שמות | חורבן וגאולה

 

ההפטרה על פי מנהג האשכנזים

הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה: הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג: בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים: לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן יַעֲקֹב וְזֶה כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים: כִּי עִיר בְּצוּרָה בָּדָד נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִפֶיהָ: בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם:

הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן: הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָד: בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם: וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה:

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ: וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה: וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה: כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם:

אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם: כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם: כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה: אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ: וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה' צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ: (ישעיהו כז, ו – כח, יג)

לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ: כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ: (שם כט, כב–כג)

 

[חלוקת ההפטרה לפסקות מלאכותית ומכוונת בידנו, ללא קשר לחלוקה הפרשיות שבמסורה.[1]]

 

א. הקשר בין הפרשה להפטרה

מקובל להניח שהפטרתנו נבחרה בשל הדמיון המילולי הצורני בין פתיחתה ('הבאים ישרש יעקב') לתחילת הפרשה ('הבאים מצרימה'). אך אין בכך כדי לספק את הנפש, ונזכיר גם קשר מהותי יותר. הפטרתנו מזכירה את תקוות היציאה מן הגלות אל הגאולה בארץ ה', וגם את ליקוטם של בני ישראל ממצרים לשם כך:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם:

געגועים אלו קשורים גם לפרשתנו, העוסקת בשעבוד מצרים ובבשורת גאולתם של ישראל במעמד הסנה. קשר משמעותי יותר נמצא להלן בהפטרות המקובלות במנהג הספרדים ובמנהג התימנים.

ב. הסבר המקראות בפסקה הראשונה

נבואות ישעיהו הן בעלות לשון קשה יחסית, והנבואה שלפנינו היא מן הקשות שבהן. הקושי הפרשני העיקרי בה הוא המעבר המהיר והתכוף מפסוקי נחמה לפסוקי פורענות ולהיפך. המפרשים הלכו בדרכים שונות בעניין זה, ואנו ננסה כאן את דרכנו. ההפטרה מתחילה באמצע נבואה העוסקת בפורענות גדולה שה' עתיד להביא על העולם, כשיפקוד את עוון הארץ. הנבואה מדמה את עם ישראל לכרם יין שה' שומרו מן הפורענות. בפסוק הראשון בהפטרה מתואר עם ישראל כגפן המכה שורשים בכרם ומוציאה ציץ ופרח. בפסוק השני מבטיח הקב"ה, גם ביחס לעבר וגם ביחס לעתיד, שכל המכות וההֶרֶג שעם ישראל סובל קטנים יחסית למכות שקיבלו ושיקבלו מכיהם והורגיהם, ובפסוק שלאחר מכן הוא מסביר את טיב המכות שספג כרמו, עם ישראל. מכות אלו הן 'סאה בסאה' ("בסאסאה"), כלומר מידה כנגד מידה על חטאיו, ואף זה רק בימים שמידת הדין הייתה מתוחה בהם, ובמשל – "ביום קדים", בעת רוח מזרחית קשה, מייבשת והורסת, שאינה מביאה עימה גשמי ברכה.

בפסוקים הבאים מציע הנביא לעם ישראל פתרון במידת הרחמים, שבו תחדלנה גם המכות המצומצמות יחסית: עליהם לנפץ את מזבחותיהם של האשרים וה'חמנים' – מזבחות עבודת השמש. אז תחדל הקללה שהייתה עד היום, כשהעיר הבצורה ישבה בדד והנווה הפורח נעזב כמדבר, הקציר יבש, השיבולים חסרות התבואה נשברו ברוח הקדים הנזכרת והנשים היו מלקטות אותן מן ההפקר כשהן אינן ראויות אלא כחומר דלק דל לצורך תאורה זמנית. בצילם של האשרים והחמנים, קודם שנופצו, עם ישראל הוא עם ללא תבונה, עם שיוצרו אינו מרחם עליו.

לאחר שהאשרים והחמנים ינופצו תגיע השעה הגדולה שבה ילקט ה' את עמו אחד אחד ויביאם לציון, והם יבואו להשתחוות במקדשו.[2]

ג. דור החורבן בממלכת שומרון – החטא ועונשו (הפסקה השנייה)

פֶּקָח בן רמליהו, מלך ישראל בימי אחז מלך יהודה, היה מלך חזק, בעיקר בזכות הברית שכרת עם רצין מלך ארם, אך הוא היה רשע, מושחת ועובד עבודה זרה. לקראת סוף מלכותו הוגלה חלק גדול ממלכת שומרון בידי תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מלך אשור. פקח עצמו הוכה בידי הושע בן אלה, שקשר עליו, והעיר שומרון וסביבותיה נותרו כממלכה התלויה בחסדיה של ממלכת אשור, ולעיתים גם בחסדיו של סוֹא מלך מצרים.

בכל הקשור לחטאי עבודה זרה היה הושע בן אלה, המלך האחרון בשומרון, עדיף מקודמיו, אך הוא לא הצליח (או שלא רצה) להשתלט על ההפקרות שפשׂתה בממלכה (ומתוארת בעיקר על ידי נביא החורבן של שומרון, הושע בן בארי). בשומרון שׂררה אווירה של ביקוש תענוגות של הרגע האחרון, אווירה של ייאוש. הנביא, ועימו חזקיהו מלך יהודה, קראו ליושבי שומרון ועריה להצטרף אליהם, לבוא לעבוד את ה' במקדש בירושלים ולחדש עימו את ברית הפסח, אך שליחיו של חזקיהו זכו בעיקר לתגובות ציניות ולעגניות:

וַיֵּלְכוּ הָרָצִים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו בְּכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב אֶל הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר... כִּי בְשׁוּבְכֶם עַל ה' אֲחֵיכֶם וּבְנֵיכֶם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שׁוֹבֵיהֶם וְלָשׁוּב לָאָרֶץ הַזֹּאת כִּי חַנּוּן וְרַחוּם ה' אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא יָסִיר פָּנִים מִכֶּם אִם תָּשׁוּבוּ אֵלָיו: וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם: (דברי הימים ב ל, ו–י)

בפרקנו מתאר הנביא את 'שיכורי אפרים' המנהלים את הממלכה. עם מותו של פקח הייתה תחושה כלשהי של פריחה מחודשת תחת שלטונו של הושע בן אלה, אך הנביא מכנה אותה (פעמיים!) 'ציץ נובל', העתיד לקמול ולהוביל את כל הממלכה אל התהום. גם אם יצמח ממנה פרי, הוא יהיה כתאנה בודדת לפני שהגיע הקיץ – הוא ייבלע במהירות, ולא ייוותר לו זכר. אכן, זה מה שקרה לממלכתו של הושע בן אלה – שומרון חרבה ולא קמה עוד.

ד. ישועתם של יושבי ירושלים למרות חטאם (הפסקה השלישית)

הנביא מבטיח שגם כשמידת הדין תכריע את שומרון, ה' יגן על שאר עמו – מלכות יהודה, ובעיקר יושבי ירושלים. הנביא מתאר אותם כאנשי משפט וצדק וכגיבורים הלוחמים על שערי ירושלים. אך מיד לאחר מכן מסתייג הנביא מהשבחים שחלק לאנשי ירושלים, ואומר שגם הם שתויי יין הכושלים במשפט ("פקו פליליה") ומקיאים את מאכלם.

סתירה זו אומרת דרשני, ודומני שנתקשה ליישבה בלא להניח את קיומן של שתי סיעות בירושלים, ובלשון חז"ל (סנהדרין כו ע"א) – סיעתו של חזקיהו המלך וסיעת שבנא אשר על הבית, ראש השרים של חזקיהו בימי מצור סנחריב.

אחרי המצור על שומרון וחורבנה בידי סרגון מלך אשור עלה סנחריב מלך אשור גם על ירושלים, לכד את עריה וכמעט הביא את ממלכת יהודה לחורבן גמור. ירושלים שרדה, אך גם היא נסגרה במצור קשה מפני מלך אשור לתקופה של קרוב לשלוש שנים.

באותם ימים גילה חזקיהו נאמנות לדרכו של ישעיהו הנביא. הוא ביער מירושלים את העבודה הזרה של ימי אחז אביו, טיהר את המקדש והזמין את כל יהודה וישראל לעשות עימו את חג הפסח ולכרות ברית מחודשת עם ה'. חזקיהו היה גם איש ישר ושופט צדק. אך רוב תושבי ירושלים נָהוּ אחרי שבנא, שהיה אחראי לשחיתותם של שרי ירושלים ולהעדפת השרים ואנשי שלומם בימיה הקשים של ירושלים – בזמן המצור ולפניו. ישעיהו מתאר אותם, בדומה לתיאור שבפסוקי הפטרתנו, כשקועים בייאוש, ביין ובשכר, ונוהגים בחוסר משפט וצדק:

וַיִּקְרָא אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק: וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת: (כב, יב–יג)

בסופו של דבר, ברגע האחרון, גברה ידה של סיעת חזקיהו, ה' היה לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו, וירושלים ניצלה בנס חג הפסח, כשה' היכה את מחנה אשור וגאל את ירושלים.

ה. מעמדו של הנביא בקרב סיעת שבנא, אנשי הלצון של ירושלים

בפסוק הממשיך את הפטרתנו פונה הנביא לסיעתו של שבנא:

לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה' אַנְשֵׁי לָצוֹן מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: (כח, יד)

לאנשי הסיעה הנזכרת היו 'נביאים' משלהם, ויחד עם כהניהם הם 'נבלעו מן היין, תעו בשכר ושגו ברואה', כלומר נכשלו בראייה נכונה של הנבואה. את ישעיהו הנביא, ההולך עם חזקיהו, הם רואים בזלזול כמלמד דרדקי בלתי חשוב, המצרף אותיות ותנועות לילדים בני השלוש כדי ללמדם קרוא וכתוב.

יש אמת בדבריהם! הנביא ישעיהו פרש מנבואתו הציבורית בעת שהמלך אחז, אביו של חזקיהו, מיאן להקשיב לדבריו. כך ניבא אז ישעיהו:

צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי: וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ: הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן: (ח, טז–יח)

הנביא נצר את עדותו וחדל מלומר אותה ("צור תעודה"), והחל ללמד את התורה אך ורק לתלמידיו ("לימודיו" בלשון הנביא). תלמידים אלו, "הילדים אשר נתן לי ה'", הם שיאירו את דרכו של העם אל ה' בדור שאחרי אחז. דבר זה בא לידי ביטוי גם בפסוק הסיום הנספח להפטרתנו:

כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ:

מכל מקום, אנשי הלצון, מושלי העם, רואים בישעיהו מלמד תינוקות קל ערך ואינם מוכנים לשמוע לו. הם מחקים בלעג את ביטויי "צו לצו קו לקו" שהוא עוסק בהם עם תלמידיו הצעירים, ומעדיפים את נביאיהם, שתעו בשכר.

ו. "יעקב אשר פדה את אברהם"

הפסוק הפותח את נספח הסיום להפטרתנו[3] מכריז:

לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ:

על פי כללי התחביר דומה שהיה עדיף לומר 'כה אמר ה' אשר פדה את אברהם אל בית יעקב', וחז"ל מנצלים את התחביר החריג ודורשים על פיו שיעקב אבינו כביכול 'פדה' את אברהם, אבי אביו:

'לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם' – וכי היכן מצינו ביעקב שפדאו לאברהם? אמר רב יהודה: שפדאו מצער גידול בנים (סנהדרין יט ע"ב).

הדברים נאמרו בצורה מפורשת יותר בתנחומא ומדרשים נוספים:

אברהם נתעטר בזכות יעקב. כשהשליך אותו נמרוד לתוך הכבשן ירד הקדוש ברוך הוא להצילו, אמרו מלאכי השרת: רבש"ע, לזה אתה מציל? כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו! אמר להן הקדוש ברוך הוא: בשביל יעקב בן בנו שעתיד לעמוד ממנו אני מצילו. מנין? א"ר ברכיה: שכך כתיב, 'לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם' – פדאו מן הכבשן (תנחומא תולדות).

מאליה עולה השאלה, כלשונו של ר"מ אלשיך:

כי כל רואה דברי מאמר זה... באמת יתחמץ לבבו... המבלי אין זכות לאברהם אוהבו יתברך להיות מוצל משרפה אותו תלה בזכות יעקב? (אלשיך דניאל ג)

בתורת המקובלים מצאנו שמידת האמת, שיעקב נתעטר בה, נדרשת כדי לתקן את מידת החסד שבאברהם – שהחסד לא יתפשט למקומות שלא ראוי שישכון בהם. על האמת לרסן את החסד ולשבצו במקום הראוי לו בעבודת ה', ולכן היה אברהם זקוק ליעקב העתיד לצאת ממנו. תורות שלמות מבוססות על כך, וקצרה יריעתנו.

 

ההפטרה על פי מנהג הספרדים

הספרדים נוהגים להפטיר בנבואה הראשונה בירמיהו, שהקשר בינה לבין פרשתנו אכן הדוק ומובן יותר. בע"ה נעסוק בהפטרה זו בהרחבה כשנגיע להפטרות ימי בין המצרים, שנבואת 'דברי ירמיהו' היא הראשונה שבהן. כאן נדון בחטף רק בקשר בין הפרשה להפטרה – בין הקדשת משה לשליח ה' במעמד הסנה, ערב הגאולה, ובין הקדשת ירמיהו לנביא ה' ושליחו ערב החורבן.

הקדשתו של הנביא ירמיהו התרחשה קודם יצירתו ולידתו:

בְּטֶרֶם אצורך (קרי: אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ: (ירמיהו א, ה)

באגדות חז"ל רבות מתואר גם משה באופן דומה:

פועה זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה... שהיתה פועה ברוח הקודש ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל (סוטה יא ע"ב).

'ותרא אותו כי טוב הוא'... רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות; אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול; וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור (שם יב ע"א).

גם ירמיהו וגם משה מחו על ייעודם וניסו לחמוק מן השליחות, אך ה' דחה את טענות שניהם:

וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי: (ירמיהו א, ו)

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: (שמות ד, י)

הר"י אברבנאל, בהקדמתו לספר ירמיהו, עמד על הדמיון בין שני הנביאים הללו – "והנה הדברים אשר ראיתי שבהם נתדמה ירמיהו לאדון הנביאים הם אלה שאזכור לך אחד לאחד...", והוא הולך ומונה ארבע עשרה נקודות דמיון ביניהם.[4] דמיון זה חשוב דווקא בגלל הניגוד בין משה לירמיהו – בין נביא הגאולה לנביא החורבן.

 

ההפטרה על פי מנהג התימנים

הרמב"ם הביא הפטרה אחרת לפרשת שמות:

'ואלה שמות' – 'בן אדם הודע את ירושלים' עד 'ויצא לך שם' (רמב"ם סדר תפילות – המפטיר בנביא).

בעקבות פסק זה נהגו קהילות תימן לקרוא את הנבואה הבאה:

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ: וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לִירוּשָׁלִַם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית: וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ: לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי ה' וַתִּהְיִי לִי: וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן: וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי: וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ: וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ: וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ ששי שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אכלתי (קרי: אָכָלְתְּ) וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה: וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ כִּי כָּלִיל הוּא בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי ה': (יחזקאל טז, א–יד)

פסק הרמב"ם מתאים למסקנת הגמרא במגילה:

'הודע את ירושלים את תועבותיה' נקרא ומתרגם. פשיטא! לאפוקי מדרבי אליעזר, דתניא: מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר 'הודע את ירושלים את תועבותיה'. אמר לו: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים – צא ובדוק בתועבות אמך. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול (מגילה כה ע"ב).

קהילות אחרות שינו מדרכו של הרמב"ם וחששו לקרוא הפטרה זו, שיש בה גנות בוטה לירושלים, בגלל אותו 'שמץ פסול' שנמצא מכוחו של רבי אליעזר, אף שאין הלכה כמוהו.[5] אולם לנבואה זו חשיבות גדולה להבנת עניין מרכזי בפרשתנו.

הנבואה פותחת בירושלים העיר, השוכנת באמצע ההר המרכזי של ארץ ישראל המערבית. הנאמר עליה, שאביה אמורי ואימה חיתית, מזכיר את דברי המרגלים:

עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן: (במדבר יג, כט)

בירושלים עצמה, כפי שעולה מסיפור כיבושה בידי דוד (שמואל ב ה), שכנו יבוסים. היבוסי היה עם קטן יחסית, שהיה מוקף בעמים גדולים יותר – האמורי מצפון והחיתי מדרום, והם מעין 'אביה' ו'אימה' של ירושלים.

נשוב למשל: אם אביה של ירושלים אמורי ואימה חיתית, הרי שירושלים עצמה היא מעין 'ממזרת', כיוון שנישואין בין בני שני עמים יכלו להיחשב בלתי חוקיים. הממזרת, שלידתה ביישה את אימה הנואפת, הושלכה בשדה מיד אחרי לידתה, כדי לחפות על הניאוף. היא הושלכה ללא הטיפול הנצרך לתינוק הנולד, כשהיא מטונפת בדם הלידה ובצואתה שלה, והייתה צפויה להיטרף על ידי חיות השדה:

וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ: לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ:

יחזקאל פונה אל ירושלים ואנשיה ערב החורבן, כשמצבם הרוחני והלאומי בכי רע. הוא פותח בלידת ישראל ובהיותם לעם בארץ מצרים, בעת עבדותם, וזהו גם הנושא המעסיק את פרשתנו, פרשת שמות.

אפשר שכך נראו התינוקות היהודים בעת גזירת פרעה להשליכם ליאור. התורה מציירת לנו את תמונתו של תינוק אחד, משה בן עמרם, החבוי בסוּף שעל שפת היאור ללא אוכל וללא טיפול, כשהוא נשמר אך בקושי מהתנינים שביאור ומחיות הבר שעל שפתו על ידי תיבת גומא קטנה ואחותו הצעירה, מרים.

האומנם היה משה התינוק היחיד שאימו ומשפחתו עשו הכול כדי להצילו מגזירת פרעה? מסתבר שהיו תחבולות רבות להצלת הילדים שנולדו בשנות הגזירה, ומספר התחבולות כמספר האימהות הדואגות ובני משפחותיהן. הילדים לא יכלו לגדול בבית, והיה צורך להחביאם בין קני הסוף, במערות, בבורות ובמקומות מסתור שונים בצמחייה ועל פני השדה. האוכל הובא לפיהם במחתרת, בהסתר ובסכנת נפשות גדולה. מן הסתם היו מקרים שבהם המהלך נכשל, והילד מת, נטרף או התגלה בידי המצרים, והיו מקרים שבהם המהלך הצליח והילד ניצל. הנביא מתאר זאת בהפטרתנו כביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד להצילם ולגדלם (באמצעות שליחיו הרבים – חיות או בני אדם). כך מתאר זאת המדרש:

דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים... וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר 'תחת התפוח עוררתיך וגו'', והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן, כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר 'ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שָׁרֵּך ובמים לא רחצת למשעי וגו''... וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורים וחורשין על גבן, שנאמר 'על גבי חרשו חורשים וגו''. לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר 'רבבה כצמח השדה נתתיך', וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן... וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים הם הכירוהו תחלה, שנאמר 'זה אלי ואנוהו' (סוטה יא ע"ב).

אנו מכירים נשים צדקניות בודדות בפרשתנו: יוכבד, אימו של משה, ששׂמה אותו בתיבה, מרים אחותו, שהשגיחה עליו והביאתו לאימו, ובת פרעה, שמשתה אותו מן הסוף (ומאוחר יותר – ציפורה, שהצילה אותו מן המלאך). אך המדרש, על פי פסוקי הפטרתנו, מתאר נשים צדקניות רבות מספור שחירפו את נפשן להציל את ילדיהן מגזירת פרעה וגידלו אותם בשדה בעזרת בעלי חיים שטיפלו בילדים או בעזרת נשים מצריות כבת פרעה, שמצאו אותם וגידלו אותם.

יחזקאל הנביא מתאר זאת בצבעוניות, ושופך אור נגוהות של גבורה, מסירות נפש וניסי שמיים על ימי תחילתו של עם ישראל במצרים. אלו הן הנשים הצדקניות שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים, כדברי רבי עוירא.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.