סיפורי הנוטע הזקן והיחס לעבודה בחסידות | 2

בשיעור שעבר הצגתי את הסיפור על הנוטע הזקן והדריינוס, והתמקדתי בדברי הזקן בגרסה שבמדרש ויקרא רבה. אביא שוב את החלק הזה בסיפור:

הדריינוס... ראה זקן אחד נוטע נטיעות. אמר לו: זקן זקן, אילו השכמת לא הערבת, אילו יגעת בנערותך לא יגעת בזקנותך. אמר לו: השכמתי והערבתי, ומה שטוב לאדון השמים עשה.

כפי שראינו בשיעור הקודם, המשפט הזה יוצר הפרדה מעניינת בין העבודה ובין התוצאה או הפרנסה. כמו כן, שיבוצו של הסיפור במדרש על מצוות ערלה פותח אופציה לפירוש של המצווה כחינוך לאותה הפרדה בין העבודה שמבוצעת ובין הפירות, או לחילופין בינה ובין התוצאה והפרנסה שבעקבות העבודה.

העמדה הזו מעניינת מפני שהיא נראית לי חריגה יחסית בנוף של חז"ל. די ברור שדרך המלך, בחז"ל ובדורות שלאחריהם, היא שאדם צריך לעבוד לפרנסתו, ושהפרנסה מגיעה לרוב בדרך הטבע, כתוצאה מהעבודה של האדם ומאמציו. ובכל זאת מעניין להתבונן כאן על העמדה האחרת הזו, על אף חריגותה, גם אם לא כ'הלכה למעשה' אלא כנקודה מעוררת למחשבה. אופן המחשבה הזה קיבל מילים נוספות בחסידות, דווקא משום שהחסידות עסקה הרבה בחשיבה דתית על מה שמתרחש גם מחוץ לכותלי בית המדרש ובית הכנסת, במחוזות השונים של החיים. נראה כיצד השפה החסידית יכולה לתרום לחשיבה על הסיפור שראינו בשיעור הקודם.[1]

נפתח את הדיון בסיפור חסידי קצת רדיקלי של ר' נחמן (שיח שרפי קודש רעג):

ספר רבנו משל לעניין שטות העולם הזה שכל בני העולם עובדים ומשתדלים בשביל פרנסתם ונדמה להם שרק מחמת השתדלותם הם חיים וקיימים. ובאמת מקבלים פרנסתם רק מידו הרחבה יתברך. שפעם דרו בבנין אחד שני עשירים אחד קמצן גדול ואחד בעל מכניס אורחים ובעל צדקה גדול. פעם בא עני אחד אל הקמצן ובקש ממנו נדבה עבור כדי שיוכל לשבור את רעבונו. אמר לו העשיר: הנה יש לי עצים שצריך לחתכם לחתיכות קטנות ובכן עבוד אצלי ואתן לך אחר כך לאכול עבור עבודתך. בלית ברירה עבד אצלו העני עבודה מפרכת זו. כשסיים עבודתו אמר לו העשיר שיפנה לבית שכנו העשיר הנדבן השוכן בבנין ושם יתנו לו מבוקשו. הלך העני לתומו לבית הכנסת האורחים כי סבר שהעשיר שעבד אצלו משלם עבור אכילתו. ותיכף בהיכנסו קבלו העשיר בעל הצדקה בכבוד גדול ונתן לו לאכול כדרכו. באמצע האכילה שמע המכניס אורחים איך שהעני מתאנח ואומר אני עבדתי היום קשה שאלו המכניס אורח על עסק עבודתו וספר לו כל המעשה שעבד אצל העשיר השכן ושלחו תמורת עבודתו לאכול כאן. נענה לו המכניס אורח ואמר לו "רבי יהודי עבדת בחינם ואתה אוכל בחינם"!

ר' נחמן, בדרך הומוריסטית, מביע כאן תפיסה של הפרדה בין העבודה לבין הפרנסה. אדם עובד ומשתדל, וגם מתפרנס. צריך לעבוד קשה, וצריך להאמין בכך שתגיע פרנסה. אבל הקשר הישיר בין הפרנסה לבין העבודה לא מובן מאליו. זה מבוטא באופן חריף במשפט הסיום – "רבי יהודי עבדת בחינם ואתה אוכל בחינם". המשפט הזה יכול להיקרא כבבואה של המשפט מהמדרש "השכמתי והערבתי, ומה שטוב לאדון השמים עשה".

אפשר לדמיין את פני העשיר כשאמר את המשפט הזה באופנים שונים. מצד אחד אפשר לדמיין חיוך קצת לעגני, או אולי הבעת רחמנות על המסכנות של העני שהעשיר השני 'סידר' אותו. ה"בחינם" יכול להתפרש במובן של מקריות וסתמיות, משהו ללא פשר וללא תכלית. הרי העני "במקרה" נקלע קודם לבית העשיר הקמצן, שבעצם לא התכוון לתת לו שום תמורה על עבודתו. אבל נראה שמי שמכיר מעט את תורתו של ר' נחמן יקרא את המשפט הזה יחד עם החלק השני – "ואתה אוכל בחינם" – כאמירה מחוייכת במובן הרך, החומל והמבין שכך היה צריך לקרות. שום חלק מהקורות את העני באותו יום לא היה מקרי, גם אם הקשר בין הדברים הוא לא ישיר וסיבתי במובן הארצי. אותו א-לוהים שהביא אותו בסוף לבית העשיר הנדיב שבו הוא זכה לכבוד ואוכל הוא הא-לוהים שהביא אותו לבית העשיר הקמצן שבו הוא עבד. הוא רוצה שאדם יעבוד, והוא גם רוצה שאדם יתפרנס, אך הפרנסה היא ממנו, לא תוצאה טבעית ישירה של העבודה. מכיוון שהוא אוכל "בחינם", מיד ה', זה בסדר גם שהוא עובד "בחינם" – גם זה מיד ה'. במובן הזה הסיפור אינו מעודד בטלה אלא עבודה, כרצון ה' שאדם יעבוד, אך שיבין שהפרנסה שירוויח אינה תוצאה ישירה של עבודתו אלא מתנת ה'.

את ה'בחינם' כאן לא צריך, אם כן, לקרוא במובן של מקריות וסתמיות. הרב דן האוזר,[2] למשל, הציע כאן את המילה חירות. אפשר לומר בעקבות דבריו שר' נחמן מציע להשתחרר מהנחות המוצא הכלכליות הרגילות, שמכוננות חברה מנוכרת שבה מי שמצליח מתעשר ועלול להתנכר לאלה שלא הצליחו כמוהו. העשיר השני, הנדיב, מבין שמקור העושר שלו עצמו הוא לא עבודתו המאומצת או המוצלחת אלא מתנת ה', ולכן הוא חופשי גם להיפרד מממונו ולהתחלק בו עם אחרים. היכולת לתת מכספי לאחרים היא סוג של חירות שלא מובנת מאליה. בני אדם רבים כבולים לרכוש ולממון שלהם, במיוחד אלה שהגיעו אליהם בעקבות עבודה קשה ומוצלחת. להיפרד ממה שהרווחתי ביושר באמת דורש חופש.

מצד שני, הסיפור הזה של ר' נחמן הוא רק חלק מתמונה רחבה הרבה יותר של תפיסת ר' נחמן עצמו את היחס לעבודה ולפרנסה. בהמשך אגע בחלק אחר של התמונה המורכבת הזו. קודם לכן נתבונן בעמדות של דמויות אחרות בחסידות.

 

בין גדולי החסידות היה מנעד של גישות. חלקם תמכו יותר בעבודה לשם הפרנסה וחלקם פחות. למשל, יש בחסידות ניסוחים חריפים וקיצוניים של חוסר התלות בין פרנסה לעבודה, כמו הסיפור הבא על ר' יצחק מוורקי [אדמו"ר חסידי בראשית המאה ה־19, תלמיד של ה'חוזה מלובלין' ושל אדמו"רי שושלת פשיסחה] (משה מנחם מנדל ולדן, אהל יצחק, פיוטרקוב, תרע"ד, עמ' 30):

על מדרגת בטחון אמר הגה"ק [הגאון הקדוש] אדמו"ר הר"י [הרב רבי יצחק] זצ"ל הנ"ל: שראה אדם כשר אחד שהיה גדול מאד במדרגת הבטחון, ולא היה עשה כלום לפרנסתו, רק היה עוסק בתורה תמיד, ובכל עת שהיה צריך לאכול הרכין עצמו לארץ ומצא ממון כדי סעודתו ונתפרנס מזה.

ה'אדם הכשר' נמצא במידת ביטחון כזו שאינו עושה שום עבודה לצורך פרנסתו (אבל גם אינו סמוך על שולחנם של אחרים או נהנה מעמלם). בתיאור הזה הרמת המטבעות מהארץ יכולה להזכיר את ליקוט המן במדבר. באופן אחר אפשר אולי לראות את תנועת הרכינה לארץ כתנועה של משיכה של שפע. בקבלה, שהחסידות כמובן מושפעת ממנה, מופיע הרעיון שתנועת ההתכופפות שעושים בעת ההשתחוויה באמירת 'ברכו' בכניסת שבת היא כמו תנועה של הברכה – כיפוף של ענף כלפי מטה, החדרתו לאדמה והוצאתו שוב למעלה, שמאפשרת לו לינוק ולמשוך שפע ישירות מהאדמה.[3]

אמנם לא נאמר במקור הזה שר' יצחק מוורקי חושב שזו הגישה המרכזית או הנכונה לכל אדם. הוא מספר על זה כאופציה אחת. אבל האופציה הזו מקבלת מקום, כ'מדרגת הבטחון'.

והנה סיפור אחר, שמציג שתי גישות קוטביות לעיסוק במסחר ובממון, שאחזו בהן שני אדמו"רים חסידיים שונים:

אסתייע מילתא פעם אחת להחסיד המפורסם הצדיק ר' מאירל משעדליץ ז"ל בשעה שנסע ללייפציג ולמקומות אחרות אחר סחורה, כי היה נגיד גדול כידוע, שיסע חזרה לביתו דרך עיר סטריקאוו כי חפץ להיות אצל הרב הקדוש הרבי ר' פישעלע ז"ל. שהיה מפורסם בצדקתו וקדושתו. עד שלא ידע והכיר צורתא דזוזא [=צורת מטבע] כלל ורצה לראות פניו הקדושים. ובבואו לפניו התחיל הרב הקדוש הנ"ל לעסוק עמו בחסידות וראה שהוא כלי מלא וגדול בחסידות והוא איש נעלה במדרגות. והתחיל עוד לשאלו מה אתם עושים בכאן ומאין אתם נוסעים ולאן אתם נוסעים והשיב לו דברים כהוייתן שנוסע עם סחורותיו מלייפציג וכדומה לביתו. והתחיל הרב הקדוש להתפלא עליו ואמר לו תמה אני עליכם אם איש אשר כמוכם כפי שהנני מכיר עתה בכם שתתעסקו בדברים מגונים כאלו ולבלות הזמן במסחר ובתגר. מוטב היה לכם אם התעסקתם בתורה ועבודה חלף עבודתכם בענינים פחותים, כי למה לכם מעות שאינו שוה כלום ובמה נחשב הוא הלא זהו טפשות מאיש אשר כמוכם שראוי להיות בעל מדרגה. וכהנה וכהנה. הרב החסיד ר' מאירל ז"ל הנ"ל שמע כל דבריו ויהי כמחריש. כי לא ידע מה להשיב לו על דיבורים כאלו. ונסע ממנו לדרכו לשלום. והנה פתאום אחר איזה ימים פשטו ידי גנבים ושודדי לילה בכל עגלות הטעונות מסחורתו וגנבום עד בלי השאיר לו שריד מסחורתו. ונעשה עני על הדרך והוא לא זכר כלל דברי הרב הקדוש רבי פישעלע ז"ל... וייצר לו מאד על המקרה הנוראה אשר קרהו וימאן להתנחם ולא ידע שום עצה. ונתיישב בדעתו ליסע מני דרכו לרבו מובהק הה"ק [הרב הקדוש] מוהר"ש [מורנו הרב ר' שמחה] בונם ז"ל מפרשיסחא לספר לו את כל המוצאות אותו ולשפוך שיח צרתו לפני רבו. כמו שהיה רגיל מעולם ליסע אליו. וכן עשה. ובא לפני הרב הקדוש מורינו הרב שמחה בונם ז"ל בלב אונן ופנים זועפות מגודל מצוקת נפשו. וסיפר לפני רבו הרב הקדוש את כל נגעי לבבו הנדכה. שנעשה עני פתאום בדרכו. והתחיל הרב הקדוש מורינו הרב שמחה בונם הנ"ל לשאלו סדר נסיעתו איך היה באיזהו עיירות היה בנסיעתו ללייפציג וכן בחזירתו. והוא בתומו סיפר לו את כל סדר נסיעתו. מתחילת יציאתו מביתו עד בואו הלם לפרשיסחא. ותוודע להה"ק [להרב הקדוש] הנ"ל מתוך קישור דבריו שסר דרכו לסטריקוב אצל הה"ק רבי ר' פישעלע ז"ל. והתחיל הה"ק [הרב הקדוש] הנ"ל לשאלו עוד מה היה ענינו אצל הה"ק מורינו הרב פישעלע הנ"ל ומה דיבר עמו בהיותו לפניו. וסיפר לו את כל עסקו שם. וכל הדיבורים ששמע מפה קדשו של הרב הקדוש מורנו הרב פישעלע ז"ל הכל סיפר לו. שאמר לו כי זהו שטות ממנו מה שמכניס לבו ורעיוניו ומבלה זמנו בהבלים כאלו לעסוק בסחורה כי למה לו מעות וכהנה וכהנה כנ"ל. וכשמוע הה"ק מוהר"ש בונם הנ"ל את הדבר הזה הכה כף על ירך ואמר אהה מה ראית לעשות כן לסור דרכך אליו, הכי לא ידעת אותו כי אינו יודע מצורתא דזוזא [מצורת מטבע]? וכל המעות שבעולם אין אצלו שום שווי כלל. ועל ידי שהיית אצלו והכיר בך ובמצבך ומדרגתך הרע לו מאד אם איש כמוך יעסוק בדברים המבזים כאלו והקפיד עליך מאד. ודין גרמא דיליה [וזה גרם, שלו (=הדברים שלו)] לקחת העושר ממך. ושלטו בך ידי שודדים. אז הבין הה"צ [הרב הצדיק] ר' מאיר שעדליצער ז"ל את אשר עשו לו הדיבורים הקדושים והה"ק הרבי ר' בונם ז"ל ברכו מאז על העושר כמקדם. (מנדל ציטרין, שבחי צדיקים, ורשה, תרמ"ג, עמ' 10)

העמדה שמייצג בסיפור הזה ר' פישעלע היא כמובן מוקצנת אף יותר. היא מתייחסת בביטול לעיסוק בכסף ופרנסה בכלל, בייחוד עבור אנשים מסוימים, אך גם באופן כללי. כנגדה מובאת עמדה של דמות יותר מרכזית בחסידות, ר' שמחה בונם מפשיסחא, שמתייג את עמדת ר' פישעלע כעמדת קצה, ומחזיר את החסיד, ר' מאיר, אל הנתיב שהוא הלך בו, תוך כדי שהוא גם משיב לו את ממונו. זוהי השורה התחתונה של הסיפור, אם כי הסיפור גם מציג את השיח בין שתי העמדות, שמעורר מחשבה על מקומו של הממון והעיסוק בו בחייו של אדם לעומת ערכים ועיסוקים אחרים.

 

אני רוצה לחזור אל הגישה שמביע ר' נחמן בסיפור על שני העשירים, שהיא דווקא מורכבת יותר. ר' נחמן לא אמר שם את מה שאומרים ר' יצחק מוורקי או ר' פישעלע, ולא ביטל את הצורך בעבודה. הוא רק הצביע על ההפרדה בין הפרנסה לבין העבודה, ועל האשליה שקיימת, לדעתו, בעולם הזה, שפרנסתו של האדם היא תוצאה טבעית וישירה של עבודתו. רעיון דומה לכך ניסח, למשל, גם ה'דגל מחנה אפרים', ר' משה חיים אפרים מסידילקוב, נכדו של הבעש"ט ודודו של ר' נחמן, בדרשה על המן במדבר:

ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. יש לומר בזה בדרך רמז מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על דרך שאמר אא"ז זללה"ה על פסוק (ירמיה יז, ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו וזה הוא תוכן דבריו כי יש בוטח ומבטיח ומובטח, בוטח היינו אותו שהוא בוטח, ומבטיח היינו הוא שהוא מבטיח, ומובטח היינו אותו עילה שעל ידי זה הוא בטוח לבא לאותו הדבר, והוא דרך משל: השם יתברך הוא המבטיח לאדם שיתן לו כל צרכיו ודי מחסורו כשילך בדרכיו והאדם הוא הבוטח בזה, ומובטח היינו שהוא בוטח שהשם יזמין לו בודאי פרנסתו. אך צריך עילה לזה שיהיה סיבה מאת השם יתברך שעל ידה יתפרנס, או משא ומתן או שאר דבר, והאדם כזה עדיין לא הגיע להאמונה העיקרית כי העיקר להאמין בה' שהוא לבדו הוא ואין בלתו שאינו צריך לשום עילה וסיבה שעל ידי זה ימשך לו פרנסתו כי הוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות ואפילו שלא יעשה שום עילה ומשא ומתן ושום הכנה לפרנסתו השם יכול להזמין לו פרנסתו בחסדו הגדול. וזהו ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו היינו המובטח שלו יהיה גם כן ה' שרק הוא לבדו הוא ואין שום דבר שיהיה עילה וסיבה לפרנסתו או לשאר דבר שעל ידה יגמור הדבר שהוא מבטיח לו שאינו צריך לשום דבר ושום הכנה שיהיה עילה וסיבה והכל הוא רק ה' יתברך. ואפילו כשיש לו הדבר על ידי עילה יאמין באמונה שלימה שהוא ממש ה' יתברך שרצה לפרנס אותו בדרך זה אבל לא שיהיה מוכרח הדבר על ידי סיבה והכנה רק לבטוח בה' וזהו מהמדריגה גדולה... (דגל מחנה אפרים, בשלח)

ר' אפרים מדבר על כמה מושגים – ה'בוטח', האדם שבוטח בה' שיזמן לו את פרנסתו; ה'מבטיח', שהוא ה', שיכול להעניק את הפרנסה; וה'מובטח', ה'עילה' – האמצעי שדרכו האדם מקבל בפועל את הפרנסה, כגון העבודה. ר' אפרים רוצה שנבין שב'מובטח' יש אלמנט לא הכרחי. הפרנסה אינה תוצאה ישירה של ה'עילה' אלא תלויה ברצון ה'מבטיח'. ה'עילה' הספציפית היא רק דרך אחת אפשרית להענקת ה'מובטח'. אם מסיבה פרקטית כלשהי אדם יאבד מקור פרנסה מסוים ה' יכול לדאוג לפרנסתו גם בדרכים אחרות.

גם ה'דגל מחנה אפרים' לא מעודד את נטישת העבודה. אלא – הוא דורש מאדם להאמין שגם אם כרגע פרנסתו נראית כתוצאה ישירה של העבודה, בסופו של דבר מדובר במשהו שה' נותן, וברצונו הוא יכול לתת לאדם פרנסה גם בכל דרך אחרת, מבלי להזדקק ל'עילה' הספציפית שמתקיימת באותו רגע.

נשוב אל הסיפור של ר' נחמן שהבאנו לעיל. בסיומו של הסיפור מוסיף ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן, משפט נוסף מפי ר' נחמן:

ואמר רבנו "פרנסה נותן הקב"ה ובני העולם אוכלים בחינם אולם עובדים הם בגלל עוונותיהם".

דווקא מכאן עולה לכאורה נימה של דיעבד לגבי העבודה. אמנם הציטוט הזה לא בהכרח מפרש את הסיפור עצמו, שבו העשיר אומר שהעני עובד בחינם ואוכל בחינם. יכול להיות שמובאות, בסיפור ובציטוט הזה, שתי עמדות קצת שונות שהביע ר' נחמן בהזדמנויות שונות. כנראה שהתייחסותו של ר' נחמן לערכה של העבודה הייתה מורכבת והיו לה פנים שונות שמבוטאות במקומות שונים, וקשה להכריע ביניהם. למשל, עמדה מורכבת יותר וקצת אחרת של ר' נחמן לעומת הציטוט הנ"ל של ר' נתן מצויה בתורה אחת בליקוטי מוהר"ן (ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה ד, ג). בתורה זו מופיע דיון ארוך של ר' נחמן, וגם בו יש כנראה כמה כיוונים שונים, אביא כאן חלק קטן ממנו:

כִּי צָרְכֵי הַגּוּף הֵם רַבִּים מְאד, וַאֲפִלּוּ הַהֶכְרֵחִיּוֹת הֵם רַבִּים וּגְדוֹלִים מְאד: אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמַלְבּוּשִׁים וְדִירוֹת, שֶׁיְּכוֹלִין לְבַלּוֹת יָמָיו וְשָׁנָיו אֲפִלּוּ עַל הַהֶכְרֵחִיּוֹת לְבַד, וְהֵם מוֹנְעִין אֶת הָאָדָם מְאד מֵעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁגַּם הֵם בְּעַצְמָן הֵם גַּם כֵּן עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כִּי הֵם בְּחִינַת אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, כִּי "בְּעֻבְדָּא דִּלְתַתָּא אִתְעַר לְעֵלָּא" (זוהר פר' לך לך עז:)

מצד אחד אומר פה ר' נחמן שהעיסוק בענייני העולם הזה, ובכללם הפרנסה וכל ענייני הרכוש, מסיחים את האדם מהמוקד העיקרי – עבודת הבורא. מצד שני, הוא רואה גם בהם עבודת הבורא. כאן ר' נחמן מתבונן בעבודה של האדם לא רק כאמצעי לפרנסה אלא כפעולה שיש לה ערך עצמאי, אותו הוא מכנה 'התערותא דלתתא' – התעוררות מלמטה. 'התערותא דלתתא' היא פעולה של אדם בעולם הזה, החומרי, שיש לה השפעות גם בעולמות עליונים ורוחניים יותר, כפי שהוא מסביר לגבי העבודה בהמשך דבריו:

כִּי עַל־יְדֵי כָּל עֲסָקִים וּמְלָאכוֹת שֶׁעוֹשִׂין בְּנֵי אָדָם, עַל־יְדֵי־זֶה נִתְעוֹרֵר אוֹתוֹ הַצִּיּוּר שֶׁל אוֹתוֹ הַמְּלָאכָה לְמַעְלָה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וּמֵבִיא חִיּוּת וְהֶאָרָה לְאוֹתוֹ הַצִּיּוּר שֶׁל אוֹתוֹ הַמְּלָאכָה שֶׁל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד אוֹתוֹ הָעֵסֶק וְהַמְּלָאכָה, שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה לְמַטָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה... כְּשֶׁעוֹשֶׂה הַמְּלָאכָה וְהָעֵסֶק כָּרָאוּי, כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת, וְעַל־יְדֵי־זֶה נוֹתֵן חִיּוּת וְהֶאָרָה לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְהוּא קִיּוּם הָעוֹלָם נִמְצָא שֶׁגַּם זֶה הוּא עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא:

על פי דברי ר' נחמן פה כל עבודה שאדם עושה היא 'התערותא דלתתא', שמעוררת משהו מקביל בעולם עליון, א-לוהי יותר. אמירה זו קשורה לתפיסה שרווחת בקבלה ובחסידות, שהעולם שאנחנו מכירים וכל מה שבו הוא גילוי של הא-לוהות. הא-לוהות עצמה במקורה היא אינסופית וכוללת ייצוג רוחני של כל דבר שנמצא בעולם. ולהפך, כל דבר בעולם הזה מכיל ביטוי מסוים של הא-לוהות, כי 'מלוא כל הארץ כבודו'. דבר זה קשור גם לתפיסה מרכזית נוספת בחסידות על העולם החומרי והבריאה. הבריאה לא נתפסת כמאורע חד־פעמי שלאחריו ה' נותן לעולם לפעול לבד. מעשה הבריאה על ידי ה' מתרחש בכל רגע, וכל דבר שקיים או מתרחש בעולם ברגע נתון הוא תוצאה ישירה של חידוש הבריאה בכל רגע.

מכך נובע שהפעולות שאדם עושה בעולם הזה נעשות בתוך מציאות שהיא עצמה ביטוי של הא-לוהות, ולכן יש קשר בין הפעולות האלה לבין הא-לוהות עצמה. האמירה הזו מעניקה חשיבות גדולה מאד לכל פעולה של עבודה, בניה ויצירה שנעשית בעולם. יש בפעולות האלה שותפות עם הבורא בבריאה – לא במובן של השלמה אנושית למעשה הבריאה הא-לוהי החד־פעמי לפני אלפי שנים, אלא שותפות במעשה הבריאה שמתחדש בכל רגע. יותר מכך, הפעולות שנעשות כאן בעולם הזה גם מעוררות יצירה בעולמות עליונים יותר ורוחניים יותר, שהעולם הארצי הוא הביטוי הגשמי שלה.

כך למשל, בניין שנבנה בארץ, שמשמש לכל מיני מטרות ומבטא גם יופי מסוים וגם תכלית מסוימת הוא ביטוי ליופי ולרעיונות שמקורם בא-לוהות האינסופית, שמכילה את הרעיונות והיופי האלה בעצמה. כך גם בנטיעה של עץ: היופי של העץ שנוצר בעולם וגם הפירות והתזונה שנוצרים מבטאים תכונות של יופי ושל נתינה והזנה שנמצאים בא-לוהות. זו אמירה רדיקלית, שמעניקה למעשי האדם בעולם משמעות רבה, ואפילו פעולה של היזון חוזר שמעורר פעילות א-לוהית במישורים רוחניים יותר של היקום.

עם האמירה הזו של ר' נחמן אני מבקש לחזור אל דברי הזקן במדרש ויקרא רבה. היא מעניקה מילים נוספות ופשר נוסף לדבריו של הזקן ולעבודתו, באופן שהוא נפרד מהתוצאה או הפרנסה. חז"ל לא ביטאו כמובן את כל הרעיון המפורט הזה, אבל אפשר לראות ברעיון החסידי הזה התפתחות של הרעיון הראשוני של ההפרדה בין העבודה לתוצאה שניצניו מצויים במדרש. העבודה היא עיסוק בחומרים שהם ביטויים של הא-לוהות, והעיסוק הזה שותף להתעוררות של הא-לוהות בעצמה להשפיע שפע מכל מיני סוגים, מכל המגוון האינסופי של ביטויי השפע שמצויים בא-לוהות – כגון יופי, אסתטיקה, הגנה, בטחון, פרנסה ועוד. כך אפשר לקרוא את מצוות ערלה, כממקדת את האדם בשלוש השנים הראשונות לנטיעה, שבהם מתנתקים מהשימוש בפירות, בעצם נטיעת העץ כמעשה שותפות לבריאה ולהתעוררות עולמות עליונים וטוב א-לוהי בעולם.