מעבר המלוכה מבית שאול לבית דוד

רבות עסקו, ראשונים ואחרונים, בשאלת היחס בין פרק כ"ד לפרק כ"ו בשמואל א'. פרק כ"ו מתאר לכאורה אותו מאורע השנוי בפרק כ"ד, בשינוי פרטים. ד"ר י' קיל עסק בבעיה זו במאמרו ("סיני", כרך מ"ט), והוכיח כי מדובר בשני מאורעות שונים.

במאמרי אניח מסקנה זו כיסוד, אך אעסוק ברובד הנוסף, בשאלה מדוע נשנה פרק כ"ו, ומה הוא מוסיף על המסופר בפרק כ"ד; ואנסה לעמוד על מטרת כל מאורע ומאורע.

המעיין בסוף פרק י"ד בשמואל א', פסוקים מז-נב, מתרשם כי פסוקים אלו מציינים סיומה של תקופה. בפסוקים אלו מתפרסמת רשימה, הכוללת:

רשימה דומה מופיעה אצל מלכים אחרים דווקא כציון לסיום תקופת מלכותם. מהנאמר לעיל עולה, כי מכאן ולהבא יש לבחון את תקופת מלכותו של שאול באור אחר, ולבדוק את מהותה.

ניתן להציע כהשערה ראשונית העולה מפרסום רשימה זו בשלב זה, כי כבר כאן מתחיל בעצם תהליך מעבר המלוכה מבית שאול לבית דוד.

הפסוק המציין תחילת תהליך זה הוא פסוק כח בפרק ט"ו:

"ויאמר אליו שמואל: קרע ה' את ממלכות ישראל מעלך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך".

בפסוק זה לא מוזכר עדיין מיהו אותו הרע שירש את המלוכה, אלא הצהרה כללית בלבד:

"ונתנה לרעך הטוב ממך".

מכאן ועד ההודעה הרשמית והמפורטת בפרק כ"ח פסוק יז -

"ויעש ה' לו כאשר דבר בידי, ויקרע ה' את הממלכה מידך, ויתנה לרעך לדוד " -

יעברו שלבים רבים. שמואל קורא לילד בשמו, אך ורק אחרי תקופה ארוכה, ואף זאת לאחר מותו. נראה, כפי שהנחנו לעיל, כי המלוכה לא עברה בתהליך חד עם מותו של שאול, אלא עברה בשלבים עוד בימי שאול.

ננסה לעמוד על טיבם ומהותם של שלבי ביניים אלו בתוך תהליך מורכב זה.

תפקידי המלך

המעיין בפרק ח' בשמואל א' בפסוקים המתארים את בקשת העם למלך יבחין בשני מישורים בבקשה:

א. "שימה לנו מלך לשפטנו" (ה).

ב. "ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו" (כ).

וכפי שהדברים מצורפים יחדיו בפסוקים יט-כ:

"... ויאמרו: לא כי אם מלך יהיה עלינו. והיינו גם אנחנו ככל הגוים, ושפטנו מלכנו (א), ויצא לפנינו, ונלחם את מלחמתנו (ב) ".

נראה, כי במלך צריכים להתמזג שני כוחות הנהגה: כח המשפט, האפשרות להשתית חיי צדק בחברה ולמנוע שחיתות מוסרית; ויחד עם זאת - הדאגה הצבאית, הבטחונית, המתממשת בדרך כלל ביציאת המלך לפני העם למלחמה[1].

שני מלכים מוצאים אנו בתולדות המלוכה בישראל, אשר כל אחד מהם הדגיש פן אחד מתפקידי המלך בתקופת שלטונו: האחד - בחר להדגיש את כח המשפט וראה בו עיקר; ולעומתו, השני בחר להדגיש דווקא את הדאגה הגשמית לקיומו החומרי של העם.

המלך הראשון הוא שלמה - במלכים א', ג', ט, מציין המקרא את בקשת שלמה:

"ונתת לעבדך לב שמע לשפט את עמך, להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה".

ולעומתו, אחאב הדואג לצרכיו הגשמיים של העם:

"ויאמר אחאב אל עבדיהו: לך בארץ אל כל מעיני המים ואל כל הנחלים, אולי נמצא חציר ונחיה סוס ופרד ולוא נכרית מהבהמה" (מלכים א', י"ח, ה).

וכן ביציאה לפני העם למלחמה:

"ותעלה המלחמה ביום ההוא והמלך היה מעמד במרכבה נכח ארם וימת בערב... "[2] (שם, כ"ב, לה).

המלך, שבו מוצאים אנו מיזוג של שני הכוחות, הוא שאול.

אצל שאול מוצאים אנו בפועל שתי המלכות: האחת - בפרק י', והשניה - בפרק י"א. לאחר ההמלכה הראשונה נמצאו בעם אותם בני בליעל אשר אמרו:

"מה ישענו זה?" (י', כז).

כלומר, חסר בו כח ההנהגה הצבאית. אמנם גבוה הוא מכל העם משכמו ומעלה, אך עדיין אינו מוכשר למלוכה. רק לאחר שגילה שאול כי ממזג הוא באישיותו את שני הכוחות, גם את הצד הבטחוני קיומי, אשר התגלה בפועל בהצלת אנשי יבש גלעד, רק אז קרא שמואל:

"לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה" (י"א, ד).

ורק במעמד זה שמח כל העם:

"וישמח שם שאול וכל אנשי ישראל עד מאד" (שם, טו).

לכל אורך המאורעות מוצאים אנו שני מוטיבים החוזרים ונשנים. ננסה לעמוד על מהותם, הן בספרנו והן בהסתכלות כוללת.

המוטיבים הם המעיל והחנית.

המעיל

את המעיל כסמל מוצאים אנו בספר איוב, כ"ט, יד:

"צדק לבשתי וילבשני כמעיל וצניף משפטי ".

מפרש רש"י:

"רדפתי אחרי הצדק, והוא נמצא לי כמעיל וצניף, שהם תכשיטים נאים; כך היה משפטי נאה וטהור".

ומעיר ר' עמוס חכם בפירושו לפסוק (דעת מקרא שם, הערה 17) :

"ואולי רומזים מעיל וצניף לבגדי הכהן הגדול מעיל ומצנפת, ומצטרף רמז זה ל'צדק לבשתי וילבשני', הרומז ל'כהניך ילבשו צדק', והכוונה שהיה משפטו של איוב אמת כמשפט הכהן באורים ותומים".

עולה מהדברים, כי המעיל מסמל את המשפט והצדק.

דומה, כי אין צורך בעיון מאומץ כדי למצוא את המעיל בספר שמואל. בתחילה - אצל שמואל השופט, אשר כל אישיותו כרוכה במעיל, עד אשר דרשו חז"ל: "המעיל שבו גדל, בו נקבר, בו עלה" (תנחומא, אמור ב'). כל אישיותו מתגלמת במעיל הסמלי, החל מתחילת דרכו:

"ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה" (ב', יט).

וכן:

"ויסב שמואל ללכת ויחזק בכנף מעילו ויקרע" (ט"ו, כז).

ואף לאחר מותו פוגשים אנו אותו עוטה מעיל:

"ותאמר: איש זקן עלה והוא עטה מעיל, וידע שאול כי שמואל הוא..." (כ"ח, יד).

עם המלכת שאול ניתן כח המשפט אף לו בתוקף תפקידו כמלך, ואף אצלו חוזר המעיל כבגד מלכות פעמים רבות:

"וילבש שאול דוד מדיו" (י"ז, לח).

"ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא" (י"ט, כד).

"ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול" (כ"ד, ה).

אף כאן מסמלים המעיל והבגד את הנהגתו המשפטית של שאול.

החנית

החנית, לעומת המעיל, מסמלת דווקא את הכח השני במלכות - הכח הגשמי. אצל שאול נמצאת החנית כמוטיב חוזר ונשנה, המבטא את שליטתו של שאול ודאגתו לצד החומרי.

"והחניתביד שאול" (י"ח, י).

"ותהי רוח ה' רעה אל שאול והוא בביתו יושב וחניתו בידו " (י"ט, ט).

"ויען דוד ויאמר: הנה חנית המלך" (כ"ו, כב).

כך אף לקראת היציאה למלחמה, נמצאת החנית ביד שאול:

"ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה וחניתו בידו" (כ"ב, ו).

מעבר המלוכה

לאחר שהבהרנו את משמעותם של המעיל והחנית, והראינו את חשיבותם בחיי שאול, נוכל לעבור לעצם הדיון בשלבי מעבר המלוכה.

על הפסוק: "וילבש שאול דוד מדיו", מפרש רש"י ע"פ ויקרא רבה פרשה כ"ו:

"נהפכו להיות כמידת דוד משנמשח בשמן המשחה, אף שהיו של שאול שהיה גבוה מכל העם משכמו ומעלה, וכיון שראה שאול כן, הכניס בו עין הרע והרגיש דוד בדבר".

כבר במעמד זה רואים אנו, כי מדיו של שאול הופכים להיות תואמים את מידת דוד כרמז לבאות, אך דוד אשר מבחין בעינו הרעה של שאול מסירם מעליו -

"ויסירם דוד מעליו" (י"ז, לט).

כך במדרש:

"כשראה דוד שהלבין פני שאול, אמר לו: לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי" (ויק"ר כ"ו).

אולם, למרות שדוד מסיר את הבגדים מעליו, מעיד הכתוב על הרושם שהותיר המעמד, הן על שאול והן על דוד:

"ויהי דוד לכל דרכו משכיל וה' עמו, וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו. וכל ישראל ויהודה אהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם" (י"ח, יד-טז).

אך תהליך זה לא נעצר, אלא ממשיך, אם כי לא באופן ישיר:

"ויתפשט יהונתן את המעיל אשר עליו ויתנהו לדוד" (שם, ד).

יורש העצר הטבעי בבית שאול מכיר למעשה, במעשה סימלי זה של מסירת המעיל, במלכותו של דוד, ואף הכתוב מדגיש את ביצור מעמדו של דוד לאחר מעשה זה:

"ויצא דוד, בכל אשר ישלחנו שאול ישכיל, וישמהו שאול על אנשי המלחמה, וייטב בעיני כל העם וגם בעיני עבדי שאול " (שם, ה).

התהליך מעמיק שורשים בניות ברמה, כאשר שאול פושט את בגדיו:

"ויפשט גם הוא בגדיו, ויתנבא גם הוא לפני שאול" (י"ט, כד).

ומפרש רש"י:

"'ויפשט גם הוא בגדיו' - בגדי מלכות ללבוש בגדי התלמידים".

שאול פושט בגדי מלכות ועובר לרמת התלמיד, המלוכה הולכת ונשמטת מתחת ידיו. ולבסוף מוצאים אנו את דוד עצמו כורת את מעיל שאול.

"ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט" (כ"ד, ד).

רק לאחר שהבין דוד את משמעות מעשהו הכהו לבו:

"ויך לב דוד אתו על אשר כרת את כנף אשר לשאול" (שם, ה).

דוד מבין, כי בעצם נטל במעשה זה חלק אחד ממלכותו של שאול - את כח המשפט, ובעצם פגע במשיח ה'. גם שאול, לאחר מעשה זה, מכיר במלכות דוד.

"ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל" (שם, כ).

אך עדיין אין מלכותו של דוד שלמה בידיו. אמנם קנה לעצמו את כח השיפוט, אך עדיין אין בו כח ההנהגה הגשמית, ולשם כך מתואר המעמד בפרק כ"ו:

"ועתה קח נא את החנית אשר מראשתו ואת צפחת המים ונלכה לנו" (כ"ו, יא).

כאשר לוקח דוד משאול את החנית ואת צפחת המים, המסמלים את ההנהגה הגשמית, בעצם נכונה מלכותו בידו, ועוברת המלכות לידו.

גם שאול מכיר במלכותו:

"ברוך אתה בני דוד, גם עשה תעשה וגם יכל תוכל" (שם, כה).

רק לאחר תהליך ארוך זה אומר שמואל בפירוש:

"ויקרע ה' את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד" (כ"ח, יז).

ולאחר שספג מרוח אבות בחברון, נכונה מלכות ישראל השלמה ביד דוד בירושלים.

 

---