הסיפור בחז"ל והסיפור החסידי | מבוא | 1

 

רבי יעקב יוסף מפולנאה, רבה של שרדיגר, היה רחוק מדרך החסידות וקפדן באופיו ובהתנהגותו. פעם אחת נקלע לעיירה אחת, ובבוקר כשהשכים לתפילת שחרית הגיע לבית הכנסת וגילה כי הוא סגור. רבי יעקב יוסף המתין בסבלנות עד שהגיעו המתפללים באיחור לבית הכנסת. הקפיד עליהם רבי יעקב יוסף מאוד ושאלם בכעס מדוע אחרו לתפילה? והוא עומד לבדו ומחכה להם בלא מנין. וכי לא ראוי לבוא בזמן לתפילה? ענו לו המתפללים שהתעכבו הם אצל איש אחד שהיה מספר להם מעשיות ברחוב העיר. היה זה הבעל שם טוב שדבר עם פשוטי העם ברחוב וקרבם לעבודת ה'. רבי יעקב יוסף מפולנאה רתח מזעם על אותו האיש המעכב את הצבור מתפילה והלך אליו לגעור בו. "הכיצד זה אתה מעכב את הצבור מלהתפלל ותחת זאת מספר להם מעשיות?!" שאג כלפיו. הסתכל בו הבעש"ט בעיניו הטובות ואמר לו: "אספר לך מעשה."

"פעם עליתי על עגלה רתומה לשלושה סוסים, האחד שחור, השני לבן והשלישי ורוד, ורציתי לנסוע. משכתי במושכות והסוסים לא זזו. משכתי יותר והסוסים לא זזו ממקומם. וכך אני מנסה ומנסה, עד שבא איכר אחד וקרא לעברי: אם אתה רוצה שהסוסים יצהלו וידהרו, עליך להרפות מהמושכות!"

דבריו של הבעש"ט פגעו כחץ בלבו של רבי יעקב יוסף ומאז היה לתלמידו הנאמן.

כך מספר הרב דן האוזר, בספרו 'על קצה בהונות ההוויה' (חלק א'), את סיפור התקרבותו של ר' יעקב יוסף מפולנאה לבעל שם טוב, באופן יפהפה שאני מאד אוהב.[1] ובאמת, כשאתה מספר סיפור כזה, חשוב מאד איך מספרים ולא רק מה מספרים. צריך לדעת לספר סיפור.

כשמביטים בכותרת של סדרת השיעורים הזו אפשר לשאול בתמיהה: מה לספרות חז"ל ולחסידות? אלה תורות שנוצרו בתקופות רחוקות מאד זו מזו. באיזה הקשר יש לדון עליהן דווקא יחד?

בשאלות אלה אני רוצה לעסוק בשני השיעורים הראשונים בסדרה, שיהוו מעין מבוא תיאורטי כללי לסדרה כולה, ויסבירו את הרציונל שלה. ביתר השיעורים ניכנס למקורות עצמם.

את התשובה לשאלות לעיל אפשר לפתוח בהתבוננות על נקודה אחת מעניינת שמשותפת לשתי התקופות הללו: אלה שתי תקופות בתולדות התורה שבעל־פה שבהן הסיפור תופס מקום מרכזי.

בספרות חז"ל, כידוע לכל, נמצא חומר אגדי רב, שחלק גדול ממנו הוא סיפורים.[2] מעט סיפורים יש במשנה;[3] מעט יותר יש בתוספתא[4] ובמדרשי ההלכה; ואילו התלמודים, הבבלי והירושלמי, וכמובן גם מדרשי האגדה, משופעים בסיפורים. רוב הסיפורים הם מהסוג המכונה 'מעשי חכמים', שהגיבורים שלהם הם החכמים, חז"ל. אבל ישנם גם סיפורים אחרים שבמרכזם עומדות דמויות אחרות כגון מלכים, מכשפים, נוודים, או דמויות אחרות מעמים שונים, וגם בעלי חיים, יצורים אחרים או צמחים/דוממים שעוברים האנשה.[5]

כדאי לציין במיוחד את חומרי האגדה שמשולבים בתוך חיבורים הלכתיים, משום שמבחינה תרבותית הם תופעה ייחודית: התרבויות שחז"ל חיו בהן ופעלו במקביל אליהן (בעיקר האימפריות – הרומית [בארץ ישראל] והפרסית [בבבל]) יצרו ספרי חוק דתיים ('הלכה') או אזרחיים, וגם יצרו ספרות אחרת שמקבילה לאגדה כמו קבצי סיפורים ומשלים. אבל לא מצויים אצלם שילובים כמו השילוב של אגדה והלכה בחז"ל.

מהעבר השני של ההיסטוריה היהודית, בעת החדשה, נמצא הסיפור החסידי. הסיפור החסידי תופס מקום חשוב ומרכזי בתוך הספרות החסידית כולה. הנה, למשל, מה שכתב חוקר הסיפורים פרופ' עלי יסיף בספרו 'סיפור העם העברי', על הסיפור החסידי:

הסיפורים שצמחו בתנועה החסידית וסביבתה יוצרים אחת מחטיבות הסיפורים הגדולות והעשירות שידעה הספרות היהודית בכל תולדותיה... חוקרי חסידות בדורות האחרונים מבליטים את מרכזיותו של הסיפור בתרבות החסידית...

חלק גדול מהסיפורים הם 'סיפורי צדיקים' (הידועים גם בכינוי 'ספרות שבחים'), שמספרים על דמויות חסידיות שונות. אחד החיבורים הקדומים והידועים מתקופת החסידות שמכילים סיפורים כאלה הוא "שבחי הבעש"ט", שהרבה מהמסורות הסיפוריות על הבעש"ט נמצאות בו. הסיפורים האלה כמובן מקבילים ל'מעשי חכמים' בספרות חז"ל. יש נקודות דמיון רבות בין שתי קבוצות הסיפורים הללו, בחז"ל וחסידות, וגם נקודות שוני רבות באופי, במוקד וכמובן בשפה, אבל הבדלים אלה אינם מוקד העיון שלנו כרגע.

אך לא רק סיפורי צדיקים יש בספרות החסידית, אלא גם סוגים אחרים לגמרי של סיפורים, כמו למשל סיפורי המעשיות הרבים של ר' נחמן מברסלב.[6] אלה אינם עוסקים דווקא בצדיקים אלא בדמויות שונות מהעולם (המציאותי והדמיוני) ומהחיים, מלכים ונתינים פשוטים, ילדים ובעלי חיים ויצורים נוספים.

אמנם גם בספרות היהודית שאחרי תקופת חז"ל (לאחר תקופת האמוראים) ולפני העת החדשה אפשר למצוא סיפורים וקבצי סיפורים. למשל, 'ספרות שבחים' נוצרה ונכתבה גם בימי הביניים ובראשית העת החדשה. קחו, לדוגמה, את הסיפורים שמצויים בספרים הלכתיים כמו ספר 'אור זרוע', ביניהם הסיפור של ר' אמנון ממגנצא והפיוט 'ונתנה תוקף', או בספרים כמו 'ספר חסידים'. סיפורים כאלה מצויים בכמות רבה עוד יותר בשלהי ימי הביניים ותחילת העת החדשה.[7] אך הם מעטים יותר יחסית לסיפורים שנוצרו בתקופת החסידות, ואינם תופסים מקום חשוב או מרכזי אצל המנהיגות הרוחנית ובספרות הרבנית. כך כותב ד"ר אבישר הר־שפי, בספרו על הסיפור החסידי:[8]

אחרי תקופה ממושכת שבה נדחק הסיפור למקום שולי בעולם היהודי, לא רק שמתחדש העיסוק בו באופן אינטנסיבי אלא שהוא אף מושב מן השוליים אל המרכז ומוכר כחלק בלתי נפרד מעבודת הקודש. להשבתו של הסיפור לקדמת הבמה והעיסוק בו נודעה השפעה ניכרת אף על הספרות העברית החדשה, וכבר הצביע אחד העם על הסיפורת החסידית כ'ספרות עברית מקורית' וכיסוד לספרות העברית המתחדשת.

קיימים כאמור גם הרבה הבדלים והבחנות בין שתי התקופות. אבל, מסתבר שיש גם מכנה משותף מעניין, והוא שבשתי התקופות האלה הסיפור נחשב על ידי המנהיגות הרוחנית לכלי משמעותי ומרכזי לתקשורת והעברת מסרים דתיים ורוחניים. מה עומד מאחורי המרכזיות של הסיפור בשתי התקופות?

תקופתם של חז"ל נמצאת הרחק בעבר. אנחנו לא מכירים מקרוב את הדמויות שפעלו בה, ולא את פועלן ומאפייניהן – לא של החכמים עצמם, התנאים והאמוראים – ולא של עורכי התלמודים והמדרשים. על המרכזיות והחשיבות של הסיפורים בעיניהם אנחנו לומדים בעיקר מתוך נוכחותם הרבה של סיפורים בחיבורים האלה. קשה לומר בוודאות מה הניע אותם להעניק לסיפורים בפרט, ולאגדה בכלל, מקום מרכזי כל כך בתורתם. חז"ל, כידוע, גם לא הרבו לנסח התבטאויות רפלקטיביות מפורשות ומופשטות שהסבירו את דרך עבודתם. אבל אפשר להעלות השערות, ויכול להיות שדווקא מההשוואה בין שתי התקופות נוכל לקבל כמה מחשבות חדשות גם לגבי תקופת חז"ל.

תקופת החסידות קרובה יותר לזמננו. אנחנו רואים את מרכזיות הסיפור החסידי על צורותיו השונות בתקופה זו, וקל יותר לשער השערות לגבי מרכזיותו בזכות היכרות טובה יותר, יחסית, עם הדמויות הפועלות בתקופה, אישיותן ודרכי חשיבתן, שמדברות אלינו בין השאר גם מתוך התורות שדמויות אלה השאירו אחריהן.

ואכן השערות שונות כבר הוצעו לגבי תפקידו המרכזי של הסיפור בחסידות.[9] חלקן קשורות בעומק לתורת החסידות, אולי רלוונטיות לתקופת חז"ל ואולי פחות. למשל, היו שהצביעו על קשר בין המרכזיות של הסיפורים בחסידות לבין המאפיינים המיסטיים של החסידות: הפרטים השונים בעלילות הסיפורים – גם דברי החולין – נתפסים כמסוגלים להכיל ברובד עמוק שלהם מרכיבים מיסטיים.[10] מאפיין נוסף הוא שאפשר גם לתפוס את הסיפורים כאמצעי להחדיר תנועה של אקסטזה דתית במציאות הארצית.[11]

בכיוון אחר, אבישר הר־שפי מצביע על קשר בין אישיותו הספציפית של הבעש"ט, מייסד החסידות, לבין מקום החשוב שהסיפור תופס בתורה זו:

ראשיתו של הדבר נעוץ באישיותו של הבעש"ט, אשר בה התקיימו קווי אופי של מה שניתן לכנות "אישיות סיפורית", כלומר אישיות התופסת את העולם והמקנה לו משמעות דרך מדיום זה, ואשר השקפת עולמה מתגבשת דרך הסיפור לא פחות מאשר דרך ההפשטה המושגית. אישיות זו גם תעדיף לבטא את עצמה ואת תפיסת עולמה דווקא דרך הסיפור ולא באמצעות התוכן המילולי הישיר.

אמנם, לכאורה ככל שמדובר באישיות המיוחדת והספציפית של הבעש"ט שהשפיעה על מעמדו של הסיפור בחסידות, הדברים אינם נוגעים בהכרח לספרות חז"ל, שבהם אכן איננו מכירים מקרוב את הדמויות של חז"ל ואת אופיין. לא נוכל לומר בוודאות על דמות מסויימת בחז"ל שהיא 'אישיות' סיפורית. אבל, בהמשך דבריו הר־שפי מרחיב את היריעה ומראה שהעניין איננו מסתיים רק בנטייה אישיותית פרטית אצל הבעש"ט כאדם, אלא מצוי במרכיבים מרכזיים ומשמעותיים בתורתו שעוברת גם לחלק מממשיכיו, ושמאפיינים בהמשך, ממילא, חלקים גדולים מהתורה בחסידות בכלל: "מקומו של הסיפור באישיותו של הבעש"ט קשור באופן הדוק עם פנים אחרות באישיותו שהיו לפנים מרכזיות בתנועה החסידית".

ומהם אותם פנים?

הפן הראשון הוא היחס אל העולם החומרי. הבעל שם טוב אינו מנוכר לעולם הזה, אלא מפגין יחס חיובי כלפיו, גם כלפי היבטיו החומריים:

דמותו הוויטאלית של הבעש"ט, אישיותו המעורבת והפועלת במישור הממשי של החיים ואשר מרכז הכובד שלה מצוי בהם ולא בעולם המופשט והספקולטיבי, וכן קרבתו הנפשית להוויה החומרית והבלטתה כקריטית למישור הרוח, קשורים קשר הדוק לעובדה שלסיפור יש נוכחות כה משמעותית בעולמו ולכך שהסיפוריות היא קו אופי מרכזי באישיותו, עד שאף תפיסת עולמו מתגבשת ומבוטאת באמצעות הסיפורים. (הר־שפי, שם)

הר־שפי מדגים את הדברים באמצעות כמה סיפורים שמסופרים על הבעש"ט. הנה דוגמא אחת, שהיא גרסה אחרת שמסופרת על התקרבות ר' יעקב יוסף מפולנאה לבעש"ט מזו שהבאתי בפתיחה:

שמעתי מהרב המפורסם החסיד וחכים דק"ק [דקהילת קודש] פולנאהי, שהי'[ה] אב''ד [אב בית דין] בק"ק שאריגראד: שמע שהבעש"ט בא לק"ק מאהליב, אמר בלבו אסע גם אני, כי לא היה עדין חסיד. ונסע, ובא בעש"ק [בערב שבת קדש] אליו קודם תפילות בוקר, ורא'[ה] שהבעש''ט עשן לולקי'[ה] [מקטרת] והיה דבר זה תמי'[ה]. ואח"כ בשעת התפילה בכה בכיה גדול'[ה] שלא בכיתי מימי, והבנתי שלא משלי היתה זאת הבכיה. ואח"כ נסע הבעש"ט לא"י ונשארתי משומם עד שחזר. אז התחלתי לנסוע אליו וישבתי אצלו זמן. והיה הבעש"ט אומר שצריך להגביה אותי. (שבחי הבעש"ט [מהדורת רובנשטיין], עמ' 99)

בסיפור זה אנו רואים איך פעולה פשוטה וחומרית כמו עישון מקטרת מעסיקה את הבעש"ט, פועלת על ר' יעקב יוסף, ונחשבת כראויה לספר עליה. בסיפור אחר, על המפגש הראשוני בין הבעש"ט למגיד ממעזריטש, מסופר שהמשפט הראשון שאמר הבעש"ט למגיד היה קשור לאוכל של הסוסים שלו. גם כאן הבעש"ט רואה את המציאות הפשוטה, היומיומית, כראויה לעמוד במוקד השיח. גם הצדדים המעשיים והחומריים של העולם, אף חיי החולין, מלאי משמעות וראויים לתשומת לב ולסיפור.

באופן כללי יותר – הסיפורים, מעצם טיבם, קרובים למישורים הממשיים והחומריים של המציאות: המאורעות המתוארים בהם מתרחשים בדרך כלל ב'סטינג' חומרי ומכילים תיאורים רבים של עולם החומר. לכן נראה שהם יכולים לבטא היטב תובנות על אודות מישורים אלה של המציאות, יותר מאשר כתיבה מופשטת.

המדיום הסיפורי

עד כאן דובר על המושא של הסיפורים, שאותו הם מתארים. אבל ראוי לחשוב בהקשר זה גם על המדיום עצמו ויתרונותיו. מצד אחד – היו שראו בו, כאמור, אמצעי לתיווך רחב של מסרים רוחניים. אבל, מסיפורים ומשלים שונים של הבעש"ט מסיק הר־שפי שהסיפור אינו רק שיטה שנועדה לתווך מסרים לעם בדרך נוספת, אולי פשוטה או 'קלילה' יותר; הסיפור הוא חלק מהשיח הפנימי של הבעש"ט, בגלל האיכויות שלו. ואכן, כשאדם מספר סיפור לאחר, או אפילו לעצמו – כשחווה משהו מחייו או מהעולם כסיפור, הוא יכול לגעת בכמה רבדים בו־זמנית – הרובד החיצוני, הממשי־חומרי־חושני, ורבדים נוספים, פנימיים יותר, של משמעות. זאת מפני שלפרטים שונים בסיפור יש גם משמעויות סימבוליות או רוחניות שונות.

נראה לי שהגדרה כזו של הדברים רלוונטית גם לגבי חז"ל: סיפורים רבים של חז"ל מכניסים אל תוך בית המדרש באופן חי וחזק את העולם והטבע, את האדם והחיים. זו בחירה לעסוק גם בפנים האלה של המציאות, על ידי הכללת סיפורים בתוך החיבורים שלהם. כשחז"ל בוחרים לדבר לא רק על הלכות מעשיות או רעיונות מופשטים, אלא גם לספר סיפורים שמכילים פרטים רבים 'של חולין' מתוך החיים, אנו רואים שהם החשיבו גם את האספקטים האלה של החיים. השימוש שלהם בסיפורים להעברת מסרים, בדומה לבעש"ט, מלמד על הפוטנציאל הטמון לדעתם בענייני החיים שמוזכרים בהם וברבדים השונים של מחשבה ודמיון שהסיפורים השונים מפעילים מעבר לחשיבה המופשטת. אני חושב שהשילוב של הסיפורים בתוך הסוגיות והדיונים בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי מראה שגם אצל חז"ל הסיפור לא היה רק אמצעי נגיש להעברת מסרים לפשוטי העם, אלא היה להם בו עניין כשלעצמו, והם החשיבו את הז'אנר הזה ואת התכנים שהם יצקו בו.

נקודה זו מובילה אותנו לפן שני משמעותי בתפיסת החסידות, ששאוב מהקבלה, והוא העיקרון לגבי האלוקות ש'מלוא כל הארץ כבודו', או בניסוח אחר, 'לית אתר פנוי מיניה' [=אין מקום פנוי ממנו]. לתפיסה זו, שהיא מרכזית מאד בחסידות, יש השפעה רבה על האופן שבו הבעש"ט חווה את המציאות. משמעות התפיסה של 'מלוא כל הארץ כבודו' היא שהאלוקות איננה רק טרנסנדנטית, אלא גם נוכחת, באופן מסוים, בתוך העולם והמציאות, על כל חלקיהם. אמנם, היא לא גלויה במציאות, בהופעתה החיצונית לעיני כל, ולכן התפיסה הזו מניחה שמציאות היא בעלת רבדים שונים, מעבר לרובד החיצוני הפשוט שנתפס באופן ראשוני בחושי האדם. לא ארחיב כאן בתיאור התפיסה הזו, ואפשר כמובן לקרוא עליה במקומות רבים. אבל אני חושב שתפיסה זו קשורה גם היא למרכזיות של סיפורים. סיפורים, יותר מז'אנרים אחרים בתורה, משקפים לא רק את המציאות עצמה, אלא גם את קיומם של רבדים שונים בה. הם לא מסתפקים בתיאור חיצוני או 'עובדתי' של המציאות, אלא עוזרים לנו לחתור חתירות בתוכה ותחתיה, ולגלות את הסודות הצפונים מאחורי הקליפות החיצוניות שלה. אפשר גם לומר בהקשר הזה שבסיפור טוב יש סוד. המשוררת זלדה כותבת:

אני רוצה להבין את רצונו של התינוק בסיפור... הצורך הזה, שמלבד העולם הגשמי יהיה עולם של משחק, של 'כאילו', שבו הדברים משתנים, שבו הילד הקטן אבא, והילדה אמא, והכסא אוטו, שיש בו רמזים לכל האפשרויות של החיים, לכל ההבטחות בעולם הנגלה – וגם רמז למה שמעבר לנגלה.

לכן הסיפורים מתאימים לשמש מודל להתבוננות אחרת במציאות, שרואה וחשה ש'לית אתר פנוי מיניה' גם בעולם שבעיני בשר רגילות נראה רק המצג החיצוני שלו, החומרי, הסתמי, המקרי.

מעניין לגלות שר' יעקב יוסף מפולנאה, שבעקבות המאורעות שמסופרים בסיפורים שהבאתי לעיל נהיה תלמיד חשוב של הבעש"ט שהעלה על הכתב חלקים רבים מתורתו לאחר מותו, ממחיש את שני העקרונות שהזכרתי לעיל דרך סיפור חז"לי – סיפור רשב"י והמערה:

והעניין שכתבתי לעיל (פ' חיי שרה סי' ב) שתחלה סברו [רשב"י ובנו] שאין נקרא עבודת הש"י [השם יתברך] אלא כשעוסק האדם בתורה ותפלה ובצום ובכי וכיוצא בזה, ולכך כשראו בני אדם שאין עוסקין בזה חרה אפם ואמרו מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והביאו חרון אף בעולם.

עד שיצא בת קול וחזרו למערה, והרגישו שאין זה כי אם להורות להם דרך ישר יותר דרך הרחמים שנקרא עבודת הש"י בכל פרטי מעשה האדם, שיתן לב ששם גם כן שם י"ת [יתברך], וכאשר נודע לבעלי בינה לעשות יחוד גם בספורי דברים שעם חבירו.[12]

התורה הזו מבטאת קבלה יותר מפוייסת ופחות דיכוטומית של העולם, עם רבדי החולין שלו, ואף אמירה על הימצאות אלוקית גם ברבדים האלה, דרך הסיפור של רשב"י, שהוחזר למערה כדי ללמוד לקבל את העולם כך.

אמנם, שוב, אפשר לדבר על הרבדים הנעלמים של המציאות בצורה מופשטת ולא דרך סיפור; אבל סיפור טוב מיטיב לעשות זאת מפני שהוא מנכיח באופן בלתי אמצעי את המציאות ובאותו זמן גם 'מקלף' אותה – הוא מתאר אותה מבחינה חיצונית, אבל גם טומן בתוכו תובנות פנימיות יותר על המציאות והכוחות הפועמים בה.

ספרות חז"ל מתפרסת על פני תקופה ארוכה מאד ונוצרה על ידי חכמים רבים בזמנים ומקומות שונים. היא איננה דבר אחיד. ודאי שלא נוכל לומר בפשטות שהשקפה כמו 'לית אתר פנוי מיניה', באופן שהחסידות תפסה אותה, כבר הייתה קיימת באופן רחב אצל החכמים בתקופת חז"ל. אבל נחזור לנקודה שבה פתחתי את דברי המבוא לעיל: השימוש המשותף והמשמעותי בסיפורים כחלק מהיצירה התורנית הוא בעיניי נקודת חיבור חזקה מאד בין התורה של חז"ל לתורה החסידית. בעקבות חיבור זה אולי נוכל להשליך, לפחות במידת־מה, מהחסידות על חז"ל. סביר לומר שגם כשחז"ל בוחרים לספר סיפורים הם חשים את הפוטנציאל שהחסידות זיהתה בסיפור: את ההתבוננות בעולם, בחיים ובטבע; ואת יכולתו של סיפור לדבר בשפה של הנפש, ולא רק בשפת המעשה, ליצור תקשורת מסוג אחר עם השומעים; וגם לחשוף פנים פנימיות ונסתרות יותר במציאות ולגלות משהו מסודה.

בעקבות המחשבות האלה על הסיפור בחז"ל ובחסידות, אני רוצה בסדרת השיעורים הזאת להפגיש בין הסיפור החסידי (ולפעמים איעזר גם בתורה החסידית) לבין הסיפור של חז"ל. כאמור לעיל, ההנחה היא שמי שמספר סיפור – מדבר בשפה מסוימת, שמחברת גוף ונפש, רוח וחומר, שפת הלב. אמנם חז"ל עצמם לא מיללו את השפה הזו באותו אופן מפורש שהחסידות משתמשת בה בתורות שלה; אך גם חז"ל, כשסיפרו סיפורים, עסקו באדם, בנפש ובעולם, ולכן השפה המפורשת והמפורטת יותר שאנו מוצאים בתורות החסידיות יכולה גם לתרום מבט חדש לסיפורי חז"ל.

בחלק מהסיפורים שנקרא כאן הקשר בין החומרים החז"ליים לחסידיים יהיה בולט יותר ומפורש יותר. יש מקורות חסידיים שמגיבים ממש לסיפורים חז"ליים, או באים בעקבותיהם. לפעמים הקשר פחות בולט לעין, ויהיו סיפורים שונים שאמנם רק עוסקים במוטיבים דומים, אבל יהיה לעיתים בתורה החסידית כדי לפתוח צוהר חדש של מחשבה על מקור חז"לי, או להאיר אותו באור חדש שארגיש שקולע לנקודה פנימית ואמיתית בו. גם כשלא נראה קשר מודע או מכוון בין המקורות הקדומים לחדשים, עדיין נראה לי שהסיפורים בחז"ל היו השראה משמעותית עבור האדמו"רים החסידיים וחסידיהם שיצרו סיפורים. לכן נראה לי שנדידת המחשבה הלוך וחזור בין הסיפורים החסידיים לסיפורי חז"ל יכולה להצמיח מחשבות פוריות.

פתחתי בשיעור זה את הנושא של מקומם של הסיפורים בחז"ל ובחסידות בדיון על אופיו של הסיפור ועל המשותף בין הסיפור בחז"ל לסיפור החסידי. בשיעור הבא אמשיך במבוא ואפתח עוד כמה נקודות בנושא התיאורטי של המפגש בין סיפורי חז"ל לסיפור בחסידות.

ערוך: נדב גרשון