סיפורי התקרבות תלמיד לרב ואפקט הראי (2)

בשיעור הקודם התחלנו ללמוד את סיפור ר' יוחנן וריש לקיש.

לצורך המשך הדיון בסיפור אביא אותו שוב, במקור ובתרגום לעברית (הסיפור מובא בדילוגים, כיוון שלא אעסוק כאן בכולו). כמו בשיעור הקודם, הנוסח המובא כאן הוא על פי כתב יד המבורג 165 (ראו שם).

בשיעור הקודם, ראינו שריש לקיש מייצג תכונות שונות ואף הפוכות משל ר' יוחנן. הצענו, שאולי דווקא בשל כך ר' יוחנן משך אותו אל בית המדרש ואל משפחתו – משום שחש השוני ביניהם ייצור חברותא פורייה שבה ישלימו זה את זה.

אבל אז, בבית המדרש, מגיע אירוע הוויכוח בין שני תלמידי החכמים, בנושא גמר המלאכה של כלי נשק מתכתיים. כל אחד מהחכמים מבטא עמדה אחרת בוויכוח. מה מבטאת כל אחת מהעמדות?

פירושים שונים הוצעו למשמעות הסמלית של שתי הדעות בוויכוח, שנראה כמחלוקת הלכתית רגילה. לפני שנעסוק בפרשנות ספציפית, נראה לי שחשוב לשים לב לנקודה שהעלה עידו חברוני. חברוני סקר בעיון מקורות חז"ליים אחרים שעוסקים בטומאת כלי מתכת וכלי נשק, והראה שהעמדות שר' יוחנן וריש לקיש מביעים בסיפור אינן משקפות, ככל הנראה, עמדות הלכתיות אמיתיות שקיימות בסוגיה זו.^[2] מכן חברוני מסיק שמדובר באמירות בעלות משמעות ספרותית וסימבולית – ולא הלכתית. בהמשך לדברים שנאמרו בשיעור הקודם על המפגש הראשוני בין ר' יוחנן לריש לקיש, אפשר לראות בוויכוח ביניהם ביטוי לעמדות שונות לגבי התהליך שריש לקיש עבר, או צריך לעבור, מזהותו הראשונית כליסטים לזהותו כחכם.^[3]

נראה שר' יוחנן, שבמפגש הראשון עם ריש לקיש ידע שאפשר לנתב את תכונותיו היסודיות של ריש לקיש למקום אחר – מביע כאן נסיגה מהדרך הזו, אולי ברגע של חולשה. ייתכן שדעתו של ר' יוחנן, שיש לצרף את החרב בכבשן כדי שתיגמר מלאכתה, מסמלת את הצורך, לדעתו, שריש לקיש יעבור שינוי מהיסוד, באופן שישרוף ויכלה את חייו הקודמים של ריש לקיש ואף את הגרעין הפנימי באופיו שהוביל לחיים הקודמים האלה. אך לדעת ריש לקיש, די ש'יצחצחן במים' – ריש לקיש סובר שהוא יכול להישאר עם אותו גרעין פנימי, שאולי אינו פסול כשלעצמו, ורק לצחצחו במים, ללטש ולעדן את הביטוי החיצוני של הגרעין הפנימי שלו, ולבטא אותו בלימוד בבית המדרש, במקום בשוד דרכים. דבריו של ריש לקיש תואמים את מה שעלה בתמונת המפגש הראשוני, שבו ריש לקיש עשה את המעבר לבית המדרש, בעידודו של ר' יוחנן, על ידי מעבר במי הירדן – בדומה לחרב שצחצוחה במים מספיקה לגמר מלאכה. אף ר' יוחנן, בביטוי "חילך לאורייתא", קיבל אז את הרעיון שריש לקיש יכול לשמר את הגרעין הפנימי שלו, את האנרגיה והאש העוצמתיות שלו – שהביטוי החיצוני שלהן עד כה היה הליסטות – ולהביאן באופן מעודן בבית המדרש, ככלי ללימוד.

נראה שר' יוחנן פועל כאן, אולי מתוך חולשה או מתוך להט הוויכוח, באופן שונה מתגובתו הראשונית במפגש עם ריש לקיש בירדן. ר' יוחנן מתייחס לידע שריש לקיש מביא איתו מעולמו הקודם, ההבנה שלו בכלי נשק, ובמקום לראות כיצד הידע הזה משמש לחידוד האמת ולקידום השיח התורני ולא לייצור הכלים האלימים, הוא מחזיר את ריש לקיש למקום של הליסטות. את האנרגיה החזקה של ריש לקיש, שהיה אפשר לראותה כזו שמשתלבת בבית המדרש ואף תורמת לו, הוא מזהה כזו שרק משרתת אלימות. כדאי לשים לב שזו למעשה הפעם הראשונה שבה התווית 'ליסטים' ('ליסטאה'), מופיעה בסיפור. קודם לכן הכינוי ליסטים לא הופיע ביחס לריש לקיש. רק תיאור כוחו הפיזי הרב רמז אולי לעיסוק כזה. יש משהו קשה יותר במילול המפורש של העיסוק עיסוקו של ריש לקיש. הביטוי הזה מופיע לראשונה דווקא כאן, מפני שבהטחת הביטוי הזה ר' יוחנן הופך את מקצועו הקודם של ריש לקיש לחלק מזהותו, ולא רק לחלק ממעשיו – למהות פנימית ולא רק קליפה חיצונית.

הענקת התווית הזו פועלת את פעולתה גם כדי להוציא את ריש לקיש מבית המדרש. כך אפשר להבין את תגובתו: "מה הועלת לי, שם קראו לי רבי ופה אני נקרא רבי". האם ר' יוחנן משיב לשאלה זו? בנוסח המצוי לפנינו בדפוסי הגמרא מופיע שר' יוחנן השיב לו "אהנאי לך דאקריבנך תחת כנפי השכינה" ("הועלתי לך שקרבתי אותך תחת כנפי השכינה"). בנוסחים אחרים שמצויים בכתבי היד יש גרסאות אחרות. בנוסח הסיפור שהבאתי בפתיחת השיעור, מכתב היד המשובח המבורג 165, התשובה של ר' יוחנן מוקפת בסוגריים, זאת משום שבכתב היד היא מופיעה כתוספת בין השורות ולא כחלק מהטקסט עצמו. בנוסח אחר, בקטע מהגניזה הקהירית,^[4] שאלתו של ריש לקיש נותרת תלויה בחלל האוויר ללא מענה. נראה, שבנוסח המקורי של הסיפור שאלתו של ריש לקיש נותרה ללא מענה. אם זה נכון, יתכן שבנוסחים מאוחרים יותר הוסיפו הלומדים תשובות שונות שמרככות קצת את סיום הדו-שיח, מפני שהשארת השאלה תלויה בחלל היא קשה, ומנכיחה מאד את התחושה שתהום נפערה ביניהם.

ריש לקיש מגיב לדבריו הקשים של ר' יוחנן, ודבריו מהדהדים את התפיסה שעלתה בהם – שהדברים שקיבל מבית המדרש הם קליפה בלבד. ר' יוחנן פנה אליו לראשונה בכינוי 'ליסטים', וריש לקיש משתמש בכינוי 'רבי' כדי לתמצת בעזרתו את מה שהוא קיבל מבית המדרש. קודם לכן נכתב שר' יוחנן הפך את ריש לקיש ל'גברא רבא'. זה יכול להיות במובן פנימי, של גדילה אישיותית, או חיצוני, של כבוד ומעמד. כאמור, תגובתו של ריש לקיש מהדהדת את דבריו של ר' יוחנן, שלא הכירו באפשרות שהתהליך שריש לקיש עבר ינתב את הכוחות הפנימיים שלו למקום חיובי ומשמעותי בבית המדרש, אלא ראו בשינוי שהוא עבר שינוי של הקליפה החיצונית בלבד, שממשיכה לשבת על גרעין פנימי פגום. ממילא גם ריש לקיש מתייחס לקליפה החיצונית בלבד – הכינוי 'רבי' – ואף משיב לר' יוחנן שבכך אין שום יתרון לבית המדרש, משום שבכינוי כזה הוא החזיק גם בעולמו הקודם. הקליפה הזו קיימת גם בעולם השלילי של הליסטות.

פרשנות אחרת: "סיני" מול "עוקר הרים"

הסבר קצת שונה לדבריו של ר' יוחנן נמצא אצל יפה זלכה.^[5] בעיניה, ציר מרכזי בסיפור הוא הציר שמחבר בין 'סיני' מול 'עוקר הרים'. את דבריה היא מבססת בין השאר על ההשוואה לסיפור בתלמוד הירושלמי שהבאתי בשיעור הקודם. ר' יוחנן, שבסיפור הקצר בירושלמי מכונה 'סיני', מסמל את ההעברה הנאמנה, הקפדנית והמדויקת של המסורת. ואילו על ריש לקיש נאמר במקום אחר: "הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה" (בבלי סנהדרין, כד ע"א). אמנם, בסיפור שבירושלמי ר' יוחנן מצליח לאחד בתוכו את שני הכיוונים, וחזרתו לבית המדרש מנוסחת כך: "למחר 'סיני' יורד ומחדש לכם דבר". אבל בבבלי ר' יוחנן אינו מסוגל, לפחות ברגעי העימות עם ריש לקיש, ליצור את ההרמוניה בין שני הקצוות האלו. זלכה מפרשת שכשר' יוחנן מביע את העמדה 'משיצרפם בכבשן', הוא דורש, במרומז, את הכנעתו של ריש לקיש בפניו, בפני רבו. בלשונה של זלכה: "בצירוף הכלי בכבשן, נעשית פעולת זיכוך והתכה שבה 'נכנע' החומר בעודו רך לקבלת הצורה שמטביעים בו". ההכנעה שר' יוחנן מצפה לה מובעת גם ברצון שלו שריש לקיש יקבל את העמדה ההלכתית שהוא מוסר, שנמסרה במרוצת הדורות, ומסומלת בניסוח העמדה עצמה, "משיצרפם בכבשן". הכנעה זו מבטאת הכנעה למסורת, סוג של לימוד שבו התלמיד רק מקבל את דברי הרב. לימוד זה מנוגד לאופן הראשוני שבו ר' יוחנן דווקא היה מוכן לרתום את כוחו העז של ריש לקיש לבית המדרש, בתחילת הסיפור, ודווקא באופן שלא יכניע אותו לגמרי אלא ישתלב עם כוחו של ר' יוחנן באופן פורה בבית המדרש. הפרשנות הזו של זלכה היא דרך נוספת שבה אפשר לראות את חוסר היכולת של ר' יוחנן לקבל את ריש לקיש כחברותא שמאתגר אותו באמצעות הכוחות שמאפיינים אותו – עוצמה פנימית שהופכת בבית המדרש לעצמאות וליצירתיות שמשמשות את הדיון ההלכתי.

בחלק בסיפור שלא הבאתי לעיל, ר' יוחנן מצטט לאחותו, שמוטרדת ממותו של ריש לקיש בעלה, פסוק מנבואת ירמיהו: "עָזְבָה יְתֹמֶיךָ אֲנִי אֲחַיֶּה וְאַלְמְנֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ" (ירמיהו מ"ט, יא). אם מתבוננים בהקשר הרחב של הפסוק בירמיהו רואים שהפסוק הוא חלק מנבואת פורענות לעשו-אדום: "לֶאֱדוֹם... כִּי אֵיד עֵשָׂו הֵבֵאתִי עָלָיו עֵת פְּקַדְתִּיו... אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ לֹא יַשְׁאִרוּ עוֹלֵלוֹת אִם גַּנָּבִים בַּלַּיְלָה הִשְׁחִיתוּ דַיָּם. כִּי אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו... שֻׁדַּד זַרְעוֹ וְאֶחָיו וּשְׁכֵנָיו וְאֵינֶנּוּ" (שם, פסוקים ח-י).^[6] מעניין, בהקשר של הסיפור שלנו, שהפורענות שתבוא על עשו מנוסחת במונחים של שוד וגניבה, שמזכירים את עברו של ריש לקיש כליסטים. באופן יותר ספציפי, מעניין לחשוב על האנלוגיה בין יעקב ועשו לר' יוחנן וריש לקיש: את ריש לקיש ניתן לדמות לעשו בעל הכוח הפיזי ועוצמת החיים, ואת ר' יוחנן, עם היופי והעדינות, ניתן לדמות ליעקב. את אותן תכונות של עשו, לאחר עידון, היה ניתן לנתב לבית המדרש באופן פורה, אבל ר' יוחנן לא באמת מצליח ליצור בפנימיותו את החיבור בין הקליפה של עשו לבין התוך שלו, וכך לאפשר את הניתוב הפורה הזה. במקום זה הוא דורש שרפה בכבשן, שגם היא מזכירה פסוק מהנביאים שעוסק ביעקב ועשו – "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם..." (עובדיה א', יח). כאן נמצאת הטרגיות שבסיפור הזה.

פרשנות חסידית / נפשית לסיפור

אפשר להציע פרשנות אחרת לדינמיקה בין ר' יוחנן לריש לקיש, שמבוססת על כיוון שנתן ר' צדוק הכוהן מלובלין.^[7] ר' צדוק מדבר על מעין 'אפקט מראה', על פי עיקרון חסידי קדום שהוא מזכיר: "כי הנפשות כמראות כנודע". לפי פירושו, דבריו של ריש לקיש, שממנו מובן כי הוא תופס את דברי ר' יוחנן כפוגעים, משקפים את המקום הפנימי שבו ריש לקיש נמצא ומעידים שאכן תהליך הטרנספורמציה שלו לא הושלם.^[8] אינני חושב שזהו הפשט של הסיפור, אבל זו הצעה מעניינת של כלי שניתן לפרש בעזרתו את הסיפור, ואפשר לנסח אותה קצת אחרת. 

רעיון המראה מבוסס, כאמור, על עיקרון חסידי, שמקורו כבר אצל הבעל שם טוב:

ע"פ משל המסתכל במראה יודע חסרונו כו', כך ברואה חסרון זולתו יודע שיש בו שמץ מנהו וכו'. (כתר שם טוב חלק א, קטז)

ובאופן מפורט יותר:

...ולכן כשרואה האדם איזה איש שעושה רע, או שמספרים לפניו מאיזה איש שעשה רע, ידע בבירור שיש בו שמץ מנהו מאותו הדבר עצמו, ואף אם הוא צדיק, מכל מקום יש בו קצת דקצת מאותו ענין, והזמין לו השם יתברך ראייה זהו או שמיעה זו, כדי שישים אל לבו לשוב ולתקן הפגם ההוא... ומוטל עליו לתקן אצלו הדבר ההוא, ועל ידי זה יתוקן גם האיש העושה רע וכו'. (בעש"ט על התורה, בראשית, קכ"ז)

תגובתו הקשה של ריש לקיש מהדהדת, כתמונת מראה, את הפגיעה שפגע בו ר' יוחנן. אבל עוד לפני כן, צריך לומר שכשר' יוחנן מכנה את ריש לקיש 'ליסטים', כשהוא מזהה בו את המקום ה'ליסטי', הוא למעשה משקף מקום אלים שנמצא בתוכו.^[9] כך פועלת כאן ה'מראה' באופן שלילי וטרגי. על פי דברי הבעש"ט, ר' יוחנן היה יכול לפעול אחרת – כשראה בריש לקיש את המקום האלים, הוא היה אמור להבין שהזיהוי הזה מעיד על קיומו של מקום כזה בתוכו. אילו ר' יוחנן היה פועל לתקן את המקום הזה בתוכו, הוא היה יכול להשפיע באופן חיובי גם על ריש לקיש.^[10]

פרשנות זו, בשונה מהפרשנות הראשונה לסיפור, שהצעתי לעיל, רואה באופי האלים של ריש לקיש פגם פנימי שדורש תיקון, כחלק מתהליך כניסתו לבית המדרש. אלא שהדרך לתיקון עוברת דרך זיהויו של מקום דומה, אף אם הוא פעיל בעוצמה אחרת, אצל ר' יוחנן עצמו. בויכוח ביניהם, ר' יוחנן מפספס את ההזדמנות לעשות זאת, וזוהי ההחמצה שבסיפור.

בשיעור הבא נתבונן על סיטואציות של התקרבות של תלמיד לרב ועל הטרנספורמציה שהתלמיד עובר בהם, הפעם מהזווית של סיפורי החסידות.

^[1] יש כמה נוסחים שונים לתשובתו זו של ר' יוחנן, ראו להלן בפרשנות הסיפור.

^[2] ראו ע' חברוני, "סיפור רבי יוחנן וריש לקיש לאור שיבוצו במחזור סיפורי רבי אלעזר בן רבי שמעון (בבלי בבא מציעא פג ע"א-פד ע"א)", JSIJ 22 (2022), עמ' 10­-11.

^[3] וריאציה אחרת על פרשנות זו – שמזהה גם היא את המחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש כסמל לוויכוח לגבי התהליך שעל בעל תשובה לעבור, אבל לוקחת את הדברים לכיוון שונה – ראו אצל חברוני, תחילה במאמר מוקדם שלו: ע' חברוני, "זונה וליסטים בבית המדרש", תכלת 31 (תשס"ח), 73­-89; ובגרסה מפותחת ומאוחרת יותר: חברוני, "סיפור רבי יוחנן וריש לקיש" (בהערה הקודמת).

^[4] הקטע הוא: Oxford: Heb. c. 17/69–78.

^[5] י' זלכה, "גלגולו של סיפור – בין מציאות לאידאולוגיה: עיון משווה בסיפור רבי יוחנן וריש לקיש בירושלמי ובבבלי", אסופות ד (תשע"ג), עמ' 99.

^[6] כפי שמעיר עידו חברוני (לעיל, הערה 3, עמ' 8), ראו את פרשנותו שם.

^[7] הפרשנות הזו מובאת ומוסברת באריכות ובעומק במאמרו של ש' קסירר, "'הנפשות כמראות' – היבטים פסיכולוגיים במחלוקתם האחרונה של רבי יוחנן וריש לקיש, על פי רבי צדוק הכהן מלובלין", מכלול כ"ט (תשעג).

^[8] דבריו של ר' צדוק על תהליך שיקופי המראה שמתרחש בסיפור מפותחים ופורטים עוד יותר (ראו עליהם באופן מלא במאמרו של קסירר, בהערה הקודמת), וכוללים גם פרשנות של הסיפור שהיא מפליגה מאד, אבל מרתקת. כאן הבאתי רק נקודה אחת מתוכם.

^[9] אפשר גם לציין כאן את דברי הגמרא במסכת בבא מציעא על המלבין פני חבירו ברבים שהוא כשופך דמים (בבלי בבא מציעא נח ע"ב).

^[10] פרופ' מרדכי רוטנברג פיתח את אופן הפעולה הזו ככלי טיפולי שהוא מכנה 'הראי הכפול', ראו, למשל: M. Rotenberg, Dialogue with Deviance, Philadelphia, 1983 ; מ' רוטנברג, קיום בסוד הצמצום, ירושלים 1990, עמ' 118.