ישעיהו כ"ח | צו לצו קו לקו, ועוד

אחרי פרקי האפוקליפסה האוניברסלית, הפרק שלנו חוזר לתוכחה "קלאסית", לכאורה, על אפרים ויהודה. בין השאר, הנביא מותח ביקורת חריפה על המנהיגים, כולל המנהיגים הרוחניים – "כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן" (ישעיהו כ"ח, ז). העונש שיבוא עליהם מעניין ויש בו מידה כנגד מידה – "וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה' צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ" (ישעיהו כ"ח, יג) – דבר ה' ייעשה לנביאים הללו לא מובן, והם עצמם כבר יתקשו למלא את תפקידם כנביאים – עד שיכשלו וישברו. יש בכך מידה כנגד מידה ברורה, על כך שאותם נביאים לא מילאו את תפקידם המצופה מהם.

התרחקות הנבואה והיעלמות דבר ה' כעונש על חטאי העם הופיעה גם בפרק ח', שם ראינו שישעיהו נצטווה "צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי" (ישעיהו ח', טז). פסוק נוסף שם מקביל כמעט מילה במילה לפסוק בפרקנו שצוטט לעיל "וְכָשְׁלוּ בָם רַבִּים וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ" (ח, טו). אבל נראה שבכל אחד מן המקומות העונש מותאם לסוג החטא: בפרק ח' היה בחוסר היכולת של העם להרפות מן הבריתות הצבאיות ולסמוך על ה', והעונש היה שיצטרכו לסמוך על ה' ולחכות לו בלי שהם שומעים את דברו במשך תקופה. בפרקנו, החטא הוא עיוות משפט והנהגה קלוקלת של הכהנים והנביאים ההוללים. עונשם שדבר ה' יהיה להם "צו לצו קו לקו" – בלתי מובן ובלתי ברור, וכך הם ירדו ממעמדם כנביאים ויחזרו להיות כשאר האנשים הפשוטים שמתקשים בהבנת נבואות ובעצם ירדו ממעמדם כנביאים.

תופעה מעניינת מאוד שאולי קיימת בפרק היא רפרנסים ליחידת הפרקים הקודמת. כבר בפתיחת הפרק אנחנו נתקלים במוטיב זרם המים של הפורענות, למשל "הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים" (ישעיהו כ"ח, ב) אבל בשימוש הפוך. בפרק כ"ז ירושלים תוארה כמבצר מפני אותו זרם, וכאן הזרם הזה מגיע כדי להביא את הפורענות על אפרים. בהמשך הפרק אנחנו מוצאים אמירה של מושלי ירושלים נגדה יוצא הנביא בתוקף – "כִּי אֲמַרְתֶּם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה" (כח טו). מדוע מושלי ירושלים חושבים שיש להם ברית עם המוות? אולי, הם שמעו את הנבואה של פרק כ"ה, כנבואה המיועדת לירושלים הנגאלת – "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" (כה, ח) – ואמרו לעצמם: אנחנו צדיקים, ודאי הנבואה מכוונת אלינו! אם נרשה לעצמנו להציע אינטרפרטציה היסטורית לפרק – אז בהנחה שהוא נאמר בתקופת חזקיהו, היו לעם סיבות טובות לחשוב שעכשיו תבוא הגאולה, שהרי חזקיהו עורך ביהודה תיקון דתי נרחב, והוא מלך צדיק מאוד.

נציע להבין שעל כך אומר הנביא: "וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת" (ישעיהו כ"ח, יז) – אמנם ערכתם תיקון דתי נרחב, אבל יש פרמטר חשוב ששכחתם - הצדקה והמשפט. הם המדדים, הקו והמשקולת, ועליהם יקום ויפול דבר. כל עוד אלה לא יתוקנו, המחסה שאתם חושבים שתמצאו בירושלים הוא מחסה כזב. המהלך המוצע כאן מתאים להצעה שפרק א' נאמר בתקופת חזקיהו, שאע"פ שהייתה בתקופה של צדקות דתית, היו בה עוולות חברתיות נרחבות. ואולי הנביא בפרקנו עוסק בדיוק בנקודה הזו.

זיכנו הקב"ה לתזמון נהדר, ואת חלק מהפרק של היום (יחד עם חלק מפרק כ"ז) נקרא השבת בהפטרת פרשת שמות (למנהג האשכנזים). מצורפים דברים של הרב יעקב מדן והרב משה ליכטנשטיין על ההפטרה. הרב מדן מתייחס לתופעת "צו לצו קו לקו" – להתמקדות ישעיהו בלימוד ילדים קטנים ולהקשר שלה וסיבותיה. והרב משה מרחיב בניתוח הנהנתנות וההדוניזם עליהם מותח הנביא ביקורת.