סיפור ריב"ל והמשיח (1)
הפרק העשירי במסכת סנהדרין (פרק 'חלק', שבתלמוד הבבלי הוא הפרק האחד עשר) פותח את הרשימה של אלה שאין להם חלק לעולם הבא במי שכופר בתחיית המתים מן התורה. הסוגיה הראשונה על משנה זו עוסקת בתחילתה בשאלת תחיית המתים, ובהמשכה בנושא הגאולה העתידית והמשיח. במסגרת העיסוק במשיח מובא הסיפור על ר' יהושע בן לוי (ריב"ל) והמשיח:[1]
אשכחיה ריב"ל לאליהו דהוה קאיי אפיתחא דמערתיה דרבי שמעון בן יוחאי. אמ' ליה אתינא לעלמ' דאתי? אמ' ליה אם ירצה אדוננו זה. א"ר יהושע בן לוי שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי. אמ' ליה אימת אתי משיחא? אמ' ליה זיל שייליה. והיכא יתיב? אמ' ליה אפיתחא דרומי. ומאי סימניהי? יתיב ביני סקבני גבי סובלי חלאים וכולהו שארו ואסרי בחד זימנא ואיהו שארי חד ואסר חד סבר דלמא אי מיבעינא ביני ביני לא איעכב.
אזל אשכחיה אמ' ליה שלום עליך רבי. אמ' ליה שלם עלך בר ליואי. אמ' ליה אימת אתי מר? אמר ליה היום. אזל לגבי אליהו אמ' ליה שקורי קא משקר בי. אמ' ליה הכי קא אמר לך 'היום - אם בקולו תשמעו'. אמ' ליה מאי אמ' לך תו? אמ' ליה אמרי ליה שלום עליך רבי. ומאי אהדר לך אמ' ליה אמר לי שלם עלך בר ליואי. אמ' ליה אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי.
[תרגום: ריב"ל מצא את אליהו שהיה עומד על פתח מערתו של ר' שמעון בן יוחאי. אמר לו: אבוא לעולם הבא? אמר לו: אם ירצה אדוננו זה. אמר רבי יהושע בן לוי: שנים ראיתי וקול שלושה שמעתי. אמר לו: מתי יבוא המשיח? אמר לו: לך שאל אותו. והיכן הוא יושב? בפתח של רומי. ומה סימנו? יושב בין הסובלים מפצעים, עם סובלי חלאים. וכולם מתירים וקושרים (את כל התחבושות) בבת אחת, ואילו הוא מתיר אחת וקושר אחת, שהוא סבור שמא אם אני מתבקש בינתיים, שלא אתעכב.
הלך (ריב"ל) ומצאו. אמר לו: שלום עליך רבי. ענה לו: שלום עליך בר לוי. אמר לו: מתי אתה בא? אמר לו: היום. הלך אל לאליהו, אמר לו: שיקר בי. אמר לו: כך אמר לך: היום - אם בקולו תשמעו (תהלים צה ז). אמר לו: מה אמר לך עוד? אמר לו: אמרתי לו שלום עליך רבי. ומה השיב לך? אמר לו: אמר לי שלום עליך בר לוי. אמר לו: הבטיחך לך ולאביך לעולם הבא].
(סנהדרין צח ע"א, על פי נוסח כת"י יד הרב הרצוג)
הסיפור פותח במפגש על פתח מערתו של רשב"י.[2] אמנם היו שפירשו שמדובר במערת הקבורה של רשב"י.[3] אבל נראה לי, גם מתוך ההקשר של המפגש עם אליהו בפתח המערה וגם מתוכנו, כפי שיתברר בהמשך, שיש פה 'רפרנס' למערה שמסופר עליה בסיפור הידוע על רשב"י בבבלי שבת לג. גם שם מופיעה הלשון "אפיתחא דמערתא", וגם שם אליהו מופיע במיקום הזה, שהוא כנראה אזור של מעבר בין עולמות: "אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא". כזכור, המציאות בתוך המערה – תזונה קבועה מפירות של עץ, ללא עבודה, וחיים ללא בגדים – מזכירה את המציאות של גן עדן, והפתח הוא אם כן כפתח גן עדן.
ר' יהושע בן לוי עומד על הפתח ומעוניין לדעת אם הוא ייכנס פנימה לגן עדן לאחר מותו. בתחילה, שאלתו לא מקבלת מענה. יונה פרנקל פירש את הסיפור,[4] כדרכו במקומות רבים, כנושא לקח מוסרי: לדעתו כשר' יהושע בן לוי מעוניין לדעת האם הוא יזכה לעולם הבא זהו רצון שמרוכז בו עצמו, ולכן הוא נענה באופן לא ברור. הוא לומד את הלקח, ושיחתו עם המשיח, בהמשך, עוסקת בגאולת העם כולו. בעקבות המעבר שלו מעיסוק בעצמו לעיסוק בגורל העם כולו הוא זוכה לקבל מענה גם על שאלתו האישית. יש פה, אם כן, מסר דתי-מוסרי, שמבקש להסיט את האדם מהעיסוק בעצמו לעיסוק בכלל.
כפי שכבר כתבתי בעבר על סיפור זה (בקצרה ובאופן ראשוני, בסדרה קודמת באתר זה),[5] אני חושב שהמוקד של הסיפור הוא אחר. ארצה להעמיק כאן בסיפור ולהציע פרשנות אחרת מזו שהציע פרנקל.
המקבילה בירושלמי
יש סוגיה בירושלמי, שגם בה מופיעים ר' יהושע בן לוי, רשב"י, רומי, השאלה "אימת", ודרשה על הפסוק "היום אם בקלו תשמעו":[6]
אמר רבי יהושע בן לוי אם יאמר לך אדם איכן [=היכן] הוא א-להיך אמור לו בכרך הגדול שברומי. מה טעמא? [=מה המקור בפסוק?] "א-לי קורא משעיר".
תני רבי שמעון בן יוחי: בכל מקום שגלו ישראל גלת השכינה עמהן. גלו למצרים וגלת השכינה עמהן... גלו לרומי וגלת השכינה עמהן. מה טעמא? "א-לי קורא משעיר שומר מה מלילה". אמרו ישראל לישעיה: רבינו ישעיה מה יוצא לנו מתוך הלילה הזה? אמר להן: המתינו לי עד שנשאל. כיון ששאל חזר אצלן אמרו לו "שומר מה מליל" – מה מילל שומר העולמים? אמר להן: "אמר שומר אתא בוקר וגם לילה"... לא כשאתם סבורים, אלא בוקר לצדיקים ולילה לרשעים, בוקר לישראל ולילה לאומות העולם. אמרון ליה: אימת? [=מתי?] אמר לון: אימת דאתון בעיי הוא בעי [מתי שאתם רוצים הוא רוצה] "אם תבעיון בעיו". אמרו לו: מי מעכב? אמר להן: תשובה. "שובו אתיו".
רבי אחא בשם רבי תנחום בי רבי חייה: אילו ישראל עושים תשובה יום אחד מיד היה בן דוד בא, מה טעמא? "היום אם בקולו תשמעו".
המקור הזה בירושלמי מכיל כמה נקודות שנוגעות לענייננו:
ר' יהושע בן לוי אומר שא-לוהים שוכן ברומי.
הסוגיה תומכת את דבריו בדרשה של רשב"י, שמופיעה בברייתא, שהשכינה גלתה עם ישראל לכל מקום, והגיעה גם לרומי.
הגעת הגאולה תלויה ברצונם של ישראל, ובתשובה שלהם.
התלות של הגאולה בתשובה נתמכת בדרשת הפסוק מתהילים "היום אם בקולו תשמעו".
ההבדלים בין קטעי האגדה בירושלמי לסיפור בבבלי גלויים לעין. הבדל משמעותי אחד הוא שבירושלמי א-לוהים, או השכינה, הם השוכנים ברומי, ולא המשיח. ישראל פונים אליו והוא מבטיח את בוא הגאולה, וביאתה של זו – היא שתלויה ברצונם ותשובתם של ישראל – "שובו אתיו". מבחינת החכמים בארץ ישראל, מקום ה'גלות' האולטימטיבי, וממילא גם 'גלות השכינה' הוא ברומי, ופניית ישראל אל השכינה הנמצאת עמם בגלות מתרחשת שם. ואילו בבבלי מדובר על 'גלות השכינה' לבבל,[7] והמשיח הוא שנמצא ברומי. נראה שהסיפור בבבלי, שמכיל בתוכו את האלמנטים המשותפים שהוזכרו לעיל אבל תכניו ועיצובו שונים, הוא עיבוד של החומר הארץ-ישראלי שכולל בין השאר את הפיכתו לסיפור אחד רציף. כדי להבין את העיבוד הזה צריך לעמוד על העיצוב הספרותי שלו והתמות שמובעות בו, ואחר כך על הדרך שבה הוא משתלב בהקשר הרחב בסוגיית הבבלי.
גרסת הסיפור בבבלי
השאלה הראשונה שר' יהושע בן לוי שואל היא האם הוא זכאי להגיע לעולם הבא. את התשובה לשאלה זו תולים הנשאלים ברצונו של "אדוננו זה". מדבריו הבאים של ריב"ל ("שנים ראיתי וקול שלושה שמעתי") עולה שהוא שמע קול של דמות שלישית, מלבד רשב"י ואליהו, אך ראה רק את השניים האלה. אל הדמות השלישית מכוון כנראה הכינוי "אדוננו זה".
מיהי אותה דמות? רש"י (על אתר) פירש שהכוונה לשכינה. פירוש זה מתאים לכך שאת הדמות השלישית ריב"ל רק שומע ואינו רואה. פירוש זה גם מתאים לכינוי "האדון ה'" שמופיע כמה פעמים בתנ"ך, כמו למשל בפסוק "...יֵרָאֶה כׇּל זְכוּרְךָ אֶל־פְּנֵי הָאָדֹן ה'..." (שמות כ"ג, יז, ובמקבילות בשמות ל"ד, כג ודברים ט"ז, טז), שמתאר מפגש עם השכינה. גם תליית כניסתו של ריב"ל לגן עדן ברצונו של אותו 'אדון' מובנת אם מדובר בה'. אפשרות אחרת, שמסתברת על פי המשך הסיפור, היא ש"אדוננו זה" הוא המשיח: מדברי אליהו בסוף הסיפור עולה שהמשיח הוא זה שבישר לריב"ל שיזכה לעולם הבא.
מה שוודאי יותר מזהותו של "אדוננו זה" הוא שהתשובה הראשונית לשאלה של ריב"ל, האם יזכה לעולם הבא, היא תשובה עמומה שלא מספקת לריב"ל את המידע שהוא מחפש. נראה לי שהעמימות של התשובה לא קשורה לכך שריב"ל התעניין בגורלו האישי, כפי שכתב פרנקל, אלא באלמנט מהותי והכרחי של 'לא נודע' בשאלה מסוג כזה, ואולי בסיבות נוספות שאעלה להלן. בפועל, מכל מקום, אליהו לא מספק לריב"ל תשובה ברורה לשאלתו בשלב זה.
התגובה לשאלתו הראשונה של ריב"ל מובילה אותו לשאלה שנייה: מתי יבוא המשיח. כאן אנו פוגשים את העמימות בשאלה עצמה, משום שאפשר לפרש אותה בשתי צורות שונות:[8] מצד אחד ניתן לפרש אותה כנובעת מתוך הציפייה לגאולת העם והרצון שהמשיח יבוא במהרה. מאידך גיסא, כאשר המשיח יבוא, הוא גם יוכל לתת תשובה לשאלתו הראשונה והאישית של ריב"ל – האם הוא יזכה להיכנס לעולם הבא. בשלב זה בסיפור, המניע לשאלתו של ריב"ל על מועד בוא המשיח נשאר פתוח. תמה אחת בסיפור מעוצבת, אפוא, באמצעות שימוש בעמימות שמשקפת את העמימות והערפל השורים כאשר עוסקים בשאלות העתיד.
נקודה נוספת שיש לשים לב אליה בסיפור נוגעת לשני המישורים שבהם עוסקות שאלותיו של ריב"ל על המשיח – הזמן והמקום: 'אימת' ו'היכא'. אלה יתבררו גם בהמשך כמוטיבים משמעותיים בסיפור.
המקום – משיח בשערי רומי
תשובתו של אליהו לשאלתו השנייה של ריב"ל שולחת אותו למחוזות אחרים – ואיתו לוקחת גם אותנו, הקוראים – הרחק מפתח המערה של רשב"י, 'שער השמים', אל שערי רומי. כדי להדגיש את המעבר הזה משתמש הסיפור באותה לשון – "פיתחא דרומי", שמקביל ל"פיתחא דמערתיה דרשב"י" בתחילת הסיפור. זאת בשונה מהלשון בירושלמי, "כרך גדול שברומי". ואכן, מדובר על מקום שהוא מעין תמונת תשליל לפתח מערת רשב"י. זהו, בראש ובראשונה, מקום ארצי מאד. יותר מכך, בסיפור שעוסק בביאת המשיח ובגאולה, רומי, מחריבת ירושלים, מסמלת את מקום הרשע. בנוסף, בניגוד לדמויות הנשגבות שפגש ריב"ל בפתח המערה, רשב"י ואליהו, בשערי רומי יושבים "סובלי חלאים".
מי הם אותם "סובלי חלאים"? אפשר לשים לב לכך שהביטוי הזה מופיע בעברית, בניגוד ליתר המשפט והמשפטים סביבו בדו-שיח שהם בארמית. שפתו החריגה של הביטוי עשויה להצביע על מקור מקראי. נראה שהצדק עם פרנקל,[9] שביטוי זה מבוסס על הפסוק מישעיה נ"ג, ד בקטע שפותח במילים "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי" (שם נ"ב, יג) ומתאר את "עבד ה'": "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱ-לֹהִים וּמְעֻנֶּה". אלו הם אנשים בעלי מומים, מחלות ונגעים, שכמו מצורעים,[10] היו לחלוטין בשולי החברה. מקום מושבם היה בשולי העיר, בנקודת המעבר ממנה החוצה, מחוץ להתרחשות האנושית הרגילה של עבודה, משפחה ודינמיקה חברתית, ולא נותר להם הרבה לעשות אלא לקשור ולהתיר את התחבושות שעטפו את הנגעים שלהם. כלומר, בשלב הראשון שומע ריב"ל את קולו של המשיח ב'שער השמים', אך מיד כשהוא מנסה למצוא אותו הוא מופנה למקום מנוגד אליו – שערי רומי. יש בכך אמירה ראשונית על כך שהחיפוש של ריב"ל צריך להיות במקום שנמצא כאן, על הארץ, ודורש תיקון – אם זו רומי, כסמל לרשע, ואם זה בקרב האנשים הכואבים והסובלים שבשולי החברה.[11]
אמנם, המשיח אינו משתלב באופן מלא גם בשערי רומי. בניגוד ליתר בעלי הנגעים, שבכל פעם מתירים את כל התחבושות ואז קושרים את כולם, המשיח מתיר וקושר אותן אחת אחת. מלבד הסיבה הפרקטית שמוזכרת בסיפור, שהדבר מאפשר לו לצאת לדרך מבלי להתעכב כשיגיע הזמן ('היום'), אופן הפעולה שלו גם מבדיל אותו מיתר היושבים שם. הוא שם, אבל גם לא לגמרי שייך לשם. התנהגותו מדגישה את זמניותו שם, את העובדה שזה לא מקומו הבלעדי. משני חלקי הסיפור יחד עולה שהוא שייך בעת ובעונה אחת גם לשערי השמים וגם לתחתיות ארץ. זו אמירה שנותנת ערך ומשמעות לשני המקומות. בניגוד לתנועתו הראשונית של ריב"ל, שחיפש את המשיח רק בשמים, הוא מופנה גם אל הארץ כמקום משמעותי, שיש ערך ומשמעות למה שקורה בו. המקום הוא, כאמור לעיל, נקודה משמעותית בסיפור.
ראוי לשים לב לנקודה נוספת בתיאור של דמות המשיח, שהיא בעלת משמעות סימבולית או מטפורית. ההתרה והקשירה המתמדת של התחבושות יוצרות רושם של תנועה מתמדת של גילוי וכיסוי. אפשר להציע שהמשמעות הסמלית של תנועה זו היא שבכל מה שקשור לדמות המשיח והופעתה בעולם – הגילוי והכיסוי משמשים בערבוביה. הרעיון הזה מתקשר כנראה לתמה אחרת של הסיפור שהוזכרה קודם: בשאלות על העתיד, על המשיח והעולם הבא, יש אלמנט של כיסוי, ואין אפשרות למענה גלוי ופשוט עליהן. כפי שנראה בהמשך, גם התשובה שעונה המשיח לריב"ל, שעוסקת בעתיד, מגלה טפח ומכסה טפחיים, והיא מוטרמת, אפוא, בהמחשה פיזית על ידי ההתרה והחבישה של התחבושות.
במפגש בין ריב"ל למשיח נראה שריב"ל הפנים חלק מהמסר שהיה טמון בתשובותיו של אליהו. כשהוא פוגש במשיח הוא נמנע לחלוטין מלשאול אותו לגבי כניסתו שלו לגן עדן. הוא מסתפק בשאלה מתי המשיח יגיע. בכך הוא שופך אור חיובי על הפעם הקודמת שבה הוא שאל שאלה זו, שמשמעותה, בתחילת הסיפור, הייתה עמומה. החלק הראשון בסיפור, אם כך, חוזר ומתפרש לאור חלקו השני. המוקד שלו איננו נמצא בשאלת זכותו להיכנס לגן עדן, אלא בביאת המשיח כדבר בפני עצמו, בציפייה לגאולה. אולם גם בעניין זה, כפי שמתברר בהמשך, המענה של המשיח איננו מה שריב"ל מצפה לו.
הזמן – "היום"
תשובת המשיח היא 'היום', וריב"ל, שמן הסתם שמח והתלהב מאד למשמע התשובה הזו, גם מתאכזב, כגודל השמחה ששמח, כשהמשיח אינו בא באותו יום. הוא פונה בכעס לאליהו ומאשים את המשיח בשקר. אליהו מפרש לו את תשובת המשיח על פי הפסוק בתהילים (צה ז): "הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ". בניגוד למה שריב"ל הבין בהתחלה, ההגעה של המשיח אינה מוגדרת לנקודה מסוימת, קבועה מראש, על ציר הזמן, אלא תלויה בהתנהגות של ישראל.
הלשון שמשתמש בה המשיח כדי להסביר את מעשיו עם התחבושות, "אי מיבעינא ביני ביני לא איעכב" מזכירה במילותיה את לשון הפסוק מישעיה שמובא במקבילה בירושלמי, ו'מתכתבת' עם הדרשה שמופיעה שם:
"אם תבְעָיוּן בְעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ" – אימת דאתון בעיי הוא בעי – "אם תבעיון בעיו". אמרו לו מי מעכב? אמר להן תשובה...[12]
כלומר, ברקע של הסברי המשיח בסיפור בבבלי, שהוא מסיר את התחבושות אחת אחת כדי שאם יתבקש הוא לא יתעכב, מרחפים גם דברי הדרשה בירושלמי שהגעת הגאולה תלויה ברצונם ובמעשיהם של ישראל.
מדוע, אם כן, המשיח אינו מסתפק במענה "כשבקולו תשמעו" לשאלת ריב"ל? מדוע הוא עושה זאת דרך רמיזה מטעה שקובעת נקודה בציר הזמן – "היום"? תשובה אחת שאפשר לענות היא שבאופן הזה המשיח ממשיך ב'משחק' של גילוי וכיסוי. העמימות בתשובה משדרת, בראש ובראשונה, שבאופן שר' יהושע בן לוי שואל את השאלה – אין טעם לעסוק בה. העיסוק בשאלה הזו אינו מקרב את בואו של המשיח, והתשובה האמיתית אינה מה שהוא ישמע מהמשיח אלא שמיעה מסוג אחר – שמיעה בקול ה'. עניין זה מודגש, כאמור, במקומות נוספים בעיצוב הספרותי של הסיפור, כגון בעמימות שבתשובה "אם ירצה אדוננו זה" ובמניע לשאלת ריב"ל מתי יבוא משיח. השימוש בעמימות בסיפור מדגיש את המסר: יש דברים שנותרים עמומים, ולניסיון לחקור ולחפש אחר ידיעה מוחלטת אין תוחלת לגביהם.[13] כמו כן, המילים 'אם בקולו תשמעו' חוזרות ומהדהדות את ה'שמיעה' שנזכרת בתחילת הסיפור, כשריב"ל אומר: "שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי" – ריב"ל היה קשוב לשמיעת קולות של דמויות נשגבות בשערי השמים, והסיפור מסיט אותו משם לשמיעה בקול ה'. יתכן שהעניין רמוז גם בהמשך המזמור בתהלים שממנו לקוח הפסוק: "היום אם בקולו תשמעו". ההמשך להכרזה זו בפסוק הוא: "אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר. אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פׇעֳלִי...". השמיעה בקול ה' דורשת מאיתנו, על פי המזמור, להיות אחרים מדור המדבר. פשט הפסוקים במזמור עוסק כמובן בחטאי דור המדבר, ובעיקר בחוסר האמונה שלהם בה' בנקודות שונות במסע, אך בהקשר של הסיפור שלנו הפסוק הזה יכול להתפרש כקריאה לעסוק במעשה האדם, ובשמיעה בקול ה', ולא בפועליו ומעשיו של ה'.
בנוסף, נראה שהמילה "היום" בתשובת המשיח היא קריאה להתמקד ב"היום" ובמה שנכון לעשות בו – שמיעה בקול ה'. כפי שבמישור המקום ("היכא") ריב"ל הוסט מ'שער השמים' אל המתרחש בארץ, כך במישור הזמן ("אימת") הוא הוסט מזמן הגאולה אל 'היום' ואל הדבר שנכון לעשות בו – "אם בקולו תשמעו".[14] אמנם המשיח, על פי הסיפור, הוא דמות ממשית, והוא עתיד להתגלות ולגאול את העולם, אך אין טעם לעסוק בהתגלותו ובזמנה, אלא בעשיית דבר ה' – במעשה הנכון בעולם הזה 'היום'. זו אמירה מרכזית של הסיפור הזה – יש משמעות וערך למה שקורה "כאן" ו"עכשיו", ומה שצריך לעשות כאן ועכשיו, זה לשמוע בקול ה'.
ובכל זאת, בסוף הסיפור, ריב"ל זוכה לתשובה על שאלתו הראשונה, דווקא לאחר שהוא הרפה ממנה. התשובה באה ממקום לא צפוי – מאמירה של המשיח 'שלום עליך בר ליואי', שאותה לא פירש כתשובה לשאלתו, מפני שכבר לא היה עסוק בה. כאשר הוא מיקד את הקשב שלו בארץ ובשמיעה "בקול ה'", כפי שאמר המשיח, אליהו העניק לו מתנה – שמיעה חדשה של ברכתו הפשוטה של המשיח, שטומנת בתוכה את התשובה לשאלתו על העולם הבא. פתירת הספק לגבי כניסתו לגן עדן מצטרפת לפתירה שהזכרנו לעיל, של העמימות לגבי המניע של ריב"ל בשאלתו על מועד ביאת המשיח. מצד אחד בזמן האמת בסיפור יש עמימות, ומצד שני, חלק מהעמימויות נפתרות בהמשך הסיפור, בזמן לא צפוי.
הסיפור, אפוא, מסיט את ריב"ל מהנסיון לשמוע תשובות לשאלות על העתיד לבוא, בין בפן האישי ובין בפן הכללי, אם כי הוא אינו מבטל את עצם קיומן. העיסוק בשאלות מהסוג הזה אינו מביא להן מענה. אם יגיע מענה, הוא יגיע בזמן וממקום לא צפוי, כאשר האדם לא יחפש אותו אלא יעסוק בשמיעה בקול ה'. ואם נציץ לרגע, כבר עכשיו, להקשר הרחב של הסיפור בסוגיה, נוכל לצטט: "דתנינא: ג' באין בהיסח הדעת אלו הן משיח מציאה ועקרב" (צז ע"א). כך גם לגבי המשיח – תשובה אמיתית על מועד בואו תלויה בהרפיה משאלה זו ובעיסוק בדברים אחרים. בניסוח אחר אפשר לומר שהתשובה לשאלה אינה קיימת כרגע במציאות, שכן מועד בואו יקבע באמת רק לפי המעשים, ומכאן שמועד זה טרם נקבע.[15]
בשיעור הבא נמשיך בעיון בסיפור, בייחוד לאור הקשרו הרחב בסוגיה.
[1] כתב יד תימני של מסכת סנהדרין שנחשב לכתב היד הבכיר של המסכת, ראו: מ' סבתו, כתב-יד תימני למסכת סנהדרין (בבלי) ומקומו במסורת הנוסח, ירושלים תשנ"ח
[2] יש גירסאות אחרות, בכתבי יד אחרים, שמופיע בהן שהמפגש היה בפתח גן עדן. לגופו של עניין זה לא משנה, מפני שפתח מערתו של רשב"י מסמל גם סוג של שער לגן עדן, כפי שנראה להלן.
[3] ראו קדרי (להלן, הערה 5), עמ' 23 הערה 7, והפנייתו שם לפרנקל.
[4] י' פרנקל, סיפור האגדה – אחדות של תוכן וצורה, תל-אביב תשס"א, עמודים 284-293.
[5] המאמר שלי מופיע בקישור:
וראו, כעת, ע' קדרי, "רב הנסתר – תעתועי גילוי וכיסוי בסיפור התלמודי", מחשבת ישראל ב (תשפ"א), עמ' 20-33, שעמד על נקודות דומות וגם על נקודות נוספות (שאציין להלן), ופירש את הסיפור באופן אחר.
[6] פרנקל (שם) כבר העיר על כך.
[7] בבבלי מגילה (כט ע"א) מופיעים דבריו של רשב"י כשמקום הגלות האחרון של השכינה הוא בבל, ולא רומי, השוו קדרי (לעיל, הערה 5, עמ' 27)
[8] כפי שכבר עמד יונה פרנקל בניתוחו לסיפור זה, שם.
[9] שם, עמ' 291, הערה 57.
[10] פרנקל (שם) גם מפנה לקטע סמוך בסוגיה, שבו רבנן מכנים את המשיח 'חיורא דבית רבי' (ומפרש רש"י: מצורע של בית רבי), ומצטטים כמקור את אותו פסוק בישעיה.
[11]כמובן שההזכרה של רומי, והמשיח כדמות שסובלת חלאים, עשויים לרמוז לתפיסות נוצריות על ה'משיח' שעומדות ברקע, ואכן ההבדלים מאד ברורים, למשל, שרומי (שאנלוגית לנצרות בתקופת הבבלי) נתפסת כמקום שיש בו את העוולות החברתיות האלה. ויותר משמעותי, שהסבל והחלאים של המשיח לא מתוארים כנובעים מכך שהוא נושא את חטאי האנושות. על ההשוואות האלה ראו: E. Ottenheijm, “Elijah and the Messiah (b. Sanh. 98a)”, in: Propecy and Prophets in Stories (ed. B. Becking and H.M. Barstad), Leiden-Boston 2015, pp. 195-213.
[12] כפי שהעיר קדרי (לעיל, הערה 5, עמ' 30).
[13] ע' קדרי עמד, כאמור, על כמה נקודות דומות בעיצוב הסיפור (לעיל, הערה 5), אך פירש את התמה הכללית של הסיפור אחרת. לטענתו מדובר בסיפור הומוריסטי, שבא להעמיד את העיסוק בחישובי הקיצים באופן אירוני ואולי אפילו נלעג, לאחר שהסוגיה שקדמה לסיפור הופיעו דעות שונות לגבי העיסוק מסוג זה (ראו גם בשיעור הבא דיון על ההקשר הרחב של הסיפור). לדעתי המוטיבים של העמימות והגילוי/כיסוי בסיפור לא יוצרים הומור או אירוניה, והמוקד אינו בכישלון של ר' יהושע בן לוי להבין, אלא בהסטת מוקד העיסוק שלו מהנושאים של העתיד לבוא, שהוא עיסוק שבאופיו מגלה טפח ומכסה טפחיים, לעיסוק הרוחני ב'היום', ב'כאן ועכשיו'.
[14] להלן (בשיעור הבא) אציע קריאה נוספת למשמעות של שמיעת 'קול ה' ' במציאות, שאולי גלומה כבר בסיפור של חז"ל, אם כי נראה שהמשמעות הפשוטה בדברי חז"ל כאן היא 'שמיעה בקול ה' ' במובן הפשוט של קיום המצוות ועשיית רצונו.
[15] גם קדרי (לעיל הערה 5), עמד על המוטיבים של הכיסוי והגילוי בעיצוב הסיפור ותוכנו, אלא שהוא לקח את הסיפור לכיוון אחר ופירש את המוטיבים האלה כמביעים אירוניה והומור, על הנסיון לחשב קיצין ולגלות את הקץ.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)