אגדת ר' פנחס בן יאיר והסיפור על ר' זושא מאניפולי (3)

בשני השיעורים הקודמים קראנו את הסיפור על ר' פנחס בן יאיר בבבלי חולין, וראינו את הדרך המורכבת שבה הסיפור מעצב את דמותו. מצד אחד, רפב"י הוא צדיק גדול, שחי בתודעה מתמדת של שליחות ועשיית רצון קונו, ומצד שני דרך חייו והחיים ה'שלמים' שהוא חי מרחיקים אותו מקרבה ואינטימיות אמיתיים עם אחרים. מול דמותו של ר' פנחס בן יאיר ניצבת בסיפור בבבלי חולין דמותו של רבי יהודה הנשיא – אדם גדול ללא ספק, אך כזה שחי בתוך העולם הזה, מנהיג גדול בעל תורה גדולה, ויחד עם זה גם עם צדדים יותר אנושיים.

הסיפור על ר' זושא ומעט ר' נחמן

עם התובנות האלה לגבי שני המודלים של מנהיגות בחז"ל, שביניהן הסיפור התלמודי מעמת, אעבור לסיפור החסידי.^[1] עימות דומה בין שתי דמויות חסידיות כבר פגשנו בשיעור 14 בסדרה זו, בסיפור על ר' שמחה בונים מפשיסחא ור' פישעלע מסטריקאוו ויחסם השונה אל הפרנסה, ועוד נשוב לסיפור זה להלן.

הסיפור הבא על דמותו של ר' זושא מאניפולי, מהדהד באופן קצת אחר את דמותו של ר' פנחס בן יאיר:

מרבו הקדוש הר"ר [הרב רבי] שמעלקע מנ"ש [מניקלשבורג] עם אחיו הקדוש בעל הפלאה זי"ע [זכותו יגן עלינו] ששאלו להמגיד הקדוש ממעזריטש וסיפר, זי"ע, איך אפשר לקיים דברי חז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ולקבלונהו בשמחה?

והשיב להם המגיד הקדוש שילכו אל הבהמ"ד [בית המדרש], שם יש אחד ושמו ר' זושא, הוא שוחה בלילקע ציביך [=מעשן מקטרת], הוא יגיד לכם פירוש המשנה. אזלי [הלכו] לבהמ"ד וספרו להר"ר [להרב רבי] זושא שהמגיד אמר להם לשאול אותו.

פתח פיו הקדוש בדרך צחוק ואמר להם: "תמוה לי שצוה לכם לשאול אותי. הכי שייך לשאול זאת לאדם אשר לא היה לו עוד שום רע מעולם? אפילו רגע אחד. כי מיום הולדתי יש לי כל טוב! שאלה זו צריכים אתם לשאול לאיש אשר היה לו חלילה רע".

והם ידעו היטב כנודע אשר הרבי ר' זושא היה עני ומדוכא גדול רח"ל [רחמנא ליצלן] כל ימיו. ומחמת זה הבינו שהמקבל באהבה אינו מרגיש שום רע ע"כ [עד כאן].

(משה מנחם מנדל ולדן, נפלאות הרבי, פיוטרקוב, דפוס נתן נטע קראנענבערג, תרע"א, עמ' 7-8)

ר' זושא חי בתנאים פיזיים וכלכליים קשים מאד, אבל הוא אינו מרגיש זאת. דבקותו ברוח היא כזו שכל המחסור והסבל לא מורגשים אצלו, והוא חווה את חייו כחיים שמכילים רק טוב. הגישה הזו מעוררת התפעלות, אבל יש בה גם משהו לא אנושי. אפשר לראות את הטוב ולקבל את הרע באהבה ובאמונה, אבל לשם כך יש להכיר בקיומו של הרע – וגם ליכולת זו יש ערך גדול. אך עיניו של ר' זושא כלל אינן רואות את הרע. עבור רוב בני האדם, גישה כזו תיצור ניכור ותקשה על ההתמודדות עם הרע שפוקד את חייהם. הדמות של ר' זושא מזכירה באופן ההתמודדות שלה את ר' פנחס בן יאיר, שחי גם הוא במישור שנמצא 'מעל' המישור הארצי. לדמויות מהסוג הזה יש יתרונות, אבל הן גם יכולות ליצור ניכור – קשה מאד ליצור איתן הזדהות וקשר. אכן, ר' זושא, בניגוד לאחיו ר' אלימלך, לא היה אדמו"ר עם חצר חסידית, אלא דמות שפעלה באינדיבידואליות, ונהגה בהנהגות חסידיות גבוהות מאד. 

נראה לי, שר' נחמן מברסלב הציג גישה מורכבת יותר לעניין זה. את תורה ד' בליקוטי מוהר"ן הוא פותח בדברים הבאים:

כשאדם יודע שכל מארעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא, כמו שכתוב: 'בה' אהלל דבר בא-להים אהלל דבר'. וזאת הבחינה היא מעין עולם הבא, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה: 'ביום ההוא יהיה ה' אחד וכו''. והקשו: 'וכי האידנא לאו הוא אחד?', ותרצו חכמינו, זכרונם לברכה: האידנא מברכין על הטובה הטוב והמטיב, ועל הרעה דיין אמת. ולעתיד כלו הטוב והמטיב, שיהיה שם ה' ושם א-להים אחדות אחד.

ר' נחמן מצטט את דברי חז"ל, שאומרים שעל הרע מברכים ברכה שונה מזו שמברכים על הטוב. זוהי עמדה שמבחינה בין טוב לרע, וממילא רואה את קיומו של הרע ולא מתעלמת ממנו. ר' נחמן מציג גם עמדה נפשית אחרת, שרואה את הטוב שיש ברע, אבל הוא מציג אותה כעמדה שקשורה לבחינה של 'מעין עולם הבא'. בהמשך התורה, הוא בוחן את העמדה התודעתית הזו ועוסק ביכולת שלה להשפיע גם על חיינו בעולם הזה. אבל נראה לי שבאופן שבו ר' נחמן מציג את הדברים יש קודם כל הכרה בכך שזו לא העמדה הבסיסית שאיתה אדם מסתובב בעולם, בשונה מר' זושא. בסופו של דבר אנחנו חיים בעולם הזה, והוא אינו המקום שבו "ה' אחד ושמו אחד". חוויית הרע כרע, ולא כטוב, היא חלק מהשהיה בעולם הזה כפי שהוא וקבלתו. לכן חז"ל תיקנו שעל הרע אין לברך "ברוך הטוב והמטיב", אלא "ברוך דיין האמת". נוכל, אם נרצה, לזהות כאן משהו מעין דמותו של רבי, בסיפור על מפגשו עם ר' פנחס בן יאיר. רבי חי בתוך העולם הזה. אולם אפשר לראות ברצון שלו בקשר עם רפב"י גם נסיון לגעת, מדי פעם, בעולם הבא.

הרבי מקוצק ור' פנחס בן יאיר

ענף אחר ומעניין בחסידות הוא הענף של בית פשיסחא, שאחד האדמו"רים בו היה ר' מנחם מנדל מקוצק. ה'קוצקער' היה ידוע בתביעה העצמית הבלתי-מתפשרת שלו – מעצמו, מהחסידים, ומהעולם. במובן הזה הוא מזכיר מאד את דמותו של ר' פנחס בן יאיר.

הנה, לדוגמה, אמרה אחת שלו שמדגימה את התובענות הגדולה מעצמו ומאחרים, בייחוד מהמנהיגות הרבנית:

שמעתי שאמר על המשנה "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות: ואם יהיו כל העולם בעלי מלאכות מי יורה לנו שאלה [=מי יוכל להשיב על שאלות הלכתיות]? רק הפירוש הוא "אהוב את המלאכה" היינו התורה שהוא המלאכה של הרבנות, דהיינו שידע להורות. "ושנא את הרבנות", היינו הגאות.

(יחיאל משה גרינוולד, נפלאות חדשות, פיוטרקוב, דפוס א. פיינסקי, תרנ"ז, עמ' 92)

רבים אמרו שהאתגר הרוחני שחיי העולם הזה מזמנים לנו הוא להגביה או להעלות את החיים, את החומר, או את ענייני העולם הזה למיניהם. אולם, אמרה אחרת של הרבי מקוצק, שמלמדת אף היא על הקצה שהוא מייצג, היא שייעודו של האדם בעולם הוא "להגביה את השמים":

מעשה שהה"ק [שהרב הקדוש] הר"ר [הרב רבי] יעקב מראדזימין זצללה"ה [זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא] היה פעם אחת אצל אדמו"ר רבינו הקדוש מקאצק [=קוצק] זי"ע [זכותו יגן עלינו].

ושאל אותו הה"ק מקאצק זצללה"ה בזה"ל [בזה הלשון]: "יעקב", אויף וואס איז א מענטש באשאפין גיווארין אויף דער וועלט [=לשם מה נברא האדם בעולם]? והשיב לו: אדם נברא בעולם לתקן את הנשמה שלו. ע"ז [על זה] אמר לו רבינו מקאצק זי"ע בקול רם: "יעקב", וכי כך למדנו אצל רבינו בפרשיסחא זצללה"ה? אך אדם נברא בעולם צוא הייבין דעם הימעל [=להרים/להגביה את השמים].

(יועץ קים קדיש ראקאץ, שיח שרפי קודש חלק ג, לודז, מסורה, תרפ"ח, עמ' 71)

ישנו סיפור על הרבי מקוצק שמלמד על עצמאותו ועל דבקותו באמת שלו, ומזכיר את הפרידה של ר' פנחס בן יאיר מרבי, שלאחריה רפב"י איננו מוכן כלל לראות את רבי. בצעירותו שהה רמ"מ (ר' מנחם מנדל) מקוצק בבית מדרשו של ה'חוזה מלובלין', אבל בשלב מסוים פרש משם והפך לתלמידו של 'היהודי הקדוש' מפשיסחא, מייסד 'שושלת פשיסחא'. הסיפור שלפנינו מספר על המעבר הזה:

פעמים הרבה היה שם ולא מצא חן דרכו של הרבי מלובלין זצלה"ה בעיניו...

והלך משם בבהמ"ד [בבית המדרש] הנה והנה, ומצא אברך אחד חשוב הולך הנה והנה. אמר לו מה אתה חושב? השיבו: מה לך אלי ומה איכפת לך? אמר לו הרה"ק [הרב הקדוש] הרמ"מ [הרב מנחם מענדיל] אתה רוצה ליסע לפרשיסחא להיהודי? אף אני ככה! אז ראה האברך כי הוא חושב מחשבות זולתו, אמר לו: אני קרוב להרבי [=ה'חוזה מלובלין'] וכשאקבל רשות ליסע ישאלנו מהות נסיעתו. והרבי ברוח הקודש שלו יודע הכל א"כ [אם כן] מה לעשות? אמר הרמ"מ לא נסור עוד לביתו [=של הרבי, ה'חוזה מלובלין']. ונסעו משם לפרשיסחא…

ובדרך חלה הרמ"מ עד שבא לפרשיסחא.

רץ האברך ל'היהודי מפרשיסחא' להזכיר את חבירו הרמ"מ להתפלל עליו. אמר לו 'היהודי' בודאי נסע מדרבי [=מ'החוזה מלובלין'] בלי נטילת רשות. תלך ותגיד לו שיקבל עליו כשישוב לאיתנו יסע לובלינה לקבל רשות הנסיעה.

ובשמוע זאת השיב הה"ר [הרבי הרב] מנחם מענדיל: על אמת מעולם לא נתחרטתי!

אז השיב 'היהודי' זצ"ל: אחרי שהוא תקיף בדעתו כ"כ אזי יתרפא בלא זה.

ונתרפא.

(משה מנחם מנדל ולדן, נפלאות הרבי, פיוטרקוב, דפוס נתן נטע קראנענבערג, תרע"א, עמ' 34-35)

סיפור נוסף ממחיש גם הוא כיצד מידת האמת תפסה מקום גבוה מאד אצל הרבי מקוצק, וכיצד העדיף את הדבקות באמת גם (ודווקא) כשנוצרה בשל כך מחלוקת. אדרבה, הסכמה רחבה והעדרה של מחלוקת סימנה בעיניו את העדרה של חלק מהאמת:

זאת ידוע לחסידים שלהשני צדיקים הקדושים אדמו"ר והגה"ק [הגאון הקדוש] הרמ"מ [הרבי מנחם מנדל] מקאצק זצ"ל והגה"ק הר"י [הרבי יצחק] מווארקי זצ"ל היה האחוה והריעות נוהגת בהן עכ"ז [עם כל זאת] החסידים שהיו מסתופפים בצלם הקדוש היו מחולקים קצת בחילוקי דעות שהיה בינם. פעם אחת כי קרה מקרה טוב שהיו שניהם בעיר אחת והלכו לקבל פניהם זה אצל זה. אזי פתח הה"ק [הרב הקדוש] הר"י מווארקי זצ"ל את פיו הקדוש ואמר להרבי מקאצק זצ"ל אספר לכם חדשות כי החסידים אנשי שלומינו עשו שלום ביניהם. כשמוע הרבי מקאצק זצ"ל דברים אלו עמד כמרעיד והרים את קולו במענה פיו הקדוש בחכמה נפלאה ואמר: אם כן הוא כבר גבר כח השקר והצליח מעשה השטן שימחה ח"ו [חס וחלילה] נקודת האמת מן העולם! נשתומם הה"ק מהר"י זצ"ל על המראה הנוראה הזאת ושאלו מנין לכם זאת?

השיבו הרבי מקאצק זצ"ל הן אמת יש לי ג"כ [גם כן] ראיה על זה דאיתא במדרש בראשית כשרצה הקב"ה לברוא את האדם נעשה מלאכים כתות כתות: חסד אמר – יברא שהעולם כולו גומלי חסדים, אמת אמר – אל יברא, שהעולם כולו שקר. צדק אמר – יברא שהוא כולו צדקה. שלום אמר – אל יברא שהעולם כולו מחלוקת. מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ שנאמר ותשלך אמת ארצה עיי"ש. והנה על המדרש הזה יתפלא לב כל קורא, התינח כי לאמת השליכו לארץ ושוב לא עכב בבריאת האדם כיון שנפסק קטגורייא דיליה אולם השלום עדיין עכב בבריאה שהרי טען שהוא כולו מחלוקת וקטטה. ומה השיבוהו? אך הנראה נכון בזה שחז"ל למדינו שענין מחלוקת לש"ש [לשם שמים] מסתעף ממקור ושורש האמת, וכיון שמשליכין האמת ממילא יש שלום. (פירוש וא"כ נפל טענת השלום שאמר דכולא מחלוקת דכול"י דייקא שעל ידי השלכת האמת הראו לו שיש לפעמים שלום של שקר), כי אין לו שום נפקותא כלל אם זהו הדרך האמת והנכון לעבודתו יתברך או היפך זה. עכלה"ק [עד כאן לשונו הקדושה] (סב"צ דכ"ב)

(משה מנחם מנדל ולדן, אהל יצחק, פיוטרקוב, דפוס ב. ליבעסקינד, תרע"ד, עמ' 35)

בגלל דרכו התובענית של הרבי מקוצק מעטים הצליחו להתחבר אליו, וחסידיו היו מעטים. עם זאת, הוא היה מוכן להתרכך לפעמים, להבין את המורכבות האנושית, ואף להיות סלחני למקומו של הממון בחיי האדם, לפחות לאחר שדחה אותו באופן ראשוני. מעניין לקרוא עליו גם את הסיפור הזה:

שמעתי שפעם אחת קודם ר"ה [ראש השנה] היה חסיד אחד שהלך פנימה שרצה לפטור לביתו. ושאל אותו למה אתה רוצה ליסע לביתך על ר"ה? ואמר לו שהוא בע"ת [בעל תפילה] בביתו בשביל מעות. וצעק עליו איך אתה רשאי להתפלל בשביל מעות? והחסיד נתפחד מאד. ולבסוף פטר אותו ואמר לו: התפלל ושהה קצת ואח"כ [ואחר כך] אמר לו מעות קח.

(יחיאל משה גרינוולד, נפלאות חדשות, פיוטרקוב, דפוס א. פיינסקי, תרנ"ז, עמ' 92)

נקודות מסוימות בגישה העקרונית של הרבי מקוצק מזכירות את הגישה של ר' פנחס בן יאיר. אמנם, דווקא רבו של הרבי מקוצק, ר' שמחה בונים מפשיסחא, החזיק בגישה מתונה יותר, שקיבלה באופן מכיל יותר את התכונה האנושית של הצורך להתפרנס, ועמד כנגד גישות קיצוניות יותר. כדי להמחיש זאת, אפשר להזכיר פה שוב כמה שורות מהסיפור שהבאתי במלואו בשיעור 14 בסדרה זו. בסיפור זה, ר' פישעלע מייצג דמות של אדם שסולד מכל מגע עם כסף. יש קסם מסוים בגישה הזו, אבל היא גורמת נזק לר' מאיר, מפני שהיא אידילית וחד ממדית מדי, ואינה נותנת מקום להתבוננות אנושית יותר או מורכבת. תפקידו של ר' שמחה בונים בסיפור הוא לאזן את התמונה ולהחזיר את ר' מאיר לעבודתו ולרכושו:

...ובא לפני הרב הקדוש מורינו הרב שמחה בונם ז"ל בלב אונן ופנים זועפות מגודל מצוקת נפשו. וסיפר לפני רבו הרב הקדוש את כל נגעי לבבו הנדכה. שנעשה עני פתאום בדרכו. והתחיל הרב הקדוש מורינו הרב שמחה בונם הנ"ל לשאלו סדר נסיעתו איך היה באיזהו עיירות היה בנסיעתו ללייפציג וכן בחזירתו. והוא בתומו סיפר לו את כל סדר נסיעתו. מתחילת יציאתו מביתו עד בואו הלם לפרשיסחא. ותוודע להה"ק [להרב הקדוש] הנ"ל מתוך קישור דבריו שסר דרכו לסטריקוב אצל הה"ק רבי ר' פישעלע ז"ל. והתחיל הה"ק [הרב הקדוש] הנ"ל לשאלו עוד מה היה ענינו אצל הה"ק מורינו הרב פישעלע הנ"ל ומה דיבר עמו בהיותו לפניו. וסיפר לו את כל עסקו שם. וכל הדיבורים ששמע מפה קדשו של הרב הקדוש מורנו הרב פישעלע ז"ל הכל סיפר לו. שאמר לו כי זהו שטות ממנו מה שמכניס לבו ורעיוניו ומבלה זמנו בהבלים כאלו לעסוק בסחורה כי למה לו מעות וכהנה וכהנה כנ"ל. וכשמוע הה"ק מוהר"ש בונם הנ"ל את הדבר הזה הכה כף על ירך ואמר אהה מה ראית לעשות כן לסור דרכך אליו, הכי לא ידעת אותו כי אינו יודע מצורתא דזוזא [מצורת מטבע]? וכל המעות שבעולם אין אצלו שום שווי כלל. ועל ידי שהיית אצלו והכיר בך ובמצבך ומדרגתך הרע לו מאד אם איש כמוך יעסוק בדברים נמבזים כאלו והקפיד עליך מאד. ודין גרמא דיליה [וזה גרם, שלו (=הדברים שלו)] לקחת העושר ממך. ושלטו בך ידי שודדים. אז הבין הה"צ [הרב הצדיק] ר' מאיר שעדליצער ז"ל את אשר עשו לו הדיבורים הקדושים והה"ק הרבי ר' בונם ז"ל ברכו מאז על העושר כמקדם.

בסיפור במסכת חולין, המפגש בין ר' פנחס בן יאיר לרבי מציג שתי גישות רוחניות שונות: זו של רפב"י, שכל כולו מכוון ל'עשיית רצונו קונו' ומתוך כך נגזרת הסתפקות במועט, אי קבלת דבר מאחרים, וגם סלידה מגינוני המלכות של רבי ודרך חייו, שהיו ראוותניות בעיניו. אמנם, בסיפור שבבבלי הרקע המפורש להסתייגותו של רפב"י מהפרדות היה קשור למסוכנות שלהן, אבל במקבילה בירושלמי ראינו שהוא מסתייג בגלל שהן יקרות, וכך הן מהוות מותרות שהוא רואה כמעמסה כלכלית מיותרת על יתר העם. הסיפור גם מפגיש אותנו עם דמותו של רבי, ר' יהודה הנשיא, אך זו מוצגת כניצבת בעמדה של התנצלות ונחיתות מול טענותיו של ר' פנחס בן יאיר. הפאר, העושר וגינוני הכבוד שלו נתפסים כסוג של חולשה אנושית, שהקוראים יכולים, במקרה הטוב, לגלות כלפיהם אמפתיה וסלחנות.

אבל יש גם אופציה שלישית, שרואה את האופן שבו רבי פועל וחי כמנהיג כדרך נכונה לכתחילה. לגבי רבי עצמו, כבר במקורות חז"ל ניתן למצוא התייחסות אחרת – כמו למשל המימרא הבאה בגמרא בגיטין: "ואמר רבה בריה דרבא ואיתימא רבי הילל בריה דרבי וולס מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד" (נט ע"א). במימרא זו, משה רבנו – שבסיפור בבבלי חולין נוצרה השוואה בינו לר' פנחס בן יאיר – מושווה דווקא לרבי, ומוצג יחד איתו באור חיובי כמנהיג שבא ממעמד כלכלי גבוה.

הדרך של מנהיגות שמתנהלת עם פאר ועושר היתה קיימת גם אצל חלק מהדמויות הגדולות של החסידות. דרך זו נקראה 'דרך המלכות',^[2] והיא קשורה בין השאר לתחום רחב יותר שהוא מהחידושים הרוחניים של החסידות – ה'עבודה בגשמיות'.^[3] הידוע שבהם הוא כמובן ר' ישראל, מייסד שושלת רוז'ין, שסיפור עליו ועל נעלי הזהב שנעל הובא באחד מהשיעורים הקודמים בסדרה. היו גם אחרים שהלכו בדרך זו. על אחד מהם, שהקדים בדור את ר' ישראל מרוז'ין, ר' מרדכי מצ'רנוביל, מסופר סיפור שגם מזכיר במפורש את עושרו של ר' יהודה הנשיא, ומתקשר כך לסיפור התלמודי שקראנו במסכת חולין. הסיפור מספר על אביו של ר' מרדכי מצ'רנוביל, ר' נחום מצ'רנוביל, שהיה מתלמידי הבעש"ט, בא לבקר את בנו, ונרתע מהשפע הכלכלי שראה:

וכאשר בא [ר' נחום מצר'נוביל] אל בית בנו המגיד [ר' מרדכי] ואמר לו: הנה אומרים עליך שיש לך כלי כסף וכלי זהב ומורי שעות [=שעונים] הרבה, הראנו נא אותם. והוכרח המגיד הר' מאטלי הנ"ל להראות כל החפצים שלו לאביו הקדוש. אמר לו אביו: ולמה הם נחוצים לך? והשיב המגיד: הנה הגמרא מתארת ומספרת מכבוד עשרו של רבי [=ר' יהודה הנשיא] שהיה רב מאוד כידוע... והנה איתא במסכת כתובות כי בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: לא נהנתי מעולם הזה אפילו כאצבע קטנה. וקשה, אם לא נהנה מעולם הזה כלום, ולמה היה לו כל העושר הזה? אלא על כורחך מסתמא גם בזה יש דרך לעבודת ה' יתברך.

(ראובן ז''ק, כרם ישראל - הוא ספר היחס משני משפחות הקדושים... רוזין וטשארנאביל, לובלין תר''צ, עמ- 53­-54)

הנה, בסיפור הזה דמותו של רבי משמשת כמודל לעבודת ה' ומנהיגות שפועלות דווקא באמצעות עושר ופאר. יותר מכך, חלק מהאדמו"רים שנהגו בדרך הזו אף התייחסו אליה כדרך מאתגרת יותר מהדרך הרגילה, דרך הפשטות, בין השאר מכיון שעל הדרך הזו הייתה הרבה ביקורת. כך אמר, למשל, ר' ברוך ממז'יבוז, נכד הבעש"ט, מראשוני המנהיגים ב'דרך המלכות'. ר' ברוך דורש דרשה מפתיעה, מקורית ונועזת על הפסוק: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה...

אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם" (דברים כ"א, טו–יז):

יש [צדיק] שהוא עובד את ה' ברוך הוא בתורה ותפילה לבד, והוא בחינת "אהובה", שזאת העבודה היא אהובה ונחמדה בעיני כל רואיו. ויש צדיקים שגם בעניני ארציות, באכילה ושתיה ושארי צרכי הגוף גם שם שם לו חוק ומשפט עבודה להמקום ברוך הוא... והוא בחינת "שנואה ..." ורובם ככולם יחשבו שהצדיק עושה צרכיו הגשמיים בלי כונה לשמים רק כשאר פשוטי עם... ואמר הכתוב: לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו' כי אם את הבכור בן השנואה... שעבודת הצדיק הזה בצרכי הגשמיות הוא נחשב בעיני ה' יתברך פי שנים כעבודת האהובה.

(נחמן ליבמאן מבאר, בוצינא דנהורא, לעמבערג תר''מ)

כפי שכתבתי בהקדמה לסדרת השיעורים הזו, לפעמים הסיפורים החסידיים מהדהדים כיוונים ורעיונות שכבר קיימים אצל חז"ל. לפעמים הם מעשירים אותם על ידי העשרת השפה והרעיונות בשפות רוחניות ונפשיות חדשות שלא היו קיימות אצל חז"ל. ויש, כפי שראינו פה, שרעיונות או כיוונים רוחניים מסוימים שמופיעים בחז"ל רק בצורה מרומזת או ראשונית – או לא מופיעים כלל, כאלה שהעולם והשפה לא היו בשלים להם בעבר הרחוק יותר – מתגלים לנו בסיפורים ובכתבים החסידיים, וסוללים דרכים חדשות לעבודת ה' בעולם.

[1] חלק גדול מהסיפורים שאביא להלן מצוטטים מאתר "זושא – מגלים את הסיפור החסידי" 
https://zusha.org.il/

[2] הרבה מהציטוטים והתובנות שלהלן על פי: דוד אסף, דרך המלכות: ר' ישראל מרוז'ין ומקומו בתולדות החסידות, ירושלים, תשנ"ז.

[3] על הגדרתה באופן כללי בחסידות ואופייה ראו אצל אסף, שם, עמ' 310­-311, ובהפניות שלו בהערות שם.