שמואל א | פרק י-יא | דמותו של שאול

שאול מתמנה למלך אבל לא מספר על כך לאיש, וגם כאשר הוא עולה בגורל כמלך המיועד, הוא בורח ונחבא אל הכלים. בסופו של דבר מוצאים אותו ומביאים אותו: "וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה" (י, כג) – פסוק זה מדגיש לנו כמה דמותו של שאול מרשימה; ומצד שני, כמה הוא ביישן ונחבא אל הכלים. דומה שניתן ממש להרגיש דרך הפסוק עד כמה הוא לא היה רוצה לבלוט; הוא גבוה בעל כרחו. רק כשלוקחים אותו ומכריחים אותו להתייצב בתוך העם, הוא נאלץ לגבוה מכל העם משכמו ומעלה.

גם בפרק י"א, ניתן לראות ששאול ממשיך עם אותה תכונת אופי – מצד אחד איש מרשים מאוד, ומצד שני ביישן ושם את עצמו בצד. נציין שתי נקודות: 1. כאשר זקני יבש גלעד מחפשים מושיע מפני מלך בני עמון, הם לא שולחים שליחים לשאול. שאול חוזר מן השדה, כאחד האדם, ו"במקרה" שומע על המצב. כנראה ששאול עוד לא מכניס את עצמו למעמד המלך. רק לאור הצורך של יבש גלעד בעזרה, הוא נכנס לנעלי המלך, לובש את רוח ה', ומגייס באסרטיביות רבה את כל עם ישראל למלחמה. (שימו לב למספר הלוחמים הגדול – זה מספר שרק מלך יכול להוציא, אף שופט לא התקרב למספרים האלה.) 2. יחסו של שאול למתנגדיו: העם מבקש משאול לנקום במתנגדים להמלכתו, ושאול מסרב. הוא מעדיף להתמקד בישועה שהייתה ולא בסיכול מתנגדים.

מצורף קישור לשיעורו של פרופ' יוני גרוסמן מימי העיון בתנ"ך. בשיעור הוא עומד על תהליך המתרחש בפרקים שלנו, תהליך שבו שאול הופך מדמות פסיבית ונגררת לדמות אקטיבית ומובילה. שאלה למחשבה לאחר השיעור: נסו לחשוב על שני הצירים עליהן נעה דמותו של שאול: 1. הציר האישיותי של גבוה משכמו ומעלה אבל עניו ונחבא אל הכלים. 2. ציר המתח של דמות פסיבית מול דמות אקטיבית. האם יש קשר בין ענווה לפסיביות? האם היותו של שאול אדם מרשים וגבוה תהיה בעוכריו בהמשך? האם ניתן להיות עניו ונחבא אל הכלים ועדיין להיות יוזם ומוביל את עם ישראל למלחמה? האם התשובות שאתם נותנים עכשיו יעמדו במבחן המציאות בפרקים בהמשך?