סיפור החסיד והמסקל וסיפורי חסידים (1)

אנשים מתייחסים לרכוש שלהם בעולם בצורות שונות. יש כאלה שנקשרים יותר לסוג אחד של רכוש ויש כאלה שלאחר – יש מי שנקשר לחפצים אסתטיים או סנטימנטליים ויש שלחפצים פרקטיים. יש שנקשרים לחפצים ניידים ויש שנקשרים לאדמה או בית. בסופו של דבר לכל אחד ואחת יש חפצים ששייכים לו או לה שהם יותר מאשר בעלות פורמלית על משהו. החפצים שלנו – הבית שלנו, האופן שבו הוא מסודר ומעוצב, הרהיטים, לפעמים הרכב – גם יוצרים לפעמים חלק מהזהות שלנו.

התנועה הפשוטה, האנושית, הרווחת, אינה של הבריחה שמתארת זלדה בשירה "הימים הבוערים": "הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים, הַמְּעוֹפְפִים / כַּאֲשֶׁר בָּרַחְתִּי מֵחִבַּת הַחֲפָצִים..." (שירי זלדה, תל אביב תשמ"ה, עמ' 81).

ההתקשרות שלנו לחפצים בעולם הזה והאופן שבו הם שייכים לנו ומגדירים אותנו העסיקה גם את חז"ל וגם את החסידות, ונעסוק כאן בכמה סיפורים שמעוררים מחשבות מעניינות בהקשר הזה.

במסכת בבא קמא מופיע סיפור על אדם שסיקל אבנים משדהו לרשות הרבים:[1]

1 ת"ר: לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים.
2 מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים.
3 ומצאו חסיד אחד,
4 אמר לו: ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך!
5 לגלג עליו.
6 לימים נצרך למכור שדהו,
7 והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים,
8 אמר: יפה אמר לי אותו חסיד:
9 מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך. (בבא קמא נ ע"ב)

 

סיפור המסקל

החסיד נוזף באדם שמסקל מתוך שדהו לרשות הרבים ויוצר בה מפגע. אם אנחנו קוראים רגישים, כבר בשלב זה אנחנו יכולים להיות קצת מופתעים לקרוא שהוא פותח בכינוי 'ריקא' – טיפש. בתוכחה מוסרית מהסוג הזה היינו מצפים לכינוי אחר, על הציר של טוב ורע, אכפתיות מטובת הציבור או אדישות כלפיה. יותר מכך, גם הדברים שהחסיד אומר בהמשך המשפט מוזרים – הם אינם מתמקדים בפגיעה שפוגע המסקל באחרים, ואעסוק בהם עוד בהמשך.

המסקל לועג לחסיד, משום שדבריו של החסיד נראים לו מנותקים. רק בהמשך יתבהרו הדברים – כאשר כעבור כמה שנים השדה כבר לא יהיה שייך למסקל, וזו אכן תהיה 'רשות שאינה שלו', ואילו רשות הרבים, שכעת הולך בה המסקל, תהיה המקום שבו הוא נתקל באבנים שסיקל.

אפשר לקרוא את הסיפור באופן פשוט יחסית ולומר שבעל השדה הוא יהיר וראייתו קצרת טווח, לעומת החסיד שרואה גם לטווח הארוך. אמנם ברגע שמתרחש בתחילת הסיפור השדה שייך למסקל. היהירות שהוא מפגין כלפי החסיד מתחברת לביטחון שלו בעושרו, במעמדו הכלכלי, ובבעלות על הרכוש שלו. אבל החסיד ראה לטווח הארוך שהאיש הזה עשוי לרדת מנכסיו והשדה כבר לא יהיה שלו. אולי הסיפור מביע, לפי הקריאה הזו, את חובת הענווה והזהירות. אדם אינו יודע כיצד מצבו יתגלגל, ולכן כדאי לו לקחת בחשבון כל מיני תרחישים. סיקול אבנים משדה שלי לרשות הרבים אינו רק מעשה בלתי מוסרי, כי הוא פוגע בזולת. זה המובן מאליו. המעשה הזה עלול גם לפגוע בי, מפני שיום אחד אני עלול לאבד את כל נכסי, ורשות הרבים הזו תהיה המקום שלי, המקום שאני מסתובב בו.

האם זה כל מה שהסיפור הזה אומר? נראה לי שאפשר גם לקרוא קריאה עמוקה יותר את דברי החסיד. הוא איננו רק מתבונן אל העתיד, אלא מציע התבוננות אחרת גם על ההווה. בהתבוננות זו, הזיקה בין אדם לרשותו הפרטית היא רופפת יותר משנדמה, כבר עכשיו. האובדן האפשרי של הרכוש בעתיד הוא רק סימן לכך. הזמניות, שנובעת מכך שמה שברשותו של אדם ברגע נתון איננו בהכרח כזה לתמיד, אומרת משהו גם על טיב הזיקה שלי לרכוש הזה עכשיו. הרשות היחידה אשר אליה באמת קשור האדם באופן של קבע, ולא עראי, היא רשות הרבים, שכן זיקתו אליה לא תלויה במצבו הממוני ויכולתו הקניינית, אלא נובעת מהיותו חלק מהרבים, מהציבור, או באופן רחב יותר מהקולקטיב האנושי. הוויה זו אינה משתנה, אף אם ניתן להעלים עין ממנה באופן זמני, כפי שעשה המסקל היהיר והמנוכר.

דברי החסיד מכילים אפוא מסר כפול: מסר תודעתי ואמירה מוסרית הנובעת ממנו. במישור התודעתי, אדם נקרא לבחון מחדש את הזיקה בינו לבין רכושו כזיקה רופפת יותר משנדמה ברגע נתון. אנחנו לוקחים את הזיקה שלנו לחפצים שונים שרכשנו כמובנת מאליה. אבל די אם נתבונן בחפצים רבים שבעת רכישתם הרגשנו קשורים אליהם, ושמחנו בהם, אבל זמן מה אחר כך כבר מוטלים בבתינו ללא שימוש, חלקם כבר נשכחו מהלב, ואנחנו כבר עברנו לדבר הבא. המבט הזה יכול להציג באור אחר גם את הזיקה לדברים שזה עתה רכשנו ואנחנו מרגישים יותר קשורים אליהם. לעומת זאת, הזיקה הקבועה יותר לרשות הרבים, שעלולה להיתפס בעיני בעל רכוש פרטי רב כחלשה, מתבררת כזיקה היציבה יותר.

במישור המוסרי או החברתי אפשר לומר שיש חשיבות, מצד אחד, לכך שיהיה לאדם מקום פרטי משלו, שיאפשר לו אינטימיות ומוגנות, וחפצים פרטיים גם יוצרים לאנשים עוגנים בעולם. אינטימיות יכולה להיבנות רק כשיש פרטיות, ופרטיות נבנית בין ארבעה קירות. מצד שני, רכוש פרטי של אדם הרבה פעמים יוצר מחיצות וניכור בינו לבין הכלל. זה יותר בולט כמובן כשמדובר בבית או נחלה. אפשר להוסיף, למשל, את הדוגמה של נסיעה ברכב פרטי לעומת תחבורה ציבורית שנותנת חוויה חזקה יותר של שותפות ויחד; או מגורים בבית פרטי לעומת מגורים בבית משותף.

כאמור, יש גם צד חיובי וחשוב בכך שיש לאדם מקום פרטי ומוגן. אבל דברי החסיד מסבים את תשומת הלב גם לצד השני של המשוואה הזו, לסכנת הניכור שנוצר לפעמים בין אדם ליתר החברה, במיוחד ככל שאדם מקיף את עצמו יותר, בבית פרטי גדול, רכב פרטי ועוד. המישור המוסרי לא נאמר בדברי החסיד במפורש, אלא הוא פועל יוצא מהאמירה התודעתית על האופן שבו אדם תופס את רכושו ואת זיקתו אל הכלל. מי שרואה את עצמו כחלק מהכלל ולא כ'זאב בודד' יהיה רגיש גם למרחב הציבורי ולשמירה עליו. זו אמירה עמוקה, יותר מהאמירה הישירה הטריוויאלית יותר שאין ליצור מפגע שאנשים עלולים להינזק ממנו, או מאמירה בתחום הגמול, שאדם שיוצר מפגע סופו להינזק בו בעצמו בנסיבות בלתי צפויות. היותו של אדם חלק מהכלל הוא המצב הקבוע, אף אם האדם עשוי להתעלם ממנו באופן זמני ולנסות לחיות באופן מנוכר מזיקה זו.

בשלב ראשון החסיד מנסה להעניק למסקל את המחשבה הזו על ידי תוכחה מילולית. לו היה המסקל מקשיב לו, אולי היה חוסך מעצמו את הידרדרותו הכלכלית. אך המסקל, ביהירותו, ואולי בגלל ניכורו לכלל, מסרב להקשיב. את אותו לקח הוא לומד בדרך הקשה, כאשר תהפוכות הגורל משיבות לו בעל כורחו את ההבנה שהוא חלק מאותו כלל, ורשות הרבים היא הרשות שמשמשת לו כמקום. אם נדייק נאמר שהוא משתייך אליה כחלק מאותו כלל שהוא עצמו זלזל בו בעבר וראה עצמו כנפרד ממנו. האבן שהוא נתקל בה היוותה בעיניו סכנה רק עבור אחרים, שבמחשבתו הוא לא נמנה עליהם.

 

ההקשר בסוגיה

הסיפור מופיע בגמרא במסכת בבא קמא בפרק החמישי. זהו מיקום קצת מפתיע. חלק מהמשניות בפרק זה דנות בנזקי בור, אבל הן דנות רק בבור ממש. מפגעים מסוגים אחרים שנוצרים ברשות הרבים על ידי הנחה של חפצים שונים נידונו במקום אחר במסכת, בתחילת פרק ג, שעוסק ב'נזקי רשות הרבים' ("המניח את הכד..."). לשם השוואה, בתוספתא מופיע סיפור מקביל על החסיד והמסקל בפרק ב, שעוסק באותם 'נזקי רשות הרבים'. הרצף שנוצר בתוספתא[2] הוא רציף והגיוני, מפני שההלכה שקודמת לסיפור עוסקת באופנים שונים של סיקול שדה ודרכים, ובמעמדם המשפטי:

הלכה יב

מסקלין דרך רשות הרבים דברי ר' יהושע...
ואם סיקל יוציא לים או לנהר או למקום הטרשים...
והמסקל נוטל מן האמצע ונותן לצדדין ואם בא אחר והוזק בהן הרי זה חייב אע"פ שאמרו הרי הוא כמסקל מלפני בהמה ונותן לפני אדם...
המסקל נוטל מתוך שדהו ונותן לרשות הרבים ובא אחר והוזק בהן הרי זה חייב, אע"פ שאמרו הרי הוא כמסקל מתוך שאינו שלו ונותן לתוך שלו

הלכה יג

מעשה באחד שהיה מסקל מתוך שדהו ונתן לרשות הרבי' היה חסיד אחד רודפו...

הסיפור בתוספתא מבאר את המשפט שמסיים את ההלכה שלפניו: "אע"פ שאמרו הרי הוא כמסקל מתוך שאינו שלו ונותן לתוך שלו". כשקוראים רק את רצף ההלכות בתוספתא זהו משפט סתום, שהרי ההלכה מחייבת דווקא את מי שמסקל מתוך שלו לתוך שאינו שלו, ולא להפך. בעקבות קריאת הסיפור העניין מתבהר ואנו למדים למה הברייתא מתבטאת כך בהלכה שלפני הסיפור. תפקיד נוסף שיש לסיפור בתוספתא הוא לשמש כחתימה אגדית לנושא נזקי רשות הרבים כולו (בפרק הבא עוברת התוספתא לדון בנושא אחר, נזקי שור).

אמנם, ניתן לכאורה להסביר את החיבור בין ברייתת ה'מסקל' לסוגיית הגמרא בפרק החמישי באמצעות התפיסה שרואה ב'נזקי רשות הרבים' תולדה של אב הנזיקין 'בור'. תפיסה זו מוזכרת ב'סתמא דגמרא' במסכת בפרק אחר,[3] ויתכן שהיא משקפת את עמדת עורכי הסוגיה שבה מופיע סיפור המסקל. מצד שני, צריך לומר שברייתת ה'מסקל' היא ההזכרה היחידה של 'נזקי רשות הרבים' בכל הסוגיות על אב־הנזיקין 'בור' בפרק החמישי. נשוב לשאלה הזו בהמשך.

 

השוואה למקבילה בתוספתא

המקבילה בתוספתא דומה עד מאד לסיפור בבבלי. ההבדלים ביניהם נראים דקים ועדינים, ואינם משנים, לכאורה, דבר מבחינת העלילה עצמה. אך אם נעיין באותם הבדלים דקים בהקשר של סוגיית בור בבבלי נראה שלפחות חלק מההבדלים אינם הבדלי ניסוח אקראיים. חלק מהמילים שמייחדות את הגרסה בבבלי הן מילים חשובות ומרכזיות בסוגיה. עושה רושם שהסיפור שמופיע בסוגיה בבבלי הוא תוצאה של עריכה ועיבוד עדינים של המקור בתוספתא, או מקור תנאי דומה שעמד לפני הבבלי, באופן שמתאים אותו לסוגיה. אפשר לראות זאת בטבלה הבאה:

 

הנה כמה מההבדלים: בתוספתא – מסקל מתוך 'שדהו' ל'רה"ר', ואילו בגמרא – מ'רשותו' ל'רשות הרבים' (ש' 2), 'מרשות שאינה שלך לרשות שלך' (ש' 4). ניסוחים אלה מחזקים את הזיקה המילולית למשנה ('החופר... ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים...). הם גם מבליטים את העיסוק בשתי הרשויות, שהוא נושא הסוגיה: הדיון, שהסוגיה דנה בעקבות המשנה, הוא במצבים שונים של בורות שנמצאים ברשויות שונות. בהמשך מופיע גם 'מהלך באותו רה"ר' (ש' 7), שמדגיש את הרשות, וכן 'ונכשל באותן אבנים' (לעומת 'נתקל' בלבד בתוספתא).

המילה 'נכשל' בסיפור בבבלי מחליפה את 'נתקל' שבתוספתא. נראה שזה לא מקרה. המילה 'נכשל' כבר הופיעה בסוגיה הזו בבבלי, בסיפור 'נחוניה חופר שיחין' שהופיע בה קודם. ב'נחוניה חופר שיחין' המילה 'נכשל' היא חלק מניסוח ה'מידה כנגד מידה':[4] בתו של נחוניה נופלת לתוך בור מים מהסוג שהוא היה חופר עבור הרבים, ואז נשאלת השאלה: "דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו?". לעומת זאת, ביתר המסכת, הפועל השכיח לנזקים ברשות הרבים הוא דווקא 'נתקל',[5] שמופיע גם בתוספתא. לכן אפשר לשער שהבחירה במילה 'נכשל' בסיפור המסקל בבבלי איננה מקרית, ומעגנת את הסיפור להקשרו בסוגיה באופן חזק יותר.

 

סיפור המסקל והדיון ההלכתי בסוגיה

הזכרתי שהמילה המנחה 'רשות' על הטיותיה השונות בסיפור ה'מסקל' ממלאת תפקיד תמטי מרכזי גם במשנה שעליה מופיעה הסוגיה שמכילה את הסיפור. עיקר הדיון בסוגיה הוא סביב מעמדם של בורות שנמצאים ברשויות שונות. כך נוצרת זיקה משמעותית בין הסיפור לסוגיה. לא אוכל במסגרת הזו לעסוק בעיון בכל הדיון ההלכתי, אבל אנסה לגעת בו ובזיקה בינו לסיפור.

כמו שהצעתי, סיפור המסקל בוחן את זיקתו של האדם לרשויות השונות, רשות היחיד שלו ורשות הרבים. גם בחלק ההלכתי של הסוגיה נבחנת שאלת זיקתו של אדם לרשויות השונות, בהקשר של בור שנותר פתוח וגרם נזק. שם השאלה נבחנת כמובן באופן אחר, במישור המשפטי: אחד הפרמטרים לאחריותו המשפטית של אדם על נזקים שהתרחשו בבור שהוא פתח (מה שמכונה בטרמינולוגיה הלמדנית ה'מחייב') הוא הבעלות שלו על אותו הבור. חלק מהדעות בדיון ההלכתי־משפטי הזה בסוגיה ובמקומות אחרים פוטרות בפועל את החופר בור ברשות הרבים מתשלום הנזק, משום שמרכיב הבעלות על הבור חסר. למשל, ברייתא שמובאת בתחילת הסוגיה מביאה שתי דעות של תנאים. שניהם מציגים, בהקשר של חיוב על נזקי בור, מקרים שבהם הבור נמצא בבעלות של החופר, באופן כזה או אחר:

ת"ר: החופר בור ברה"י ופתחו לרה"ר – חייב, וזהו בור האמור בתורה, דברי ר' ישמעאל; ר"ע אומר: הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו – זהו בור האמור בתורה.

גם לדעת ר' עקיבא וגם לדעת ר' ישמעאל בברייתא הזו הבור הקלאסי שהתורה דיברה עליו הוא בור שנמצא ברשות היחיד של החופר ויש לו בעלות עליו. אמנם, כדי שתהיה אחריות על נפילת רכוש של אדם זר לבור צריך שתהיה לכל אדם גישה לגיטימית אליו, ולכן הם מציעים הצעות פרקטיות שונות שיאפשרו זאת.

העמדה ההלכתית הזו (שהיא אמנם לא העמדה ההלכתית הבלעדית שמופיעה במסכת, במשנה או בגמרא) יכולה ליצור מצב שאדם יחפור או יפתח בור, אבל בית הדין יפטור אותו פורמלית מתשלום הנזק שהבור גרם בגלל שחסר בבור הזה קריטריון הבעלות של החופר. כמובן שמצב כזה נראה בעייתי במישור המוסרי. אם מתבוננים בסוגיה כמכלול שלם נראה שהסיפור של המסקל מתייחס לבעיה הזו, ומשלים את ה'לקונה' המשפטית הפורמלית במישור המוסרי־ערכי־רוחני. הסיפור עוסק ביצירת מכשולים ברשות הרבים, שאינה בבעלות המזיק, ומתייחס לאספקטים הערכיים שלה. בסיפור גם נרמז הגמול שעשוי להגיע למזיק כזה בידי שמים, ואפשר לראות בכך השלמה למגבלות שחלות על בית הדין האנושי במקרים כאלה. באופן עמוק יותר עולה מהסיפור שהתשתית הרעיונית לדיון הערכי במכשולים כאלה אינה רק הפגם המוסרי שביצירת מכשול שאחרים יכולים להינזק ממנו, אף שגם הוא קיים; היא עמוקה יותר, ונוגעת לתפיסה הרעיונית/רוחנית של מושג הרשות – מה באמת נמצא ברשותי ובבעלותי, ומה לא, ומה זיקתי לרשות הרבים ולרבים בכלל.

בשיעור הבא נמשיך לבחון את הנקודה הזו של הבעלות והזיקה אל הקניינים דרך כמה סיפורים ומקורות חסידיים ונראה כיצד הם יאירו באור נוסף את הסיפור החז"לי שקראנו.