סיפור הזונה והציצית (2)

בשיעור הקודם עסקתי בסיפור 'הזונה והציצית' ממסכת מנחות (מד.), והבאתי כמה קריאות שונות שלו. את השיעור הקודם סיימתי בדבריו של י' מרקוס, שטען, על פי ההקשר הרחב בסוגיה, שהסיפור יוצר ניגוד בין העולם התרבותי של מלכות רומי, המאופיין בפאר חומרי ששבה את לב התלמיד, לעולם התורה והמצוות, שתוכנו כמובן אחר, אולם גם בו יש פאר והדר, שמתבטאים למשל בתכלת של הציצית. זיהוי הפן המלכותי שיש בהשתייכות לעולם התורה והמצוות, הרמוז בתכלת של הציצית, מאפשר לתלמיד לשוב ולבחור בעולם שממנו בא. אני רוצה להרחיב את הדיבור על ניגוד זה בין שני העולמות, בהתבסס על מבנה הסיפור והסמלים שמופיעים בתוכו.

השוואה בין עולמות – סדר וכאוס, בפנים ובחוץ

כפי שכבר נכתב בניתוחים קודמים לסיפור, שהובאו בשיעור הקודם, הסיפור בנוי משני חלקים המשווים בין שני עולמות תרבותיים – בית המדרש, ששייך לעולם היהודי ולתורה, ובית הזונה, ששייך לעולם התרבותי הרומי. כל אחד מהעולמות האלה מוצג בחלק אחר של הסיפור. האופן שבו בית הזונה מוצג עלול להפתיע אותנו במבט ראשון. אפשר היה לצפותשהזירה שבה הזנות מתרחשת תשדר הפקרות וכאוס, בחזותה החיצונית ובאווירה שהיא משרה. כך מופיעה הזנות במקומות רבים, בתיאורים הספרותיים ובמציאות. הזנות, בהגדרתה, היא פריעה של סדרים חברתיים, קריאת תיגר על אחדים מהיסודות הבסיסיים ביותר של חברה מסודרת ותרבותית – קשר הנישואין והמשפחה. היא מתקיימת בדרך כלל בשולי החברה. לכן לא מפתיע שהסביבה הטבעית שבה מתרחשת הזנות היא סביבה אפלה, שמשדרת כאוס והסתרה, במקומות ששוכנים בשוליים העניים של העיר, מוזנחים, מלוכלכים ומדיפים ריחות קשים.

והנה, בסיפור שלנו התאור הוא אחר לגמרי. לא רק שהמקום אינו משדר עוני והזנחה, אלא להיפך. ובאמת, אילו הייתה זו זנות מהסוג המתואר לעיל, זנות הנוספת לעוני, עליבות ולכלוך, ייתכן שהיא לא הייתה מתחרה, בנפשו של התלמיד, עם חיי בית המדרש – במיוחד לאור הניתוח של מרקוס, שהסביר שלא רק היצר המיני משך את התלמיד. זו זנות מסוג אחר, שגם היא הייתה קיימת בעולם. זנות ממוסדת שכזו התקיימה בתקופות שונות, וגם באימפריה הרומית, והיא התאפיינה הרבה פעמים בתנאים פיזיים טובים ואף מפוארים.^[1]

ועדיין, נראה שהמספר כאן לקח את הדברים לקצה, אפילו בשביל סוג כזה של זנות, וכך יצר תיאור ספרותי מעוצב היטב שבונה תמה מסוימת. המעניין בתיאור משכנה של הזונה בסיפור שלפנינו הוא לא רק הפאר, אלא גם הסדר. כל דבר בביתה משדר סדר, אסתטיקה, והיררכיה – שגם היא סוג של סדר. הפוקד את המקום קובע תור מסודר, מתקבל בצורה מסודרת על ידי פקידה בכניסה, מחכה בסבלנות לקבלת רשות להיכנס, ופוגש מבנה אסתטי ומסודר של מיטות ומצעים. מבנה המיטות משדר גם הוא היררכיה וסדר – הזהב מונח מעל הכסף, והכל בנוי על פי המספר הטיפולוגי שבע, שמסמל את הסדר שבטבע, וכך מעצים את השדר של הסדר. זו זנות מתוחכמת יותר מזו שבשולי העיר במשכנות העוני והלכלוך. אפשר לומר שבזירת הזנות הזו נמצא תוכן פנימי של כאוס ופריעת סדרים עטוף במעטפת של סדר והדר.

מיטות הזהב והכסף עשויות גם להזכיר לקוראים את ביתו של אחשוורוש במגילת אסתר ("מיטות זהב וכסף", אסתר א', ו). ייתכן שזהו 'ארמז' (אלוזיה) לסיפור על ממלכת אחשוורוש. גם שם אנו פוגשים מקום ששולטת בו, לכאורה, מערכת שלמה של חוקים וסדרים, כמו למשל חוקי טבעת המלך, אך בפועל, בעומק הדברים, יש בו כאוס, שכרות, יצריות, הפקרות ושרירותיות, המאפיינים את דרכי הפעולה הגחמניות של המלך ואף מאפשרים לדמויות השונות לתמרן את המלך כרצונם. דוגמה אחת לכך היא בחירת המלכה החדשה לאחר הדחתה של ושתי. התיאורים המפורטים, בפרק ב' במגילת אסתר, של תהליך ההכנה של הנשים למפגש עם המלך משדרים הרבה סדר: יש זמנים קצובים וריטואלים ברורים וקבועים מראש – "שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים...". אך בלב כל המנגנון המסודר הזה שוכנת היצריות המינית המנצלת, המחפיצה והבהמית של המלך הנרקיסיסט.

בסיפור שלנו, בלב הסדר והתרבות הבנויים למופת בבית הזונה, הזונה יושבת עירומה. הבגדים הם חלק מהתרבות של האדם, מותרו מן הבהמה ומן הטבע. הם מסמלים, בין השאר, את ריסון יצריו ה'טבעיים' והגבלתם, שלא יתבטאו בכל זמן, מקום והזדמנות – וגם את הכיסוי והסוד שאינטימיות נכונה ביחסים מייצרת. ישיבתה של הזונה בלעדיהם ברגע המפגש הראשוני בינה לבין האדם הזר שמגיע אליה חושפת את הפנימיות הפרועה של המפגש, את הכאוס ואת היצריות המשוחררת מכל הגבלה או מחויבות, שהוסתרו עד כה בתוך המבנה ההיררכי והמסודר. כנגד העירום הזה עומדת הציצית, שהיא בראש ובראשונה המשך של בגד, כיסוי, שעליו היא נתונה. אמנם עיקר המצווה של הציצית, כפי שהיא מתבטאת בהלכה, הוא הפתילים, ובתוכם פתיל התכלת. אבל התשתית היא הבגד – מצוות הציצית מתבססת על כך שהאדם לובש בגד. יותר מכך, בפשטי המקראות בפרשת הציצית נראה שהציצית (החלק הלבן) עשויה מחוטים שהם למעשה המשך של קצוות הבגד עצמו (אף שכאמור להלכה, על פי תורה שבעל פה, זה לא כך): "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (במדבר ט"ו, לח). בהקשר הזה, מעניין לקרוא שוב את אחת הברייתות שמופיעה בגמרא לפני הסיפור:

תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו: לאחד אמר הבא לי חותם של טיט, ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב. ופשעו שניהם ולא הביאו. איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא.

התמצית של הציצית היא פתיל התכלת. צבעה של התכלת עז, והיא מסמלת את השמים האינסופיים, אבל התכלת שוכנת, כלב שפועם בנוכחות עדינה, בתוך תשתית רחבה, סתמית יותר, הסובבת אותו – הלבן, שעל פי דברי ר' מאיר הוא לא פחות חשוב. התשתית הבסיסית, שממנה יוצאת הציצית ועליה מתוספת התכלת, היא הבגד עצמו. המשמעות של הבגד הפוכה ממשמעות העירום של הזונה.

שבעה רקיעים

יש להוסיף כאן נקודה על המבנה המיוחד שמתואר בבית הזונה. המיטות בתיאור בית הזונה מסודרות במבנה של שבע מיטות שביניהן רווחים עם סולמות, והזונה יושבת על העליונה שבהן. התיאור הזה מזכיר מאד תיאור של מבנה העולמות השמימיים, העשויים משבעה רקיעים, לפי דעתו של ריש לקיש:

א"ר יהודה שני רקיעים הן שנאמר: "הן לה' א-להיך השמים ושמי השמים ר"ל אמר שבעה, ואלו הן... (חגיגה יב:)

משמעותית יותר היא הברייתא שנמצאת במסכת מנחות, בתוך רצף סוגיות הציצית שבה הסיפור מופיע, ועוסקת בכמות הקשרים שיש לקשור בציצית (ע"פ כתב יד פריס כי"ח 147):

תנא הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה,

הפוחת לא יפחות משבעה כנגד שבעה רקיעים,

והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה כנגד שבעה רקיעים ושבעה אוירים שביניהן.

(מנחות לט.)

התוכן הזה לא מופיע במקור הקדום יותר, במדרש שבספרי. הופעתו בסוגיית הבבלי מאירה באור נוסף את הפרטים האלה בסיפור ומדגישה את תמונת הראי למבנה המיטות בבית הזונה.

משמעותה הסימבולית של הציצית יכולה להיות סיבה נוספת שבגללה היא נבחרה לשמש כניגוד לזונה. הציצית מסמלת את ההבדל בין הממלכה הא-לוהית לממלכה הרומית – שמסומלת בעזרת המבנה המסודר בבית הזונה. זהו הבדל גדול, אבל גם עדין. לשתי הממלכות יש מעטפת חיצונית, בסיס שמקרין סדר. המבנה החיצוני של שתיהן שווה לכאורה – היררכיה של שבעה מרחבים זה מעל זה, כשהשביעי, העליון, הוא מקום המושב. בשתיהן מצויים בפנים, בעומק, כוחות עוצמתיים מאד. אבל במלכות רומי, כפי שהיא מופיעה בסיפור הזה, המעטפת התרבותית המסודרת היא קליפה שיוצרת אשליה, מפני שהעוצמה והתשוקה שמשוחררות לפעול בתוכה הן יצריות, כאוטיות ומופקרות. אין להן דבר עם הסדר, והן מערערת אותו והופכות אותו לריק מתוכן. גם בעולם שהתורה מעצבת המעטפת של הסדר טומנת בחובה תשוקה וארוס – שגם הם קשורים לא-לוהות, כמו שאנחנו מכירים מהתיאורים בשיר השירים – ונותנת להם מקום. אבל בניגוד לממלכת רומי, בעולם התורה התשוקה והארוס תחומים בתוך מסגרת של ברית קדושה, בין אדם לאלוהים, או בחיי נישואין המורכבים מברית בין בני זוג שבתוכה תשוקה גדולה.

הרוח והתשוקה הן הפנימיות החשובה גם בעולם המצוות והברית בין העם לה'. הסדרים שעוטפים אותן הם חלק מהברית, שמעניקה לכוחות האלה מקום ויוצרת עבורם כלי. אפשר, ואף רצוי, שייווצר ריקוד עדין של דיאלוג בין התשוקה לברית, כך שהתשוקה לא תפרע את הברית אלא תהיה חלק מהמימוש שלה. הציצית יכולה לסמל זאת, בגלל שהתכלת שבה קשורה ומחוברת ללבן ולבגד, שכאמור מסמלים תשתית ומסגרת. התכלת עצמה, של הציצית, מסמלת את השמים, שמסמלים את כסא הכבוד: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כ"ד, י). כאשר התכלת ניתנת בבגד היא מחברת, אפוא, את האדם, שנמצא בתוך המסגרת היומיומית ביותר שלו, הבגד – לשמים.

המהפך בסיפור

כשהתלמיד מגיע לראש הסולם, לאחר שעלה נדבך אחר נדבך בסדר ובהיררכיה, קורה דבר מפתיע. מערכת הסמלים מתהפכת. הציצית, שבאה מהעולם המסודר שהוא השאיר מאחור, ושבנויה בעצמה בצורה מסודרת והיררכית, מתנהגת לפתע באופן שנוגד ומפר את אשליית הסדר שיצר בית הזונה. היא מתרוממת מהרצפה מאליה וטופחת על פניו של האיש. זו תנועה פרועה. והאיש נשמט: לא יורד באופן מסודר כמו שהוא עלה, שלב אחר שלב, סולם אחרי סולם, לפי הסדר וההיררכיה – אלא נשמט, בבת אחת. באירועים הסמליים האלה הציצית עצמה משקפת את מה שהוסתר מעיני האיש והקוראים מאחורי המעטפת היפה והמסודרת של הזונה – המקום הפרוע והכאוטי, פריעת הסדרים. אפשר להציע, אם כן, שמה שגורם למפנה אצל התלמיד איננו רק כוחה של המצווה שמתגלה בהתרוממות הציצית, אלא גם האופן שבו היא משקפת דווקא את המהות הכאוטית של ההדר הרומי. האיש משתכנע, ושב אל הסדר המלכותי היהודי שאליו התייחס מרקוס, שבו, בניגוד למלכות הרומית שמוצגת בסיפור, הסדר נובע מברית והארוס שבו מוכל בברית.

האשה משתכנעת מהתנועה של האיש, ובאה אחריו. היא עוברת מביתה לבית המדרש. גם בתוך הסדר החדש שהיא מקבלת על עצמה יהיה מקום לתשוקה, וגם לכוחות היצר, שיש בהם כוח חיים ואין כוונה למחוק אותם. בסוף הסיפור מתקיימת התמרה של היצר והתשוקה ממקום שלילי לחיובי, כפי שמסמל גם מעבר המצעות והכלים המסודרים: "מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר".

ההקשר הרחב של הסיפור בסוגיה

דבריו של י' מרקוס שהובאו בשיעור הקודם עסקו גם בזיקה בין הסיפור להקשרו הרחב בסוגיה: התכלת של הציצית מוצגת בסוגיה כחלק מהלבוש המלכותי שבו ה' מלביש את האדם, מעטפת של מצוות שהציצית היא חלק יוקרתי ממנה. מעטפת מלכותית זו מספקת אלטרנטיבה להדר המלכותי של רומי שמשך את התלמיד, בין היתר, והתלמיד נזכר בה כשהציצית עולה וטופחת על פניו. לנקודה שהציג מרקוס, שנוגעת לתחושת המלכותיות של האדם, אני מוסיף, את הבדל בין שתי הממלכות ביחס בין המעטפת החיצונית הבנויה לתלפיות למה שהיא מכילה בתוכה. המצעות המפוארים של הזונה יכולים להיות חלק מהתפאורה המלכותית הרומית, מלאים בתוכן של זנות והפקרות, או חלק מהתפאורה המלכותית היהודית – עם תוכן של ברית ומחויבות. כפי שכתבתי לעיל, הברייתא שמקבילה בין הציצית לשבעת הרקיעים היא חלק מההקשר הרחב של הסוגיה (במובן רחב יותר; היא לא צמודה או סמוכה לסיפור אלא חלק מהסוגיה הרחבה העוסקת בציצית), וגם היא מחזקת את התמה של ההשוואה בין שתי המלכויות שאליהן הזהות של אותו תלמיד יכולה להשתייך – הרומית והיהודית-אלוהית.

על כך אפשר להוסיף זיקה ספרותית נוספת שקושרת בין הסיפור להקשרו בסוגיה ומחזקת את התמה של מפגש מתוך ברית לעומת מפגש כאוטי – קובץ הברייתות הקודם לסיפור בסוגיה, שאת חלקו הביא מרקוס. לקובץ הברייתות שהבאתי לעיל קודמות עוד כמה ברייתות שדורשות את המילים "וראיתם אותו". באחת מהן מופיעים דבריו של רשב"י על הציצית:

רשב"י אומר: כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה. כתיב הכא "וראיתם אותו" וכתיב התם "את ה' א-לוהיך תירא ואותו תעבוד".

ברוב כתבי היד של מסכת מנחות המילה "זהיר" מופיעה במקום המילה "זריז". כך למשל בכתב יד פריס, כי"ח 147 (עד הנוסח הבכיר במסכת זו): "ר' שמע' בן יוחי או': כל הזהיר במצוה זו זוכה ומקביל פני שכינה. וראית' אותו וכת' הכא את יי א-להיך תירא ואותו תעבד". משפט זה מתקשר ישירות לפתיחת הסיפור, שבה התלמיד מוצג כאדם "שהיה זהיר במצות ציצית".

נראה שהזיקה בין המשפטים האלה אינה מקרית. יש קשר עמוק בין דבריו של רשב"י לבין סופו של הסיפור, שבו האיש והאשה נישאים. נישואין כאלה כדת משה וישראל הם מפגש של פנים אל פנים, ולא רק מפגש של גוף עם גוף כמו זה שמתרחש במעשה זנות – ולכן הוא דומה למפגש שמוזכר בדברי רשב"י: "זוכה ומקבל פני שכינה". על קשר הנישואין אמר רבו של רשב"י, ר' עקיבא, "זכו – שכינה ביניהן" (סוטה יז.). אפשר להנגיד את המפגש הזה למתואר בסיפור כאשר התלמיד עולה למיטה העליונה לשבת מול הזונה. הסיפור מתאר שהתלמיד עולה לשבת 'כנגדה', ניסוח שמזכיר מדרש ידוע אחר על הפסוק "אעשה לו עזר כנגדו" – "...לא זכה – כנגדו" (יבמות סג.). 

אפשר לזהות זיקות נוספות בין דבריו של רשב"י, "כל הזהיר במצוה זו זוכה ומקביל פני שכינה", לסיפור. כשהאיש עולה למיטה העליונה מסופר שהציציות באו ו"טפחו לו על פניו". הטפיחה על הפנים גורמת לו להישמט מהמפגש עם הזונה, ומובילה את הסיפור לעבר מפגש אחר בין הזונה לתלמיד, שמקביל להקבלת פני שכינה – מפגש בקדושה. כשר' חייא שולח את האשה למפגש הזה המילה שהוא משתמש בה היא "זכי במקחך". שני המשפטים האלה אמנם נמצאים גם בגרסה הקדומה יותר של הסיפור, בספרי במדבר, כפי שנראה בהשוואה להלן, ולא נוספו על ידי המספרים בבבלי. אבל בבבלי נוצרת זיקה בין דברי רשב"י הסמוכים לבין הסיפור,^[2] שמבליטה את המוטיב של סוגי המפגש השונים בין האיש לאשה. 

לסיכום, בעקבות קריאת הסיפור לאור הקשרו בסוגיה, י' מרקוס דיבר על המשיכה של התלמיד להדר המלכותי הרומאי, שאחד מביטוייו היה מעונה המפואר של הזונה, ועל חזרתו לבית המדרש לאחר שהבין שהציצית והתכלת שבה מבטאים הוויה עדיפה של מלכותיות והדר. כאן הוספנו שההקשר של הסיפור בסוגיה מוסיף מוטיבים נוספים – השוואת המבנה ההיררכי, המסודר והמפואר של הזונה למבנה הא-לוהי שהציצית משקפת ומסמלת, הניגוד בין התוכן הפנימי של שני המבנים, וכן האופציה למפגש אינטימי ואף ארוטי במסגרת הברית שהציצית מסמלת, כניגוד למפגש עם המיניות הפרועה והמופקרת של הזונה ששוכנת בתוך המבנה שלה.

בשיעור הבא אציג מבט אחר וחדש על הסיפור והתמה שלו, שנובע גם הוא מההקשר הרחב של הסיפור, אבל הולך בכיוון אחר לגמרי. השילוב בין התמות ידגים את העושר שטמון בסיפור הזה, שנע על מספר צירים תמטיים בעת ובעונה אחת.

^[1] ראו, למשל, את המחקרים שמובאים אצל מ' בלברג, "בין הטרוטופיה לאוטופיה: קריאה בשני סיפורי מסע אל זונות ובחזרה", בתוך: ספרות ומרד (בעריכת א' הירשפלד, ח' חבר, י' לוינסון), ירושלים, תשס"ח, עמ' 3-4, הערות 3, 6, 8.

^[2] דברי רשב"י אינם מופיעים בספרי במדבר בדרשות על פרשת ציצית. דברים דומים במקצת מופיעים בשם ר' מאיר, ללא המילה "זהיר": "ר' מאיר אומר... שכל מקיים מצות ציצית מעלים עליו כאילו הקביל פני שכינה...".