יהושע ז-ח | חטא עכן ומלחמת העי
כל הקורא את פרקנו תמה מדוע נענש כל עם ישראל בכשלון במלחמה, בעקבות חטא של איש אחד? קשה מאוד להבין מדוע לקיחת 'אדרת שנער' (ועוד כמה דברים) מהחרם, על ידי אדם בודד, תגרום לכישלון של כל עם ישראל בקרב. הפער הזה מונכח בדברי ה' החריפים ליהושע "חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם" – והפתעה גדולה לקורא לגלות שהתיאור החריף והמקיף הזה כולל בסך הכל אדרת שנער אחת ועוד כמה דברים שנלקחו מהחרם, על ידי אדם אחד.
מדובר בשאלה גדולה שעסקו בה רבים. מצורף קישור לשיעורו של מו"ר הרב מדן המתייחס גם לשאלה גדולה זו במסגרת ניתוח כולל לפרקים ז-ח ולקשר בין האירועים השונים שבהם – חטא עכן, המפלה בעי, והתיקון והניצחון במלחמה שלאחריה (בקצרצרה: שאלת המפתח היא למי מיוחס הכוח הצבאי והניצחון- לקב"ה או לבשר ודם).
נסתפק כרגע בציון עובדה אחת שכנראה יסודית להבנת הפרק: אנחנו עומדים בכניסת בני ישראל לארץ. מדובר במעבר דרמטי ומשמעותי ביותר, שכרוך בסיכונים – גם צבאיים אבל גם רוחניים. חלקים רבים מספר דברים מוקדשים להכנות לסכנות הרוחניות שבכניסה לארץ, וגם בספר יהושע שאלת ההיערכות הרוחנית לכניסה לארץ תופסת מקום נכבד. כך למשל, בקריעת הירדן ראינו כמה מודגש ארון ברית ה' והקמת אבני זיכרון לישועה מאת ה' - כחלק מחציית הירדן, והכניסה בפועל לארץ. בהמשך לכך, בפרק ח', אנחנו רואים את קיום טקס הברכה והקללה בהר עיבל, טקס שיש בו אמירה מאוד ברורה: הכניסה לארץ מותנית בהתחייבות לברית עם הקב"ה, ברית שכולל אפשרות של ברכה וגם אפשרות של קללה. הדאגה לשאלת הברית עם ה' בולטת מאוד גם לקראת סוף חייו של יהושע והעברת המקל אל הדור הבא – זה שנולד בארץ, ועוד נגיע לכך בעתו ובזמנו.
לאור זה יכולה להיות אולי מובנת מעט יותר, החשיבות הגדולה וההתייחסות הדרמטית לכל פרט במלחמת יריחו, שמהווה את מלחמת הכניסה לארץ. חטא במהלך מלחמה זו עלול לשקף תודעה שגויה בהבנת מהות הכניסה לארץ. השאלה למי הולך השלל היא בעצם שאלה למי שייך הניצחון: אם הניצחון הוא מידי שמים, אז השלל אמור להיות חרם לה'. ואם אני לוקח מהשלל, אני בעצם מצהיר שאני, בכוחי ועוצם ידי, זה שנלחם וניצח. והתודעה השגויה אולי איננה נחלתו של עכן בלבד.
ואכן, מהמקרא עצמו ניתן להוכיח שחטא עכן הוא לא רק חטא של מעילה בחרם ותו לא; החטא משקף בעייתיות עקרונית בתהליך הכניסה לארץ. הנביא הושע בתחילתו עוסק במצבו של עמ"י בתקופתו שלו, ומציע לעשות 'תרגיל' של חזרה למדבר, לימי הנעורים של עם ישראל – ולבצע כניסה מחודשת לארץ, מעין התחדשות רוחנית. כדי לציין את תהליך התיקון שבדבר, הנביא כותב: "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (הושע ב, יז) – אפשר לראות שאפילו בימי הושע עוד נדרש לתקן את חטאו של עכן: להפוך את 'עמק עכור', הכניסה הבעייתית לארץ, לכניסה מחודשת ומתוקנת שתהווה 'פתח תקווה'.
ואולי כך הם פני הדברים גם בכניסתנו ללימוד תנ"ך. כשם שהכניסה לארץ צריכה להיות צבועה בצבעים הנכונים של ברית עם הקב"ה, אולי גם בתחילתנו את לימוד המקרא עלינו להצהיר מה מטרת הלימוד: לכרות ברית עם הקב"ה, ולהוסיף בלבנו אהבתו ויראתו. איך עושים את זה בלימוד תנ"ך? זו שאלה גדולה ואולי כדאי להציף אותה באחד המפגשים שלנו. אבל נראה לי שלעצם ההצהרה על מטרת הלימוד, יש חשיבות גדולה.
ארכיאולוגיה וריאליה בהספק היומי
שאלה גדולה העסיקה את עולם המחקר בעניין זיהויה ותיארוכה של העי. לפי אחת ההצעות המרכזיות לזיהוי המקום, יוצא שזמן חורבנה של העי מוקדם לתקופת יהושע, מה שמעלה פקפוק באמינות הסיפור המקראי, לטענת חוקרים אחדים. מוזמנים לקרוא את מאמרו המרתק של הרב יואל בן נון בעניין (מצורף).
בפרק ח' אנחנו רואים את קיום מעמד הברכה והקללה בהר עיבל ואת בניית המזבח על ידי יהושע. זכינו ובדורנו התגלה ממצא דרמטי מאוד בהקשר זה. מוזמנים לחפש בגוגל "המזבח בהר עיבל".
קישור לשיעורו של הרב מדן:https://youtu.be/jvKQchXHa4U
נ.ב. מלחמת העי נפתחה בכשלון ואף הובילה את יהושע לייאוש מהכניסה לארץ (ז, ז). אבל לאחר תיקון והתארגנות מחודשת, בני ישראל זכו לישועה ולניצחון גדול. נתפלל גם אנו לישועה ולכילוי אויבינו. שנשמע בשורות טובות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)