עלייתו של אלקנה לשילה
ספר שמואל א' פותח בסיפורו של אלקנה ושתי נשיו, חנה ופנינה, לעלות לשילה:
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי: וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים: וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַה': (שמ"א א, ג)
על אף עקרותה של חנה, אלקנה אהב אותה יותר והעדיף אותה על פני פנינה:
וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת: וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ: (שם, ד-ה)
מנהג זה נמשך שנה אחרי שנה:
וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל: (שם ז)
עד ששנה אחת חנה מחליטה להתפלל לקב"ה שיברך אותה בפרי בטן. חנה נודרת שאם משאלתה תתקבל, היא תקדיש את בנה לה'; ואכן כך היה. לאחר הולדת שמואל, מסופר שחנה לא עולה עם בעלה:
וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי ה' וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם: (שם כב)
ואכן בהיגמל הילד היא עולה שוב לבית ה'.
מה הייתה המטרה של העלייה המשפחתית המתוארת בפרק זה? המפרשים הציעו פירושים שונים, והרלב"ג שם מסביר שאלקנה ומשפחתו קיימו את מצוות עלייה לרגל, למשכן שילה:
מימים ימימה – הרצון בזה משנה לשנה או מרגל לרגל כמצות התורה והיותר נכון שמשנה לשנה היה עולה שם עם נשיו ברגל ורגל ולזה נאמר ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה ר"ל שפעם אחת בשנה היה עולה מעירו בדרך שלא נשאר לו שם בביתו אפילו הנשים והטף: (רלב"ג שם, ג)
הסבר זה מניח שתי הנחות לא מובנות מאליהן:
שיש מצוות עליה לרגל לא רק למקדש אלא גם למשכן שילה.
שהמצווה שייכת גם בנשים ובטף, ולא מוטלת רק על הגברים.
להלן נעסוק בשתי הנקודות האלה, ונפתח בשניה.
נשים בעלייה לרגל
מצוות עלייה לרגל מופיעה בתורה בשתי מקומות. בפרשת משפטים נאמר:
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה': (שמות כג, יז)
בפרשת ראה (דברים טז, טז) מוסיפה התורה שיש לעשות זאת "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר", וכאמור נבחן בהמשך האם הכוונה רק למקדש בירושלים או גם למשכן.
מכל מקום, מפורש לפנינו שהמצווה היא על הזכרים בדווקא.[1] יתירה מזאת, ייתכן שיש בעיה בעליית נשים לרגל: הגמרא בעירובין (צ"ו.) מציינת שאשתו של יונה בן אמיתי הייתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים – ומשמע שהיה מקום למחות. מדוע? מבארים תוספות שם (ד"ה מיכל) שכיוון שאשה פטורה, היה מקום לחשוש "דמיחזי כמביאה חולין לעזרה, או משום ראיית פנים בעזרה שלא לצורך".
מכל מקום, אנו רואים שנשים פטורות מעליה לרגל אך הרשות בידן לעשות זאת. מה אנחנו יכולים ללמוד מהמסופר על אלקנה ונשיו לגבי ההנהגה הנכונה בכך?
לפני שנדון במקורות ההלכתיים העוסקים בשאלה זו, נפנה למדרש מענין המתייחס לפסוקים שלנו. גם במדרש זה קיימת ההבנה שבעלייתו של אלקנה הוא מקיים את מצוות עלייה לרגל:
היה אלקנה עולה ארבעה פעמים בשנה, שלשה מן התורה ואחת שקיבל עליו, שנאמר ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה וגו'. (תנא דבי אליהו רבה, ט)
והוא מוסיף ומציין:
אלקנה הוא עלה ואשתו ובניו ובנותיו ואחיו ואחיותיו וכל קרוביו עמו וכל בני ביתו היה מעלה את הכל עמו. (שם)
ומדוע הוא העלה גם את הפטורים מהמצווה? מבאר המדרש:
אמר, שלא [ילמדו] דרך עבודה זרה מן הכנענים ומן הפושעים ויעשו דבר שלא כתורה. דבר אחר למה מעלה את הכל עמו? כשהיו עולין בדרך ולנין ברחובה של עיר, מתקבצים האנשים לבד והנשים לבד, שכן האיש מדבר עם האיש, אשה עם האשה, גדול עם גדול, קטון עם קטון, והיתה המדינה מרגשת [והיו] שואלין להן [להיכן תלכו, ואומרים] אל בית האלהים שבשילה שמשם תצא תורה ומשם מצוות, ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד, מיד עיניהם משגרות דמעות, אמרו להן נעלה עמכן.
כלומר, ברור למדרש שאין מצווה בעליית הנשים והילדים; אך ייתכן שיש לעלייתם תועלת דתית בגלל ההשפעה הציבורית שיש לעלייה המונית – יותר אנשים ישימו אליה לב, ואולי יצטרפו לקיום המצווה.
אי עלייתם של חנה ושמואל
הגמרא בחגיגה דנה בפרטיו השונים של חיוב העלייה לרגל, וכפי שנראה מסיקה מסקנות הלכתיות מסיפורנו לעניין עליית בני משפחה לרגל.
המשנה הראשונה במסכת פותחת במשפט מאד כוללני, "הכל חייבין בראייה" (מצוות עלייה לרגל); ואחריו מונה רבים שפטורים, ביניהם נשים וקטנים. אישה פטורה שכן נאמר מפורש במקרא, כפי שראינו, שהמצווה היא על הזכרים בלבד. אך בגדר של קטן נחלקו שם ב"ש וב"ה:
איזהו קטן? כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר שלש רגלים. (חגיגה ב.)
מדאורייתא וודאי שקטן פטור מלעלות לרגל, כפי שהוא פטור מכל המצוות; ונדמה שהמשנה דנה בדין דרבנן, שחייבו החכמים להעלות עימו לירושלים את בניו הקטנים.
הגמרא (שם ו.) מתקשה בדברי המשנה: כיצד הילד הגיע מלכתחילה לירושלים? אם הוא עשה את הדרך עד אליה, וודאי שהוא יכול להמשיך ולהגיע להר הבית! ומבאר אביי:
עד הכא, דמיחייבא אימיה בשמחה, אייתיתיה אימיה. מכאן ואילך, אם יכול לעלות ולאחוז בידו של אביו מירושלים להר הבית – חייב, ואי לא – פטור.
כלומר, הילד הגיע לירושלים עם אימו; אך להר הבית אימו פטורה מלהגיע, ולכן יש לבדוק האם הילד יכול לעלות עם אביו מירושלים להר הבית.
ומשמע מכאן שגם אם נשים פטורות מעליה להר הבית, הן חייבות בהגעה לירושלים – בשל מצוות 'שמחה', המתקיימת רק בירושלים. העליה להר הבית נלמדת מהפסוק:
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה': (שמות כג, יז)
ובו מפורש שהמצווה היא על הזכרים בלבד; אך מצוות שמחה נלמדת ממקור אחר[2]:
וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ: (דברים יד, כו)
ובפשטות המצווה כוללת גם את 'ביתך', אשתו של האדם. אמנם יש לדון כיצד להבין בדיוק את החיוב הזה: הגמרא בראש השנה (ו:) מביאה מחלוקת, האם החיוב מוטל ישירות על האישה או שהמצווה היא על האיש לשמח את אשתו; ובנוסף נחלקו הראשונים האם זו מצווה המתקיימת באכילת בשר שלמים ועל כן שייכת רק בבית המקדש, או שהיא יכולה להתקיים גם בקניית בגדים ותכשיטים ועל כן חלה בכל מקום וזמן.
מכל מקום, עולה מהגמרא שיש לנשים מצווה להגיע לירושלים ברגל – אף אם לא מצד העליה לרגל, אז מצד השמחה שמתקיימת בהימצאותן בירושלים יחד עם בעליהם. בהמשך הגמרא (חגיגה שם), אנו שבים ומביאים ראיה מסיפורנו לעניין חובת העליה לרגל – משמואל, שלא עלה לשילה עד גמילתו:
'וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו' – והא שמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו הוה! אמר ליה אבוה ולטעמיך תיקשי לך, חנה גופה מי לא מיחייבא בשמחה? אלא חנה מפנקותא יתירתא חזייא ביה בשמואל, וחשא ביה בשמואל לחולשא דאורחא.
והנה לפנינו מפורש בגמרא שמשפחת אלקנה קיימו את מצוות עליה לרגל למשכן שילה. ומבאר רש"י את הקושיה, שחנה לא עלתה עם שמואל למשכן עד שמלאו לו שנתיים על אף שבגיל כזה הוא יכול לישב על כתפו של אביו ולעלות עמו, והנה מוכח נגד שיטת בית שמאי!
תשובת הגמרא היא שגם לדעת בית הלל קשה, שהרי גם חנה עצמה נמנעה מלעלות לשילה על אף שגם נשים חייבות במצוות שמחה! אלא שצריך להסביר שחנה ושמואל נמנעו לעלות לא כי הם היו פטורים, אלא מתוך דאגה למצבו הגופני החלש של שמואל הילד.
אם כן, מפורש לנו בסוגיה כדברי הרלב"ג שאלקנה וביתו עלו לרגל לשילה. ראינו את טעם עלייתם של הנשים, שחייבות במצוות שמחה; אך עדיין נשאר לנו לברר: האם שייכת בכלל עלייה לרגל למשכן שילה?
האם יש מצווה לעלות למשכן?
הראשונים דנו ונחלקו בנקודה זו, האם עלייה לרגל שייכת רק למקדש בירושלים או לכל משכן.
הרמב"ן התחבט בשאלה זו וכך הוא כותב:
ולא ידעתי, אם לומר כי לאחר שיבנה בית המקדש לא נאסף להקריב קרבנות הרגלים אלא במקום ההוא אשר יבחר ה', כטעם שיאמר (פסוק ה) לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך, או שיבאר כאן שלא יתחייבו לעלות לרגל עד אשר יבחר השם מקום לשכנו שם. (דברים טז, יא)
וכיוון שרק בירושלים בחר ה', לא היתה שייכת המצווה בשילה. לעומתו, הרמב"ם בתחילת הלכות בית הבחירה כותב כך:
מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו'. (א, א)
ומשמע מדבריו שמצוות עלייה לרגל היא דין במקדש ולאו דווקא במקום אשר יבחר ה', ולכן גם במשכן שילה יש מצווה לעלות; ואכן כך דייק בדבריו בעל הקרן אורה (זבחים קט"ז:).[3]
עליית קטן לרגל
המשנה הפותחת את מסכת חגיגה פוטרת את הקטן מחובת "ראיון" בבית המקדש ומאידך מחייבת את האב להביא את הקטן עימו, וראינו את הגמרא בדף ו. שהניחה שמצווה זו היתה שייכת בשמואל הצעיר. מה אופי החיוב הזה?
ציינו לעיל שההבנה המקובלת היא שמדובר במצוות חינוך, חובה מדרבנן על האב לחנך את בניו לקיים תורה ומצוות, וכך מבין רש"י על המשנה (ב. ד"ה אי זהו). התוספות (שם ד"ה איזהו) מדייקים שרש"י סובר שהחיוב הוא רק להביא את הילד להיראות לפני ה', אך הם עצמם סבורים שמצוות החינוך כוללת הבאת קרבן.
אך הטורי אבן (ו. ד"ה והא) מקשה על הגמרא לפי הבנה זאת – אם חיוב קטנים הוא מדרבנן, מניין לנו שהחובה נתקנה כבר בימי אלקנה?
הנצי"ב בפירושו של מסכת חגיגה, מרומי שדה, מבקש להביא מכאן ראיה לכיוון שהחיוב בהעלאת קטן לרגל הוא מדאורייתא – שהרי כתבה התורה "כָּל זְכוּרְךָ". כיוון זה הוא תולה בשיטת הרמב"ם, שכתב (חגיגה ב, ג):
כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית אביו חייב להעלותו ולהראות בו כדי לחנכו במצות שנאמר יראה כל זכורך.
בפירושו על השאילתות (העמק שאלה מטות, קלז), הנצי"ב מנסח תפיסה יסודית ונפלאה של דיני דרבנן, שמתרצת מעיקרה את קושיית הטורי אבן. לדבריו, במקרים רבים היו מעם ישראל שהקפידו על דברים מסוימים, עוד לפני שחכמים קבעו אותם כהלכה פסוקה. דיני דרבנן אינם רק חידושים שחכמים 'ממציאים', אלא הם לעתים מעידים על מנהג טוב שהיה מקובל בעם ישראל עוד לפני כן.
וזה לשונו בפירושו לשאילתות:
וכל הגזירות נכלל בעשה דהאי קרא דוהבדלתם וגו' וכמש"כ הרמב"ן בפי' התורה ר"פ קדושים דכל מיני פרישות מרומז בעשה קדושים תהיו וכל מילי דחסידותא בין אדם לחבירו ... וחז"ל פירשו כמה דברים לפי דעתם. ומכ"מ נקרא הכל דרבנן ... וכמה דברים לא נגזר אז ומכ"מ היו גדולי הדור ויראי ד' מגדרים עצמן מדעתן. אלא שלא בא לכלל איסור לכל ישראל עד שבאו חז"ל בכל דור ועשו גזרה חוק ולא יעבור ... בזה מובן הא דמקשה הש"ס בחגיגה ד"ה על הא שלא העלה אלקנה את שמואל לראות פנים משום חנוך. ... ומעתה מובן דפשיטא להש"ס שמכבר נהגו גדולי הדור במצות חנוך.
כלומר, אין תימה לומר שאלקנה הקפיד על חינוך ילדיו עוד לפני שהדבר נקבע כחובה על ידי חכמים – זה היה מנהג בישראל מימים ימימה, ורק מאוחר יותר לימדו חכמים שיש לקיימו כחובה כללית.
סיכום
ספר שמואל נפתח במנהגו של אלקנה לעלות למשכן בשילה מדי שנה, הוא ובני ביתו. ראינו שהיו מחכמינו לאורך הדורות שהבינו שהוא קיים את מצוות העליה לרגל, ואף ניסו ללמוד ממעשיו הלכות – הן לעניין זהות העולים, שיש מצווה גם בעליית נשים וילדים קטנים, והן לעצם העובדה שמצוות העלייה לרגל שייכת גם במשכן בשילה ולא רק בבית המקדש.
אגב הדיון בעליית קטנים לרגל, ראינו את דבריו היסודיים של הנצי"ב בנוגע למצוות חינוך בפרט ודיני דרבנן בכלל – כיוון שיש להם בסיס בתורה שבכתב, לעתים חלק מהציבור מקפיד עליהם מדעתו ורק לאחר מכן חכמים מתקנים אותם כחובה על כלל העם. דינים אלה אינם חידוש של חכמים, אלא להיפך: אחרי שכבר נהג העם בדבר מסוים, באים חכמים ומתקנים אותו כדין הלכתי.
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אביעד תבורי
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ה
[1] גם ללא הפסוק, הסברה נותנת שנשים יהיו פטורות – שהרי מדובר במצוות עשה שהזמן גרמא, ועיין קידושין לד.-:
[2] פסוק זה מוזכר ברש"י כאן כמקור לחיוב נשים בשמחה. אמנם הוא לא מתייחס לשמחה ברגלים אלא למצוות מעשר שני, ועיינו בתוספות בפסחים (קט., ד"ה שנאמר) מה שתירצו.
[3] הרב יהודה גרשוני עוסק בשאלה שלנו, ומנסה לטעון ע"פ מדרש שאלקנה עלה רק בפסח על מנת להקריב קרבן פסח. עיין בספרו קול צופייך, ירושלים תש"מ, עמ' 75-79.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)