סיפור החסיד והמסקל וסיפורי חסידים (3)

בשיעור שעבר ראינו כמה סיפורים ומקורות בחסידות שמתייחסים לשאלת הרכוש, הבעלות והקניין. סיימנו בקטע קצר מתוך סיפור של ר' נחמן, 'מעשה מבעל תפילה', שבו ר' נחמן מכיר בצרכים שונים ומצבים שונים בתחום הזה. בסיפור הבא של ר' נחמן שנביא נמצא התייחסות מעניינת ואחרת למה שיוגדר כ'שלו'. המבחן לזה הוא מבחן התוצאה, באופן דומה לדברי 'מי השילוח' שהובאו בשיעור הקודם, אבל כאן מוצאים 'טוויסט' מעניין לגבי אופן ה'רכישה' של הדבר שהופך להיות 'שלו'. זהו סיפור המרגלית בטיט ('העני שמצא אבן טובה', כל סיפורי ר' נחמן מברסלב, עמ' 424–426):

מַעֲשֶה בְּעָנִי אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְפַּרְנֵס מִטִּיט שֶׁהָיָה חוֹפֵר טִיט וּמוֹכְרָם פַּעַם אַחַת כְּשֶׁחָפַר מָצָא אֶבֶן טוֹב שֶׁהָיָה שָׁוְיוֹ הוֹן רַב מְאד וְלא יָדַע כַּמָּה שָׁוְיוֹ וְהָלַךְ לְסוֹחֵר שֶׁיֶּאֱמוֹד אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ וְעָנָה לוֹ הַסּוֹחֵר שֶׁאֵין בְּזֶה הַמְּדִינָה אָדָם שֶׁיּוּכַל לְשַׁלֵּם שָׁוְויוֹ כִּי הוּא שָׁוֶה הוֹן רַב וְצָרִיךְ לִיסַע עֲבוּר מְכִירָתָהּ לְלוֹנְדוֹן לְעִיר הַמְּלוּכָה אוּלָם הוּא הָיָה עָנִי וְלא הָיָה לוֹ כֶּסֶף לִיסַע וְהָלַךְ וּמָכַר אֶת רְכוּשׁוֹ הַדַּל וְהָלַךְ מִבַּיִת לְבַיִת לֶאֱסוֹף נְדָבוֹת עַד שֶׁהִסְפִּיק לוֹ לִיסַע עַד הַיָּם וְרָצָה לַעֲלוֹת עַל הַסְּפִינָה אוּלָם לא הָיוּ לוֹ מַסְפִּיק מָעוֹת וְהָלַךְ לְהַקַאפִּיטַאן וְהֶרְאָה לוֹ הַמַּרְגָלִית כְּשֶׁרָאָה הַקַּאפִּיטַאן אֶת הָאֶבֶן הֵבִין שֶׁאָדָם עָשִׁיר הוּא וְלָקְחוֹ עַל הַסְּפִינָה בְּכָבוֹד גָּדוֹל וְנָתַן לוֹ חֶדֶר מְיוּחָד מִמַּדְרֵיגָה הָרִאשׁוֹנָה וְסִדֵּר לוֹ כָּל הַתַּעֲנוּגִים כְּאֶחָד מֵהַנְגִידִים הַגְּדוֹלִים מֵהַחֶדֶר שֶׁלּוֹ הָיָה לוֹ חֲלוֹן שֶׁפָּנָה לַיָּם וְהוּא הָיָה תָּמִיד מִתְעַלֵּס וּמְשַמֵּחַ נַפְשׁוֹ עִם הַמַּרְגָלִית וּבִפְרַט בְּעֵת הָאֲכִילָה הָיָה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִמָּהּ כִּי הַשִּׂמְחָה וְהַרְחָבַת הַלֵּב טוֹבָה וּרְפוּאָה שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמַּאֲכָל בְּנָקֵל פַּעַם אַחַת כְּשֶׁיָּשַׁב לֶאֱכוֹל כְּהֶרְגֵּלוֹ וְהַמַּרְגָלִית הָיְתָה מוּנַחַת עַל הַשֻּׁלְחָן בִּשְׁבִיל לְהִתְעַלֵּס בָּהּ וּמֵרוֹב עֲיֵפוּתוֹ נִרְדַּם בֵּינָתַיִם בָּא הַמְּשָׁרֵת וְלָקַח אֶת הַמַּפָּה וְהַפֵּירוּרִים שֶׁעָלֶיהָ עִם הַמַּרְגָלִית כִּי לא יָדַע שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מַרְגָלִית וְהִשְׁלִיךְ הַכֹּל לַיָּם כְּשֶׁהֵקִיץ מִשְׁנָתוֹ וְהֵבִין כָּל זֶה הָיָה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְכִמְעַט שֶׁיָּצָא מִדַּעְתּוֹ כִּי מַה יַּעֲשֶה עַתָּה הֲרֵי הַקַּפִּיטַאן הוּא גַּזְלָן שֶׁיַּהֲרוֹג אוֹתוֹ בְּעַד מְחִיר הַנְּסִיעָה עַל כֵּן עָשָה אֶת עַצְמוֹ שָמֵחַ כְּאִלּוּ לא אֵרַע דָּבָר וְהִנֵּה הַקַּפִּיטַאן הָיָה בְּכָל יוֹם בָּא לְחַדְרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ וּכְשֶׁבָּא אֵלָיו הַקַּפִּיטַאן לֹא הִבְחִין עַל פָּנָיו מְאוּמָה כִּי הוּא עָשָה אֶת עַצְמוֹ שָמֵחַ עַד שֶׁלֹּא הִכִּיר בּוֹ שׁוּם שִׁינוּי אָמַר לוֹ הַקַּפִּיטַאן הֲלֹא אֲנִי רוֹאֶה שֶׁהִנְּךָ אָדָם חָכָם וִישַׁר לֵב וּבְכֵן בִּרְצוֹנִי לִקְנוֹת הַרְבֵּה תְּבוּאָה וּלְמוֹכְרָה בְּלוֹנְדוֹן וּבָזֶה אוּכַל לְהַרְוִיחַ הַרְבֵּה אוּלָם אֲנִי יָרֵא שֶׁמָּא יֹאמְרוּ שֶׁאֲנִי גָּנַבְתִּי אֶת הַכֶּסֶף לִקְנִיַּת הַתְּבוּאָה עַל כֵּן יִהְיֶה נָא הַקִּנְיַן עַל שִׁמְךָ וַאֲנִי אֲשַׁלֵּם לְךָ עֲבוּר זֶה סְכוּם רַב וְהוּטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הֶעָנִי וְעָשֹוּ כֵן וְהִנֵּה כְּשֶׁבָּאוּ לְלוֹנְדוֹן מֵת הַקַּפִּיטַאן וְנִשְׁאַר הַכֹּל אֵצֶל זֶה הֶעָנִי וְהָיָה עֵרֶךְ הַתְּבוּאָה כֵּפֶל כִּפְלַיִם מֵעֶרְכּוֹ שֶׁל הַמַּרְגָלִית. כְּשֶׁסִּיֵּם רַבֵּנוּ זַ"ל אֶת הַסִּפּוּר אָמַר הַמַּרְגָלִית לֹא הָיְתָה שֶׁלּוֹ, וְהָא רְאָיָה שֶׁנֶּאֱבַד מִמֶּנּוּ. הַתְּבוּאָה כֵּן הָיְתָה שֶׁלּוֹ וְהָא רְאָיָה שֶׁנִשְׁאַר אֶצְלוֹ.

יש דברים רבים שאפשר להגיד על הסיפור הזה. אבל בהקשר הנוכחי אני רוצה להתייחס לסיום שלו: "כְּשֶׁסִּיֵּם רַבֵּנוּ זַ"ל אֶת הַסִּפּוּר אָמַר הַמַּרְגָלִית לא הָיְתָה שֶׁלּוֹ, וְהָא רְאָיָה שֶׁנֶּאֱבַד מִמֶּנּוּ. הַתְּבוּאָה כֵּן הָיְתָה שֶׁלּוֹ וְהָא רְאָיָה שֶׁנִשְׁאַר אֶצְלוֹ".

הסיפור הזה נותן נקודת מבט מעניינת על השאלה מתי חפץ מסויים 'שייך' לי ומתי לא. כפי שאמרנו כמה פעמים, לא מדובר פה בבעלות המשפטית הפורמלית, שנוצרת על ידי עצם הקניה או הקבלה של דבר מסוים. שני הדברים שהגיעו לידי האיש בסיפור, המרגלית והתבואה, היו פורמלית בבעלות שלו. אפשר גם לומר שעבור שניהם הוא התאמץ: אמנם את המרגלית הוא לא חיפש באופן מודע או מכוון, אבל מציאתה היא תוצאה של עבודה קשה שלו בחפירת הטיט, במשך שנים רבות. ואילו את התבואה הוא כמובן השיג בזכות מאמץ אחר – המאמץ שלו לשמור על השמחה למרות האובדן של המרגלית. ועם זאת ההבדל בין סוגי המאמץ ברור.

ר' נחמן קובע שהמרגלית לא היתה שלו. כאמור, הוא לא מתכוון במישור הממוני/משפטי הפורמלי. אבל האופן שבו אבדה ממנו, בן רגע, כמו שנמצאה בן רגע, "שבן רגע היה ובן רגע אבד" (ע"פ יונה ד, י) הוא משמעותי. הוא מעיד על כך שהזיקה הפנימית שלו אל המרגלית היתה חלשה מלכתחילה, באופן מהותי. ובכל זאת, למרגלית היה תפקיד חשוב בחייו. מה היה תפקידה? היא זו שסייעה לו לצאת למסע.

העני הזה היה שקוע בטיט, תרתי משמע. חייו היו תקועים במקום מסוים, במעגל סגור. כדי לשנות אותם הוא היה צריך לצאת למסע כלשהו, לצעוד צעד ראשוני החוצה מהטיט, לשבור את ההרגל. אבל זה דבר שבדרך כלל אדם לא עושה בכוחות עצמו, מפני שמצב הוֹוִי (מלשון הווה) של אדם הוא אף פעם לא רק פיזי/כלכלי, אלא גם מנטלי. אדם בדרך כלל שבוי מנטלית במערכת המושגים והאפשרויות הקיימת. בשביל תזוזה אדם זקוק בדרך כלל לדחיפה מבחוץ, והמרגלית עשתה בדיוק את זה. בלעדיה כל זה לא היה קורה. אך זה גם היה כל תפקידה, היא לא נועדה להיות שלו.

התבואה היתה שלו, בקשר מסוג אחר. היא לא הגיעה אליו בנסיבות שנחוות כמקריות, כמו שמוצאים מרגלית בטיט. היא היתה תוצאה של עבודה פנימית קשה ומאומצת, שמירה על שמחה פנימית, שהוקרנה החוצה באותנטיות, למרות המצב הקשה מאד שהוא נקלע אליו. עבודה פנימית זו היא שהקנתה לו את ההערכה והאמון של הקפיטן, ולכן פנה אליו הקפיטן בהצעת השותפות על התבואה. כש'מצא' את התבואה הוא כבר היה אדם אחר משהיה קודם, לעומת רגע מציאת המרגלית – אדם שעבר טרנספורמציה, בזכות מציאת המרגלית ואיבודה. המשמעות של 'נשאר אצלו' לגבי התבואה לא היתה רק עובדה פרקטית. היה לו בתבואה קניין של קבע, מעבר לתבואה עצמה. ה'קניין' המשמעותי היה העמידה הפנימית שפיתח בכוח האמונה שלו. זו היתה גדילה והתפתחות פנימית משמעותית שעמל קשה בשבילן. קבלת התבואה היתה רק ביטוי לכוחות הנפש והפנימיות שהוא פיתח.

בסיפור זה ר' נחמן מעודד גדילה פנימית כזו, ומלמד על התוצאות החיוביות שיכולות להיות לה. אבל הוא גם מעודד משהו אחר בחלק הראשון של הסיפור – את הקפיצה על הזדמנויות, גם אם הן אינן מדוייקות. לפעמים אדם מזהה הזדמנות לשינוי אבל נרתע מהתנסות חדשה כזו כיוון שלא ברור לו שהיא מדוייקת לרצונות, לחלום האישי שלו, לכישורים. ר' נחמן, שבאופן כללי היה בעד תנועה והתחדשות בחיים, מעודד את ההתנסות הזו, גם אם היא אינה מדוייקת. אמנם, הוא מעלה למודעות את העובדה שהזדמנויות אלה יכולות להיות כרוכות בהישגים חולפים, אם הן לא בדיוק מתאימות, כמו שהמרגלית אבדה לבסוף, והעני לא נהנה מערכה הממוני. אבל עדיין כדאי, לדעתו, לקפוץ על הזדמנויות כאלה, כי אדם שעושה שינוי, גם אם הוא אינו מדוייק, יוצא למסע, ומסע יכול להביא אדם לצמתים חדשים, שבהם יוכל לבחור בדרכים שיותר מדוייקות לו.

אפשר לחזור עם המושגים האלה לסיפור של החסיד והמסקל ולקרוא אותו מחדש. כפי שכבר כתבתי, המסקל לא רק היה חסר התחשבות בזולת, כשהוא משליך את אבניו מתוך השדה שלו לרשות הרבים; הוא לא הבין לעומק את מושגי השייכות והבעלות, מה באמת שייך לו ומה לא. השדה שהיתה לו התבררה כשייכת לו באופן זמני, ובאופן מסוים הציבה לו הזדמנות, יש שיאמרו ניסיון. עמידה שלו בניסיון היתה עשויה להוביל אותו לשלב הבא שבו הוא יקנה משהו אמיתי יותר, שגם היה נשאר אצלו.

גלגל חוזר בעולם

לסיום החלק אחזור אל מקורות חז"ל, בהקשר של תפיסת הבעלות על ממון. במסכת שבת מופיע מדרש בנושא הצדקה:

תניא, רבי אלעזר הקפר אומר: לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו [=על עוני], שאם הוא לא בא – בא בנו, ואם בנו לא בא – בן בנו בא, שנאמר: "כי בגלל הדבר הזה" (דברים טו, י). תנא דבי רבי ישמעאל: גלגל הוא שחוזר בעולם... אמר לה רבי חייא לדביתהו: כי אתי עניא – אקדימי ליה ריפתא, כי היכי דלקדמו לבניך. – אמרה ליה: מילט קא לייטת להו? – אמר לה: קרא קא כתיב: "כי בגלל הדבר הזה", ותנא דבי רבי ישמעאל: גלגל הוא שחוזר בעולם. (שבת קנא ע"ב)

[תרגום החלק האחרון: אמר לה ר' חייא לאשתו: כשבא עני – הקדימי ותני לו לחם, כפי שיקדימו גם לבנייך. אמרה לו: האם אתה מקלל אותם (את בנינו?) אמר לה: פסוק הוא שכתוב: "כי בגלל הדבר הזה..."]

הפסוק המצוטט מופיע בתורה בפרשה שעוסקת בצדקה: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה’ אֱ-לוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים טו, י). במדרש של חז"ל המילה 'בגלל' נדרשת כגלגל. על פי המדרש הזה נתינת הצדקה מקבלת טעם נוסף, מעבר לחמלה על העני, שהיא ודאי חלק מהעניין. אדם צריך לקחת בחשבון שיש גלגל חוזר בעולם, והאופן שהוא רוצה שצאצאיו יקבלו התייחסות אם הם יהיו עניים, וסביר שבדור כלשהו זה יקרה, הוא האופן שבו הוא צריך להתייחס לעניים שקיימים בדורו.

אני חושב שלאמירה הזו של חז"ל יש כמה רבדים. היא פונה גם לרובד הבסיסי והתועלתני של האדם, מפני שגם הוא קיים, ומנסה להמריץ אותו לתת משלו בנדיבות מתוך מחשבה על עתיד משפחתו. יש הכרה בקושי הפסיכולוגי להיפרד מממון, ובכך שצריך גם לפנות את החלקים התועלתניים בנפש. אבל נראה לי שבדברים האלה של חז"ל טמון משהו שהוא מעבר למישור התועלתני כתמריץ לנתינת צדקה. יש פה רובד נוסף, של הסתכלות רחבה על החברה והזמן. הגלגל החוזר הופך את העוני למאפיין קבוע של כל חברה, שהפרטים שבה צריכים לקחת בחשבון באופן תמידי, ונתינת הצדקה של כולם מאפשרת תמיכה בכל פעם במי שנזקק.

נראה שיש כאן גם משהו עמוק יותר. התודעה של 'גלגל חוזר בעולם' היא בדיוק התודעה שעולה מסיפור 'החסיד והמסקל'. "גלגל חוזר בעולם", ולכן גם מה שיש לי כרגע יאבד ממני בסופו של דבר. ואם לא לי – אז לצאצאי. הגלגל מסמל תנועה, והתנועה קשורה לארעיות. הרכוש והממון שלי נמצאים אצלי באופן ארעי, גם אם זה לא מורגש כרגע. הזיקה שלהם אלי היא חלשה יותר משנדמה. התודעה הזו יכולה לעזור לי להיפרד מחלקים מהממון שלי לטובת העניים יותר בקלות. זו לא תפיסה פשוטה, כי היא מנוגדת לאינסטינקט האנושי הפשוט – מה שהרווחתי ביושר הוא שלי, ואני לא ממהר להיפרד ממנו. יש כאן תפיסה אחרת שמשנה את התודעה, מרפה את האחיזה בממון וברכוש. זוהי תנועה ראשונית יותר, עוד לפני השלב של המחשבה על העני ומצוקותיו.

היו בחסידות דמויות שלקחו תודעה זו למקום רדיקלי. כזו היא כנראה הדמות שמופיעה בסיפור הקודם שעסקנו בו בסדרה זו (שיעור 14) – ר' פישעלע, שר' שמה בונים מפשיסחא אמר עליו "כי אינו יודע מצורתא דזוזא [מצורת מטבע], וכל המעות שבעולם אין אצלו שום שווי כלל". אך אחרים, כפי שראינו, אמצו גרסה מתונה יותר, שלא מזלזלת בכסף, אלא מרפה מעט את האחיזה בו, מתוך תפיסה אחרת של הבעלות על הרכוש והממון בעולם.