כריתת הברית עם הגבעונים
בפרק ט ביהושע מסופר על הברית שנכרתה בין הגבעונים לעם ישראל. הגבעונים השיגו את הברית בערמה. לשם כך הם התחפשו לאנשים שמגיעים מארץ רחוקה:
וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעׇרְמָה וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים. וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים. וַיֵּלְכוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית. (יהושע ט' ד–ו)
לאחר בירור קצר, יהושע ונשיאי ישראל משתכנעים שאכן מדובר באנשים שבאו מחוץ לארץ כנען, והם כורתים איתם ברית שלום:
וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה. (שם טו)
לאחר שמעשה הערמה מתגלה, יהושע מקלל אותם:
וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱ-לֹהָי. (שם כג)
ובכל זאת ולמרות זאת, עם ישראל מכבד את הברית. המקרא מסביר מדוע:
וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כׇל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים. וַיֹּאמְרוּ כׇל הַנְּשִׂיאִים אֶל כׇּל הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם. זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם וְהַחֲיֵה אוֹתָם וְלֹא יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף עַל הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם.
זאת אומרת, בגלל השבועה שנעשתה בשם ה', לא יכלו הנשיאים לבטל את הברית. לכאורה, טענת הנשיאים לא ברורה. הרי מדובר בשבועה שנעשתה בשקר!
הגמרא בגיטין מביאה מחלוקת בין ר' יהודה לחכמים, בשאלה מדוע הנשיאים לא ביטלו את הברית:
רבי יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר ושלא ידעו בו רבים יחזיר. (גיטין מ"ו ע"א)
לפי רבי יהושע בו לוי, ניתן להביא ראייה לשיטת רבי יהודה ממעשה הגבעונים:
אמר רבי יהושע בן לוי מ"ט דר' יהודה דכתיב 'ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה'.
לעומת ר' יהודה, טוענים חכמים ששבועה כזאת לא חלה כיון שמדובר בטעות. לדעתם, הנשיאים לא ביטלו את השבועה משום קדושת השם. נחזור לעניין זה בהמשך.
הרקע למעשה הערמה של הגבעונים הוא כמובן הפחד הגדול שהתעורר בהם לאחר שראו את מה שארע לשאר עמי כנען. זה המניע שעומד מאחורי מעשה הערמה שלהם. אך יש לשאול, מדוע לא נכנעו הגבעונים בלי השקר שלהם? מדוע לא הציעו ליהושע לכרות ברית שלום ללא תרמית? ייתכן שהם סברו שאסור לבני ישראל לכרות איתם ברית. אבל האם זה נכון? במלכים א' מסופר על ברית ששלמה כרת עם חירם מלך צור.[1] האם ברית זו הייתה מותרת לפי התורה? במה זה שונה מברית עם הגבעונים?
בשיעור היום נלמד כיצד הוכיחו הפוסקים את שיטותיהם ההלכתיות בנושא זה מתוך הסיפור על כריתת הברית עם הגבעונים. כדי לענות על שאלות אלו, יש צורך להקדים וללמוד על האיסורים והמצוות הקשורים ליחסים עם אומות העולם בשעת מלחמה, כריתת ברית עמן וקריאה לשלום.
קריאה לשלום
התורה מצווה אותנו לקרוא לשלום לפני מלחמה:
"כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (דברים כ', י).
האם יש לקרוא לשלום גם לפני מלחמה באחד משבעת העממין?
הראשונים נחלקו ביניהם באלו מלחמות יש חובה לקרוא לשלום. הרמב"ן בפירושו על אתר הבין שיש חיוב לפתוח בשלום לפני כל מלחמה ואפילו במלחמת מצווה. כך הבין גם הרמב"ם:
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה. (הלכות מלכים ו', א)
לעומתם, רש"י (על אתר) הבין שהפסוק נאמר רק במלחמת רשות, ובמלחמת מצוה אין לקרוא לשלום.
לפי רש"י, ברור מדוע יושבי גבעון הערימו על יהושע, שכן אם לא היו מערימים, ישראל לא היו משלימים איתם. ואכן, מפרשו הגדול של רש"י, הרב אליהו מזרחי מוכיח את שיטת רש"י ממעשה הגבעונים:
וכן נראה ממעשה דיושבי גבעון... ואם היה פירוש "כי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום" בין במלחמת הרשות בין במלחמת חובה, למה הוצרכו הגבעונים לעשות גם המה בערמה, ולמה אמר "ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה"? (מזרחי על פירוש רש"י, במדבר כ"א, כב)
אך לפי הרמב"ם והרמב"ן, לא ברור מדוע הערימו הגבעונים על עם ישראל. הרי לשיטתם, עם ישראל אמור לקרוא להם לשלום, וכל שעל הגבעונים היה לעשות הוא להסכים לשלום!
נעמיק את הקושיה. שיטות הרמב"ם והרמב"ן מתאימים היטב לדברי הירושלמי (המצוטטים גם ברמב"ם), שיהושע הציע שלום גם לעמים היושבים בארץ ישראל:[2]
שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ. הראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח יברח. וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה. (הלכות מלכים ו', ה)
אם אמנם הגבעונים קיבלו הצעת שלום, מדוע בחרו בשיטות מפוקפקות ולא קיבלו אותה? הרמב"ם והרמב"ן אכן שואלים שאלה זו ועונים תשובה דומה. נצטט את הרמב"ם:
אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון? לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו ולא ידעו משפט ישראל ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום. (שם)
כלומר, הגבעונים ענו בשלילה להצעה של יהושע. רק לאחר שראו את מה שקרה לאנשי יריחו ולאנשי העי הם התחרטו. אך גם אחרי תירוץ זה, יש לשאול מדוע יהושע כעס עליהם כל כך. הרי גם אם אירעה כאן טעות והשלום הושג בערמה, מעיקר הדין מותר היה לעשות שלום עם הגבעונים.
איסור כריתת ברית
ייתכן שהעניין קשור להבנות השונות בנוגע לאיסור לכרות ברית עם יושבי הארץ. כדי להבין את קבוצת ההלכות שאליהם נתייחס, נחלק את אומות העולם לארבע קבוצות:
שבעת העממין,
אומות של עובדי עבודה זרה,
אומות שאינן של עובדי עבודה זרה,
גוים שקיבלו על עצמם שבע מצוות בני נוח.
בכל פעם שניתקל בציווי של התורה שמתייחס לעמים אחרים, יש לשאול על איזו קבוצה מבין הארבע מדובר.
בשלוש מקומות התורה אוסרת על ישראל לכרות ברית עם אומות אחרות:
בשמות כ"ג, לב נאמר: "לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית".
בשמות ל"ד, יב: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ.
ובדברים ז', ב: "...הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחׇנֵּם".
בכל שלושת הפסוקים האלו התורה מתייחסת ישירות לעמים היושבים בכנען, ואף מציינת את שמותיהם: "הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, שִׁבְעָה גוֹיִם..." (שם, א)
הרב משה מקוצי, בעל הסמ"ג, הבין שהאיסור מתייחס רק לשבעת העממין. הוא הוכיח זאת מההערמה של יושבי גבעון!
שלא לכרות ברית לשבעה עממים שנא' (שמות כג, לב) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית, אבל בשאר אומות לא נאסרה כריתת ברית כמו שמצינו בגבעונים שאמרו להם (יהושע ט, ז) ואולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית? (סמ"ג לאוין סימן מז)
לפי שיטת הסמ"ג, ברור מדוע יהושע כועס. על כריתת ברית עם יושבי הארץ חל איסור, ואילולי שבועת הזקנים, עם ישראל היה מפר את הברית.[3]
הרמב"ן הבין שהאיסור לכרות ברית עם יושבי ארץ כנען הוא רק כאשר הם עובדים עבודה זרה:
ויתכן שיאמר שלא יכרות להם ברית ועם אלהיהם כאחת... והכוונה לומר כי בעודם עובדים את אלהיהם לא יכרות להם ברית, אבל אם קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז רשאי הוא לקיימם. (רמב"ן על שמות כ"ג, ל"ב)
אך אם כן, מדוע כעסו יהושע והנשיאים? הרי די ברור שיושבי גבעון עזבו את העבודה הזרה שלהם, כפי שהם אומרים ליהושע: "בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ", וממילא לפי שיטת הרמב"ן מותר לכרות עימם ברית!
על כך עונה הרמב"ן במקום אחר:
ומפני זה הקפידו עליהם, והיו נהרגין אלמלא שבועת הנשיאים, מפני שהיה עליהם לקבל מסים ושעבוד כמו שאמרנו, והם כרתו להם ברית להיותם שוים להם ובעלי ברית ועוזרים זה לזה במלחמותיהם. (דברים כ, י"א).
כלומר, לפי הרמב"ן אכן היה מותר לכרות ברית עם יושבי גבעון, שכן הם פרשו מהעבודה הזרה, אך בכל זאת היה אסור לעם ישראל לכרות איתם ברית שלפיה הגבעונים יהיו שווים לישראלים, כיוון שהברית המותרת היא רק ברית שבה העממים מקבלים על עצמם מס ועבדות.
מהי דעת הרמב"ם לגבי איסור כריתת ברית? מלשון הרמב"ם משמע שהיה אסור ליהושע לכרות ברית עם יושבי גבעון. גם לדעתו חלים תנאים על הברית שניתן לכרות עם יושבי הארץ: עליהם לקבל על עצמם את שבע מצוות בני נח (הלכות מלכים ו', א), וגם מס ועבדות (שם, ה).
לדעת הרמב"ם, היה אסור לכרות ברית עם יושבי גבעון מכיוון שלא כרתו ברית על מס ועבדות וממילא עברו על איסור בתורה.[4]
נקודה שפחות ברורה בדעת הרמב"ם, היא האם איסור כריתת ברית חל רק על שבעת העממין או על כל עובדי ע"ז. לכאורה, מצאנו סתירה בדבריו. במניין המצוות להלכות עבודה זרה הרמב"ם כותב:
שלא לכרות ברית לעובדי עבודה זרה.
ובהלכות הוא מסביר ש:
אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה[5] כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבדה שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו. (הלכות עבודה זרה י', א)
לעומת זאת, בספר המצוות הוא כותב:
המצוה המ"ח היא שהזהירנו מכרות ברית עם הכופרים ולהבטיחם על כפירתם. ר"ל שבעה עממין. והוא אמרו יתעלה 'לא תכרות להם ברית'.[6] (ספר המצוות, לא תעשה מ"ח)
אם אכן האיסור של כריתת ברית חל על כל האומות שעובדות עבודה זרה, יש לשאול מדוע עם ישראל טען כלפי הגבעונים: "אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ אֶכְרׇת לְךָ בְרִית". הרי לפי הרמב"ם, יש איסור לכרות איתם ברית בכל מקרה!
הלחם משנה התייחס לשאלה זו, והסביר שאכן, לדעת הרמב"ם אין הבדל בין העמים השונים שעובדים עבודה זרה. בכל מקרה אסור לכרות איתם ברית. ההבדל בין הגבעונים לחירם מלך צור הוא שיש הבדל בין העמים הנלחמים עימנו לבין אלה שלא:
ואולי י"ל לדעת רבינו דלא אסר הכתוב לכרות להם ברית לישראל אלא כשבאים עליהם למלחמה דכיון דכבר צרו ישראל עליהם אין להניח להם אלא אם קבלו שבע מצות כיון שכבר ערכו עמהם מלחמה אבל כל זמן שלא ערכו עמהם מלחמה אלא שהם רוצים לישב בשלוה עם ישראל עושים עמהם כריתת ברית ומטעם זה כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור דלא ערך שלמה עליו... אבל ישראל שאמר ליושבי גבעון אולי בקרבי אתה יושב כו' אמר להם כן מפני שכבר ערכו עליהם המלחמה ולכך אמרו אולי אתה יושב בקרבי וכבר באתי עליך למלחמה ואין לי לכרות עמך ברית וזהו שכתב רבינו שקשה הדבר לנשיאים מפני שכרתו ברית כלומר שהרי ערכו עליהם מלחמה ולא היה להם לכרות עמהם ברית.
גדול חילול השם
למסקנת הדברים, יוצא שלדעת הרמב"ם היה אסור לכרות ברית עם הגבעונים.
לעיל הזכרנו את שיטת רבנן בגמרא בגיטין, שטענו שהסבה שהנשיאים לא ביטלו את הברית הוא מפני חילול השם. בשיעור הקודם ראינו את הגמרא ביבמות (ע"ט ע"א) שמבינה שדוד מסר את בני משפחתו של שאול לגבעונים ובכך עבר על חוקי התורה:
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא.
ואכן הרמב"ם פוסק (ו, ה) שלולי חילול השם היו צריכים יהושע והנשיאים להרוג את הגבעונים.
רבים התייחסו לסיפור הגבעונים כמקור חשוב היכול לשמש אותנו בבואנו לדון בכריתת ברית בימינו בין מדינת ישראל לעמים אחרים.[7]
הרב יהודה עמיטל דיבר רבות על איסור חילול השם ועל מצוות קידוש השם כעל שני עיקרים שחייבים להנחות את דרכם של יהודים, ובמיוחד בדורנו, דור התקומה.
במאמרו "חילול השם של מדינה",[8] הרב עמיטל הדגיש את מיקומו של חילול השם בהבטחות שמדינת ישראל נותנת לעמים אחרים. לדעתו, מכיוון שבמגילת העצמאות מדינת ישראל הבטיחה לשמור על הגויים היושבים בתוכנו, הפרה של הבטחה זו תגרום לחילול השם – ולכן יש לה תוקף של דאורייתא!
כך קובע הרב:
כפי שקבלת שבע מצוות נותנת תוקף משמעותי לברית, כך גם כתיבת התחייבות במגילת העצמאות נותנת לה תוקף משמעותי. לכן, אליבא דהרמב"ם ישנה חובה הלכתית לשמור על מגילת העצמאות והדברים הכתובים בה - החשש מחילול השם!
[1] מלכים א' ה', טו–כו.
[2] יש שהבינו שהקריאה לשלום הייתה אפשרית רק לפני תחילת המלחמה. עיינו בתוספות על סוטה ל"ה ע"ב, ד"ה לרבות.
[3] שיטה זו מקבילה לשיטת רש"י לעיל, אלא ששם התייחסנו למצוות קריאה לשלום וכאן התייחסנו לאיסור כריתת ברית.
[4] רבים ניסו להבין את דעת הרמב"ם בענין זה. הלחם משנה (שם) הבין שהרמב"ם הבין כפירושו של הרמב"ן. אנחנו העלינו אפשרות נוספת בהסבר שיטת הרמב"ם. עיינו במאמר של הרב בן ציון קריגר, היש לקיים הסכם שלום הסותר את התורה, תחומין ט"ו, עמ' 34. הרב יהודה גרשוני העלה אפשרות אחרת בהסבר הרמב"ם, שלפיה דעת הרמב"ם היא שלא היה ניתן לקבל את הגבעונים כגרי תושב ולכן היה אסור לכרות עימם ברית. עיינו בספרו משפט המלוכה על הלכות מלכים ו', ה.
[5] יש דפוסים אחרים שבהם כתוב "שבעת עממין".
[6] האחרונים דנו בשיטת הרמב"ם. עיינו בעבודת המלך על הלכות עבודה זרה י', א.
[7] עיין בתורה שבעל פה י"ז, ירושלים תשל"ה במאמרו של הרב יצחק ידידה פרנקל, וברב יהודה גרשוני, קול יהודה עמ' ריא-
[8] https://etzion.org.il/he/halakha/yoreh-deah/eretz-yisrael/chillul-Hashem-shel-medina
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)