סיפורי ריב"ל והמשיח (2)

בשיעור הקודם עסקתי באגדה התלמודית על המפגש בין ר' יהושע בן לוי למשיח (בבלי סנהדרין צח ע"א). קראנו את הסיפור בבבלי וראינו כיצד הוא 'לש' חומרים שמצויים בסיפור מקביל בירושלמי (תענית) ומגבש אותם לכדי סיפור חדש, כשהוא מוסיף להם תמות ועיצוב ספרותי.

בשיעור הנוכחי אמשיך את העיון בסיפור, אתבונן בו לאור ההקשר הרחב שלו בסוגיה, ואבחן את הקשר בין הדרך שבה הבבלי עיצב את הסיפור להקשר שלו בסוגיה, ואיזה 'שיח' מתפתח ביניהם.

אביא פה תחילה את הסיפור עצמו, בתרגום לעברית:

ריב"ל מצא את אליהו שהיה עומד על פתח מערתו של ר' שמעון בן יוחאי. אמר לו: אבוא לעולם הבא? אמר לו: אם ירצה אדוננו זה. אמר רבי יהושע בן לוי: שנים ראיתי וקול שלושה שמעתי. אמר לו: מתי יבוא המשיח? אמר לו: לך שאל אותו. והיכן הוא יושב? בפתח של רומי. ומה סימנו? יושב בין הסובלים מפצעים, עם סובלי חלאים. וכולם מתירים וקושרים (את כל התחבושות) בבת אחת, ואילו הוא מתיר אחת וקושר אחת, שהוא סבור שמא אם אני מתבקש בינתיים, שלא אתעכב.

הלך (ריב"ל) ומצאו. אמר לו: שלום עליך רבי. ענה לו: שלום עליך בר לוי. אמר לו: מתי אתה בא? אמר לו: היום. הלך אל לאליהו, אמר לו: שיקר בי. אמר לו: כך אמר לך: היום - אם בקולו תשמעו (תהלים צה ז). אמר לו: מה אמר לך עוד? אמר לו: אמרתי לו שלום עליך רבי. ומה השיב לך? אמר לו: אמר לי שלום עליך בר לוי. אמר לו: הבטיחך לך ולאביך לעולם הבא. (בבלי סנהדרין צח ע"א, על פי נוסח כת"י יד הרב הרצוג)

פתח מערת רשב"י

אפתח בכמה מילים על האלוזיה ('ארמז') שמופיעה בתחילת הסיפור ולוקחת אותנו להקשר הרחב של סיפורי ר' שמעון בר יוחאי. המחשבות שהעלינו בשיעור הקודם – על כך שהסיפור מתמקד בכאן ובעכשיו ("היום") ובמתרחש בעולם הזה – מחזירות אותנו אל תחילתו, שבו ריב"ל פגש את אליהו על פתח המערה של רשב"י. המערה הזו איננה מיקום מקרי או ניטרלי, אלא מיקום טעון בהקשר של הבבלי, בעקבות הסיפור הידוע במסכת שבת על הסתתרות רשב"י במערה (שבת לג ע"ב – לד ע"א).^[1] בתחילת אותו סיפור, רשב"י שולל את העולם הזה, עולם החומר, שמיוצג בבוטות בעולם הרומי – בשווקים, בגשרים ובמרחצאות. בכל אלה רשב"י מתבונן דרך משקפיים שרואות רק את הנמיכות והטומאה שבהם. בשווקים, למשל, הוא רואה רק את הזנות, ולא את הפיתוח הכלכלי והרווחה והפרנסה שהם מביאים לעולם. כך גם ביציאתו הראשונה מהמערה, שבה הוא שורף כל דבר שהוא רואה וקשור בעיסוק בחומר או בכלל בענייני העולם הזה. במערה הוא חי במציאות של מעין 'עולם הבא', שיש בה חיי רוח בלבד. אולם בהמשך הוא עובר תהליך של הכרה בערך של העולם הזה, ומכיר באפשרות להעלות ולרומם את החומר למקומות של קדושה, כמו שעושה למשל הזקן שלוקח שני הדסים לכבוד שבת. גם המרחצאות, ואפילו הזונות, זוכים להתבוננות חדשה – מבט אנושי: רשב"י נעזר במי המרחצאות כדי לרפא את עורו הפצוע מהשהות במערה, ומסוגל להבחין, בעיניים אנושיות וחומלות, כיצד הזונות עוזרות זו לזו.

ריב"ל עובר מסלול דומה – הסיפור לוקח אותו מהמערה של רשב"י אל שערי רומי, אותה רומי שרשב"י שלל כסמל החומריות. שם הסיפור ממקם את המשיח, שממקד מחדש את המבט של ריב"ל. גם כאן מופיע הרעיון שהמטרה איננה רק לשאת עיניים אל העולם שמעבר לעולם הזה, אל העולם שלעתיד לבוא, אלא גם לעסוק בעולם הזה ולעשות בו טוב, ולראות את הערך גם במקומות הנמוכים שלו.

ההקשר הרחב של הסיפור בסוגיה

חיפוש מיקומו של המשיח מעביר את ריב"ל מ'שערי השמים' (בפתח מערת רשב"י) לשערי רומי. התבוננות בהקשר הרחב יותר של הסיפור בסוגיה תוסיף לנו נקודת מבט מעניינת על המעבר הזה. הסוגיה בבבלי סנהדרין, שבה מופיע הסיפור, עוסקת באופן נרחב בגאולה ובמשיח. בחלק מוקדם יותר בסוגיה מובאת מחלוקת התנאים בין ר' יהושע לר' אליעזר בשאלה האם הגאולה תלויה בתשובה של ישראל:

כתנאי, רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין.

אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה - אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. (סנהדרין צז ע"ב – צח ע"א)

כל אחד מהצדדים מביא פסוקים שתומכים בשיטתו, עד שלבסוף ר' אליעזר משתתק – "ושתק ר' אליעזר".

בהמשך, מובאות מימרות שונות על זמן הגעת הגאולה או המשיח ("בן דוד"), וסמוך לסיפור על ריב"ל והמשיח מופיעות שתי מימרות שמיוחסות לריב"ל:

אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב "בעתה", וכתיב "אחישנה".

זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה.

אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה", וכתיב (זכריה ט) "עני ורכב על חמור".

זכו – עם ענני שמיא, לא זכו – עני ורוכב על חמור.^[2] (שם, צח ע"א)

ריב"ל, למעשה, ממשיך את הקו של ר' יהושע, שסובר שהגאולה תבוא בכל מקרה, ורק אופן התרחשותה תלוי במעשיהם של ישראל. שתי המימרות של ריב"ל מתמודדות עם סתירות שקיימות לכאורה בין פסוקים בתנ"ך בנושא ביאת הגאולה או המשיח. הסתירות הן לא בהכרח סתירות במישור פשטי המקראות, אלא בקריאה הדרשנית שבה ריב"ל קורא את הפסוקים. הסתירה הראשונה, המוכרת יותר, היא בין 'בעיתה' ל'אחישנה'. אלו הן שתי מילים המופיעות באותו פסוק, בפרק בישעיה שעוסק בגאולה: "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס', כב). לפי קריאת הדרשן, "בעיתה" פירושו 'בזמנה', ו"אחישנה", היא החשת הגאולה קודם לזמנה הקבוע מראש – ואם כן יש סתירה בין המילים. הפתרון לסתירה הוא ששתי המילים הסותרות מייצגות שני 'תרחישים' שונים. ישנו מועד קבוע, סופי, שבו הגאולה אמורה לבוא בכל מקרה – "בעיתה". אולם הדבר תלוי בבחירת העם, שכן אם 'זכה' – "אחישנה", והגאולה תוקדם לפני המועד הקבוע מראש. מהי אותה 'זכות'? מתוך ההקשר הרחב של הסוגיה, הקודם למימרות של ריב"ל, אפשר לדלות אפשרויות שונות, החל ב'תשובה' באופן כללי, ברוח דברי ר' אליעזר: "אם ישראל עושין תשובה נגאלין..." (צז ע"ב) – ועד תיקונן של בעיות רוחניות ספציפיות, כגון: "אמר זעירי אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל..." (צח ע"א).

כך גם לגבי הסתירה השנייה, שעוסקת בביאת המשיח. כאמור, העיסוק בביאת המשיח הוא נושאה של הסוגיה: קודם למימרות של ריב"ל מופיעה סדרת מימרות שעוסקת בביאתו של 'בן דוד', כמו דברי זעירי שהוזכרו לעיל. ר' אלכסנדרי אומר בשם ריב"ל שאם 'זכו', המשיח יגיע מ'ענני שמיא', ואם לא – 'עני ורוכב על חמור'. דברי ריב"ל, בפשטם, יוצרים דיכוטומיה והיררכיה ברורה, בין המשיח – דמות נשגבת שמגיעה ממקום שמימי, והיא האופציה המועדפת וה'גבוהה' יותר, למשיח שמגיע "עני ורוכב על חמור", שזו לכאורה ברירת המחדל ה'נמוכה' יותר, שתתקבל אם ישראל לא 'יזכו'.

המימרה הראשונה של ר' יהושע בן לוי מופיעה בהקשר דומה גם בתלמוד הירושלמי, בהמשכה של אותה סוגיה שהובאה בשיעור הקודם, שבה הובאו דבריו של ריב"ל על נוכחות א-להים ברומי. הירושלמי מביא את מחלוקת התנאים בין ר' אליעזר לר' יהושע, ותוך כדי הדיון ביניהם, שבו כל צד מצטט פסוקים שתומכים בשיטתו, מובאים דברי ריב"ל על ידי ר' אחא:

דאיתפלגון [שנחלקו]: רבי ליעזר אומר אם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלי' לעולם שנאמר "בשובה ונחת תושעון". אמר לו רבי יהושע וכי אם יעמדו ישראל ולא יעשו תשובה אינן נגאלין לעולם? אמר לו רבי אליעזר: הקדוש ברוך הוא מעמיד עליהן מלך קשה כהמן ומיד הן עושין תשובה והן נגאלין. מה טעמא [=מה המקור בפסוק]? ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע... אמר לו ר' יהושע והא כתיב אני יי' בעיתה אחישנה... ר' אחא בשם ר' יהוש' בן לוי אם זכית' אחישנ' ואם לאו בעת'... (ירושלמי תענית פ"א ה"א, סג ע"ד)

סוגיית הירושלמי מביאה אפוא את דברי ר' יהושע בן לוי על כך שאם זכו "אחישנה", ואם לא הגאולה תבוא רק "בעיתה", אך המימרה השניה של ריב"ל לא מופיעה בה. במקורות ארץ-ישראליים אחרים, גם כאלה שקדמו לבבלי, אפשר למצוא את הדימוי של המשיח כ"עני ורוכב על חמור", אך לאו דווקא בפי ריב"ל, למשל:

רבנין אמ'... חמור זה מלך המשיח שנ' עני ורוכב על חמור (זכריה ט ט)... (בראשית רבה פרשה עה)

גם הדימוי של המשיח בהקשר של הפסוק מספר דניאל 'וארו עם ענני שמיא' מצוי במקורות ארץ-ישראליים, אך לא כאלה שקדמו לבבלי. במדרש תנחומא למשל, מופיע כך:

מי הוא ענני? זה [מלך] המשיח, שנאמר חזה הוית (בחיזו עם לי לא) [בחזוי ליליא] וארו עם ענני שמיא וגו'. (תנחומא (בובר) פרשת תולדות, כ)

בכל אופן, במקורות הארץ-ישראליים הדימוי של המשיח כ'עני ורוכב על חמור' לא מוצג כאלטרנטיבה שבדיעבד, ולא נראה שיש בה משהו נמוך. סוגיית הבבלי היא שמצרפת יחד את שני התיאורים, ומציגה, בשם ריב"ל, דיכוטומיה והיררכיה ביניהם: בין המשיח שמגיע מ'ענני שמיא' למשיח העני שרוכב על חמור, בין מצב של 'זכו', למצב של 'לא זכו'.

העיסוק בדמות המשיח העני שרוכב על החמור נמשך בבבלי גם לאחר דבריו של ריב"ל, בסיפור על שיחה קצרה בין המלך הפרסי בבבל לאמורא שמואל:

אמר ליה שבור מלכא לשמואל: אמריתו, משיח על חמרא אתי, אישדר ליה סוסיא ברקא דאית לי! אמר ליה: מי אית לך בר חיור גווני?

המלך מביע פליאה על כך שהמשיח יגיע על חמור, הלוא ראוי ומכובד יותר שיבוא על הסוס המלכותי שברשותו. שמואל עונה לו בשאלה – האם יש לך סוס בן מאה גוונים? מצד אחד, השיחה הזו מבליטה עד כמה הגעה על חמור נתפסת נמוכה ועלובה, ומצד שני אולי יש בה נסיון להעניק לחמור תכונות פלאיות כדי 'להגביה' את המעמד.

אבל נראה שהסיפור של המפגש של ריב"ל עם המשיח, שבא מיד אחרי כל אלה, יקח אותנו, באופן מפתיע, בכיוון אחר. ריב"ל נמצא בתחילת הסיפור בפתח מערת רשב"י, שהוא סוג של 'שער לשמים', בדומה ל'ענני שמיא' בפסוק מדניאל. אולם, כשריב"ל שואל את אליהו על מיקום המשיח, אליהו שולח אותו דווקא למקום הארצי ה'נמוך', שערי רומי, שבו יושבים אנשי השוליים של החברה. הופעה זו של המשיח מזכירה יותר את דמות המשיח "עני ורוכב על חמור" כפי שתופס אותו ריב"ל. נוצר כאן מתח מעניין בין הסיפור על ריב"ל לבין המימרה שלו, שקדמה לסיפור, שיצרה דיכוטומיה והיררכיה מוחלטת בין המיקומים השונים האלה.

נראה שעורכי הסוגיה מאתגרים את הדרשות התיאורטיות שמופיעות בשם ריב"ל באמצעות הסיפור עליו, שנבנה ועוצב בעזרת חומרים שונים – בעיקר מהסוגיה המקבילה בירושלמי (שהובאה בשיעור הקודם). אם קוראים את הדרשות והסיפור ברצף אחד נראה שהסיפור מעביר את ריב"ל תהליך, שבו הוא לומד שהדיכוטומיה וההיררכיה שהוא הציב אינן מדויקות. הסיפור ממקם את המשיח בשערי רומי, בין אלה שבתחתית המציאות והחברה, בעולם הארצי שמתאים לתיאור "עני ורוכב על חמור". שם הוא יושב, מוכן להופיע משם כשישראל ישמעו בקול ה' ('זכו'). התהליך הזה דומה לתהליך שרשב"י עובר בסיפור המערה במסכת שבת שהוזכר לעיל.

הסיפור על רשב"י הוא דוגמה נוספת לכך שלשימוש בסיפור, בשונה משימוש בדיבור ישיר, יש כמה יתרונות חשובים. הוא מאפשר להעביר את הדמות תהליך של למידה, שהקוראים עוברים יחד איתו. כפי שנכתב בשיעור הקודם, הסיפור גם משתמש בכמה מקומות באמצעי הספרותי של יצירת עמימות, שהיא עצמה חלק מהתמה שמועברת לקוראים לגבי הנושא שנידון בו – חיפוש התשובות לגבי העתיד לבוא.

התמונה הציורית והמוחשית שמופיעה בסיפור, שבה המשיח ממוקם בין החולים והסובלים גם מפנה את תשומת ליבנו למקומות האלה בעולם, שהם בשולי החברה, ודורשים תיקון. רוב האנשים עיוורים וחרשים למקומות האלה בחיי היומיום, אבל המשיח יושב גם שם, במקומות האלה, נמצא עם הכאבים והקושי של החלשים בחברה, ואולי גם רומז בכך לתיקונים בעולם שיכולים להחיש את בואו.

המשיח תולה את בואו בפסוק "היום אם בקולו תשמעו", ולאור הקריאה שמוצעת פה, אפשר לראות את 'הקול', קול ה' שאליו צריך להיות קשובים, כבוקע לא רק מענני השמים, אלא גם מתחתיות הארץ. על פי הסיפור, "ענני השמים" וה"עני הרוכב על חמור", שריב"ל יצר ביניהם דיכוטומיה במימרה שלו, אינם אלא שני צדדים של אותו הדבר – קולו של המשיח, או קול ה', שמדלג בין שניהם. כפי שראינו בשיעור הקודם, הסיפור מסיט את המבט של ריב"ל ושלנו מהשמים אל הארץ, ומעצים את המתרחש בארץ ו"היום" כהתרחשות משמעותית, שצריכה לעמוד במוקד המעשה הדתי. קריאת הסיפור בהקשרו הרחב מדגישה עוד יותר את המסר הזה כתהליך שריב"ל 'עובר', כביכול.

היום

תמה נוספת בסיפור מתקשרת גם היא להקשר הרחב בבבלי. בסיפור ריב"ל לומד שנכון להרפות מהעיסוק במועד שבו יגיע המשיח, ובכלל במה שנוגע לעתיד לבוא. הנקודה הזו נוגעת בדיון שקודם לסיפור בסוגיה, לגבי מועד הגאולה. בעניין זה אפשר לראות בסוגיה זוויות הסתכלות שונות. מצד אחד, ישנו עיסוק מפורט בשנות קיומו של העולם כפי שאנחנו מכירים אותו, למשל:

אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב [ששת אלפים שנים יהיה העולם (קיים), ו(אלף) אחד חרוב], שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. אביי אמר: תרי [שני (אלפים)] חרוב, שנאמר יחיינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו, תניא כותיה דרב קטינא: כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ואומר: מזמור שיר ליום השבת – יום שכולו שבת. ואומר: כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר. תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא [יהיה העולם], שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. ובעונותינו שרבו – יצאו מהם מה שיצאו. אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות, וביובל האחרון בן דוד בא... (סנהדרין צז ע"א-ע"ב)

ולעומת זאת, אפשר למצוא בסוגיה גם דברים בגנותו של העיסוק הזה, למשל:

...דרבי זירא, כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה, אמר להו: במטותא, בעינא מנייכו לא תרחקוה [שר' זירא, כשהיה מוצא חכמים שעוסקים בו (בזמן הגאולה) אמר להן: בבקשה מכם אל תרחיקוה]. דתנינא [ששנינו]: שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב... (צז ע"א)

ובהמשך:

מאי ויפח לקץ ולא יכזב – אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים: כיון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא. אלא חכה לו, שנאמר אם יתמהמה חכה לו. (צז ע"ב)

נראה שהסיפור של ריב"ל מייצג אמירה שמקבלת את העמדה השניה, שיש להרפות מהחישובים ומהנסיון לגלות מתי יקרו הדברים, ולעסוק ב"היום" – שמיעה בקול ה' בכל יום, בהתמקדות בעשיית הטוב באותו יום.

העיון בסוגיה כמכלול, ובסיפור של ריב"ל כחלק מהמכלול הזה, חושף את המהלך השלם שמבצעת הסוגיה באמצעות השילוב בין הדרשות והמימרות התיאורטיות בנושא הגאולה והמשיח לסיפור.

בשיעור הבא נעיין בסיפור חסידי ידוע ש'מתכתב' עם הסיפור התלמודי הזה על ריב"ל.

[1] ראו על הסיפור הזה בעיקר את ניתוחו החשוב והמדויק של רובנשטיין, Jeffrey L. Rubenstein, Talmudic Stories: Narrative, Art, Composition and Culture, Baltimore and London 1999, pp. 105-138. בניתוח זה עולה, בין השאר, שהניסוח הזה שבו אליהו עומד על פתח המערה ייחודי לבבלי ולא נמצא במקבילה בירושלמי (שבה אליהו לא מופיע כלל כדמות).

[2] רש"י מפרש מימרא זו בכיוון דומה לראשונה, כעוסקת במהירות הגעת המשיח: זכו: כטיסת העננים ('אחישנה'). לא זכו - באיטיות, כהליכת החמור. אולם, נראה יותר פשוט לפרש שהדיכוטומיה היא בין גבוה לנמוך.