תפילת ערבית רשות או חובה

הרב גיגי עסק  בסוגיית 'תפילת ערבית רשות או חובה'.
התחלנו בשאלה למה שתפילת ערבית תהיה רשות? הפני יהושע הסתמך על השוואת ערבית להקטרת איברי התמיד שלא מעכבת, ולכן גם ערבית רשות. הקשנו עליו מהבבלי ומהירושלמי שלערבית יש ממד נוסף חוץ מההסתמכות על קרבנות.
לכן הצענו שבהתחלה ערבית הייתה חובה בגלל תקנת האבות, ולאחר שסמכו את התפילות לקורבנות היא נהפכה לרשות. ברמב"ם טענו שבהתחלה כל התפילות היו רשות, ועזרא הסמיך את כולן על הקורבנות, אבל ערבית נשארה תפילת רשות.
התורה תמימה והפני יהושע הפתיעו בטענה שיעקב התפלל באופן חד פעמי, ולכן גם לפי תפיסת האבות ערבית היא תפילת רשות. בכיוון זה ראינו גם את הזוהר שיעקב משלב את אברהם ויצחק ללא תוכן עצמאי, ובמידה דומה גם ערבית נסמכת על שחרית ומנחה.
עברנו לדון בשאלה מהי תפילת רשות? ראשונים רבים הסבירו שאין חובה להתפלל ערבית, והסבירו את חובת התשלומין וחזרה על יעלה ויבוא ביו"ט בדרכים שונות:
רא"ה- גמרות אלו למ"ד שערבית חובה
ראב"ן- נהגו ישראל להתפלל ערבית וקיבלו אותה כחובה
ראבי"ה- תשלומי ערבית זה רשות למי שרוצה, וביום שיש בו מוסף וחובת הזכרה תפילת ערבית היא חובה
לעומת ראשונים אלו התוס' טענו שיש מצווה להתפלל ערבית אך היא רשות ולכן בשעת הצורך ניתן לבטלה.
אח"כ ניתחנו איך קבלה ערבית כחובה מתרחשת. בה"ג הציג שני מסלולים, חד פעמי כשאדם מחליט להתפלל, וקבוע כשמקבל להתפלל כל ימיו ערבית. הרי"ף אמר שקבלה זו היא כאשר אדם מתפלל. הרא"ה הבין שזו קבלה חד פעמית, אך הרשב"א הבין שזו חובה כללית (הרי"ף דיבר גם על ערבית כמצווה, תסתכלו בפנים להסבר).
הרמב"ם פסק שלמרות שקיבלו את ערבית כחובה, עדיין אופייה נשאר כתפילת רשות, והסברנו שתפילת ערבית הייתה רשות ותקנת התמידים לא שינתה זאת (כמו שראינו בתחילת השיעור בדעת הרמב"ם)
התעניינו גם זמן תפילת ערבית. הרמב"ם בפירוש המשנה הגמיש אותה בהתחלה מבעוד יום ובסוף עד נץ החמה, אך אין עוד מי שפוסק זאת (אפילו הרמב"ם במשנה תורה). ראינו מחלוקת אחרונים האם יש צריך להתפלל לפני חצות, ותלינו זאת בירושלמי ובבבלי.
סיימנו הדיון על חזרת הש"ץ. הרמב"ם מסביר שאין חזרה כי אין את מי להוציא בתפילה שהיא רשות. אנחנו הוספנו נופך על דבריו והסברנו שבתפילת ערבית לא שייך תפילת הציבור. עשינו צריכותא לשני התירוצים, מצד תפילת הציבור ערבית היא לא כנגד תמיד, ומצד הוצאת שאינו בקי ערבית היא רשות. הוספנו שאולי ניתן לתקן חזרה לשאינו בקי רק כאשר ניתן להחשיב את החזרה כתפילת הציבור.

File

סיכום מאת צבי שיננזון שיעור ד' מחזור נ"ב. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:

תפילת ערבית רשות או חובה

למה תפילת ערבית היא רשות?

נחלקו רבן גמליאל ור' יהושע האם תפילת ערבית רשות או חובה, מחלוקת שלא מצינו ביחס לתפילות אחרות. מה נשתנתה תפילת ערבית? אם תפילות אבות תקנום, אין סיבה שחלקו של יעקב יגרע. גם הפסוקים שמביאים כאסמכתא לתפילות מדברים על שלוש תפילות "עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי", וכן אצל דניאל מצינו שהתפלל שלוש תפילות ביום.

ערבית כנגד הקטרת איברי התמיד

רבים מהאחרונים להתבסס על "תפלות כנגד תמידין תקנום", ולכן שחרית ומנחה שכנגד התמידים הן תפילות חובה, ואילו ערבית שאין כנגדה קרבן היא תפילת רשות. למרות שאין קרבן כנגד ערבית, עדיין תיקנו אותה כנגד איברי התמיד שלא נתעכלו אך לא מעכבים את הקרבן לאחר זריקת הדם, ולכן גם התפילה שכנגדים היא רשות.

כך אכן הסביר הפני יהושע:

ומש"ה תפלת שחרית ומנחה חובה משא"כ תפלת ערבית שאינה אלא כנגד אברים ופדרים דלא מעכבי כפרה ועוד שעיקר מצותן להקטירן ביום ומש"ה הוי שפיר רשות ומ"ד תפלת ערבית חובה סובר דתפלות אבות תקנום דלפ"ז כולהו ג' תפלות כי הדדי נינהו דמ"ש

פני יהושע ברכות דף כו עמוד ב

אלא שמסקנת הגמרא היא "תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות", ולא מדובר במחלוקת דיכוטומית, אלא שתי האפשרויות נכונות. לכן, קשה לתלות את שתי המחלוקות זו בזו.

יתירה מזאת, בירושלמי נראה ששלוש התפילות הן עובדה קיימת וחכמים נחלקו אם לתלות אותן באבות או בתמידים:

רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר תְּפִילּוֹת מֵאָבוֹת לִמְּדוּם. תְּפִילַּת הַשַּׁחַר מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ... וְרַבָּנָן אָמְרוּ תְּפִילּוֹת מִתְּמִידִין גָּמְרוּ. תְּפִילַּת הַשַּׁחַר מִתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר. תְּפִילַּת הַמִּנְחָה מִתָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. תְּפִילַּת הָעֶרֶב לֹא מָצְאוּ בַּמֶּה לִתְלוֹתָהּ וְשָׁנוּ אוֹתָהּ סְתָם. הֲדָא הוּא דְּתַנִּינָן תְּפִילַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע וְשֶׁל מוּסָפִין כָּל הַיּוֹם.

ירושלמי ברכות פ"ד ה"א

תפילת ערבית היא רשות כי לא מצאו במה לסמוך אותה. רק אח"כ הירושלמי מציע לסמוך את ערבית על שריפת האיברים.

עולה שלא ניתן לבסס את תפילת ערבית כרשות רק על הקבלה לשריפת האיברים, וגם ללא ההקבלה יש משמעות לתפילת ערבית. אם כך, למה תפילת ערבית היא רשות?

הצעה ראשונה- שלב ראשון של תפילות אבות ושלב שני של תפילות תמידים

ניתן להציע תשובה על בסיס הרמב"ם:

הלכה ה
וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות, שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף...

הלכה ו 
וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו' כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי...

רמב"ם תפילה ונשיאת כפים פרק א

בהלכה ה' הרמב"ם מדבר על עיקר התקנה, ומזכיר רק שחרית, מנחה ומוסף, ורק בהלכה ו' מוזכרת תפילת ערבית.

למה ערבית לא נכללת בהלכה ה' בעיקר התקנה?

נראה שהרמב"ם הולך בקו של הירושלמי. אדם פונה לה' בכל זמני היום ע"פ הפסוק: "עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה", וזו עובדה בסיסית. שתים מהתפילות סמכו כנגד התמידים, ואילו תפילת ערבית שהסמך שלה חלש נחשבת כרשות:

ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע"פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה.

רמב"ם תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ו

על פי מסקנת הגמרא ניתן להציע הצעה דומה. "תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות" - בשלב הראשון אבות תיקנו שלוש תפילות במעמד שווה, ובשלב שני חכמים סמכו את התפילות על קורבנות.

מתי קרו שני השלבים האלו?

על פי הסוגייה של הבבלי[1], היו שני שלבים – בהתחלה תפלות אבות תקנום ושלוש התפילות  היו במעמד מחייב שווה, ובשלב שני (כנראה בימי חורבן בית שני) חכמים סמכו את התפילות על התמידים ואז תפילת ערבית נהייתה רשות. אפשר גם להצביע על הבדל נוסף בין התקנות - בתקנה הראשונה לא היה נוסח מסודר ולכן הוא נשכח, ובתקנה השנייה ביבנה חכמים תקנו בצורה מסודרת וקבוע את נוסח התפילה, ממש כנגד התמידים שיש להם סדר ואופן קבוע.

כמובן שזה יוצר פער - בתפילות כנגד אבות תפילת ערבית הייתה חובה ואז במעבר לתפילות כנגד תמידים היא הפכה לרשות. חז"ל צמצמו את רמת החובה של תפילת ערבית כדי להדגיש את עוצמת המעבר לתפלות כנגד תמידים. ויתכן שבדיוק בזה נחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע בשאלת ערבית רשות או חובה.

מחלוקת רבן גמליאל ור' יהושע

יתכן שמחלוקת רבן גמליאל ור' יהושע קשורה למחלוקת עקרונית ביניהם. במסכת בבא בתרא דף ס ע"ב מסופר על פרושין שלאחר החורבן רצו להימנע מבשר ויין, ור' יהושע מתווכח איתם על מנת לבנות חיים מסודרים בעולם שלאחר החורבן. בנוסף, במשנה פ"ד מ"ה מובאת מחלוקת: "רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מֵעֵין שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה." שאלת היסוד כאן היא האם האדם שאני רואה מול עיני הוא האדם המוכשר התלמיד חכם שיכול לזכור את התפילה בעל פה, או שהאדם הפשוט הוא מול עיני.

יש לזכור שהשאלה של תפילת ערבית רשות או חובה הובילה למינויו של רבי אלעזר בן עזריה על חשבון ר"ג, וכשר"ג בא לרצות את רבי יהושע ואומר לו שהוא פחמי, ר"י יוצא עליו ומאשים אותו בניתוק. כלומר, גם שאלת תוקף תפילת ערבית קשורה לסוגיה הזו - ר"י היה מוכן להפוך את התפילה לרשות כדי לתת לכל העם גישה לתחליף לתמידים.

האם תפילת ערבית רשות או חובה תלויה בשאלה עד כמה אנו רוצים לשכנע את העם שיש תחליף לבית המקדש לאחר החורבן. ר' יהושע מוכן לשלם את המחיר ולהפוך את תפילת ערבית לרשות, כדי להראות שהתפילות מהוות תחליף לקרבן.

הצעה שנייה- שלב של תפילות רשות ושלב של תפילות תמידים

ברמב"ם אין זכר לשני שלבים היסטוריים, אלא תקנה אחת של עזרא על נוסח התפילה ותדירותה. כמו כן, רק בהלכות מלכים הרמב"ם מזכיר שהאבות התפללו, וגם זאת בתור מנהג לא מחייב. לפני תקנת עזרא כמות התפילות הייתה רשות, ולמרות שהיה מקום להתפלל שלוש פעמים כנגד סדרי היום, כל אחד התפלל כמה שרצה. כאשר עזרא תיקן וסמך את התפילות על התמידים, ערבית נשארה כתפילת רשות כמו שהייתה קודם התקנה, בגלל הקשר החלש שלה למערכת התמידים.

לסיכום ביניים, הצענו שני מודלים. לפי המודל הראשון, בהתחלה היו שלוש תפילות חובה ע"פ תקנת האבות, וכשסמכו אותן לתמידים הפכו את ערבית מחובה לרשות. לפי המודל השני ברמב"ם, בהתחלה כל התפילות היו רשות, וכאשר עיצבו את התפילות ע"פ קרבנות שחרית ומנחה הפכו לחובה על בסיס התמידים, וערבית נשארה כרשות, וסמכו אתה על הקטרת איברי התמיד.

תפילת יעקב כתפילת רשות

עד עכשיו הנחנו שמבחינת תפילות כתקנת האבות, אין סיבה לחלק בין ערבית לשחרית ומנחה, אך יש הצעות שאכן יעקב תיקן תפילת רשות.

התורה תמימה מסביר שיעקב היה הולך בדרך ולכן היה פטור מתפילה, והפני יהושע טוען שיעקב התפלל כי עבר במקום שבו התפללו אבותיו. לפי שתי ההצעות האלו תפילת יעקב הייתה תפילת רשות, ולכן תפילת ערבית היא רשות. הקושי הוא שלכאורה יעקב לא התפלל ערבית באופן חד פעמי אלא באופן תמידי.

הצעה שונה לחלוטין עולה מדברי הזוהר. אברהם אבינו הוא מידת החסד ויצחק הוא מידת הגבורה, ויעקב מאחד בין שניהם. כך גם ערבית שואבת במהותה משחרית וממנחה, וכיוון שאין לה תוכן עצמאי היא תפילת רשות.

סיכום ביניים

נמצא שניתן לראות את תפילת ערבית בצורה מהותית כתפילת רשות, ע"פ הרמב"ם או ע"פ הזוהר, או לראות את ערבית כתפילה שעיקרה תפילת חובה ומסיבה צדדית נתקנה כרשות.

מהי תפילת רשות?

רשות= אין חובה

בקריאה פשוטה הכוונה היא שאין חובה להתפלל ערבית, וכך חלק מהראשונים הסבירו. ראשונים אלו נאלצו להתמודד עם גמרות שמדברות על תשלומין לערבית ומצריכות חזרה על תפילת ערבית לאדם ששכח יעלה ויבוא ביו"ט.

הרא"ה מתרץ שהגמרות האלו הן למ"ד שתפילת ערבית חובה, אלא שהוא מסתייג מערבית של מוצאי שבת:

ומיהו ודאי במוצאי שבת מסתברא דהויא חובה משום דבעי למימר הבדלה בחונן הדעת.

חידושי הרא"ה מסכת ברכות פרק ד - תפילת השחר

הראב"ן סובר כמו הרא"ה, ומתרץ שכיוון שנהגו להתפלל ערבית היא נעשתה כחובה למרות שעקרונית היא תפילת רשות:

והאידנא פשט דבר זה ונהגו כל ישראל ונעשית חובה דהא רב דאסיק לקמן [ל' ב] (ולפי' א"ר יהושע שלא אמר שהוא רשות) אם טעה ולא הזכיר של ר"ח ערבית אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החודש (רשות ח"ו שכפר בו שלא על) בלילה אלא ביום ש"מ דאי טעה בזולתי ר"ח כגון בשבתות ויו"ט מחזירין אותו כמו בתפילת חובה.

יש לשים לב שלראב"ן מנהג זה השתרש כבר בזמן הגמרא.

כך גם הסביר הראבי"ה נכדו, אלא שהוא מציע בנוסף שגם למ"ד שתפילת ערבית רשות יש לה תשלומין, ושבימים בהם יש הזכרה מיוחדת תפילת ערבית היא חובה:

וקיי"ל טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, והעיקר מתפלל בתחלה כדאמרינן מבדיל בראשונה. ואפילו למאן דאמר רשות גם עתה יתפלל ותהא רשות, ואי נמי לדידן דקבלנו [אותה] עלינו כחובה... ויש שאמרו דלכולי עלמא ביום שיש בו [מוסף] תפלת ערבית חובה מפני חידוש התפלה.

ראבי"ה חלק א - מסכת ברכות סימן פג

רשות= ניתן לבטלה לצורך

מול ראשונים אלו עומדים התוס', שטוענים שיש חובה להתפלל ערבית, אך ניתן לבטלה מפני צורך כטרחה מיוחדת או כמצווה עוברת (ולפי התוס' בשבת אפילו מצווה שאינה עוברת).

שתי הדעות האלו תלויות בשאלה האם ערבית היא רשות במהותה. אם תפילת ערבית היא רשות ביסודה, אז היא תלויה לגמרי ברצונו של האדם. אולם, אם בבסיס ערבית היא חובה שנהפכה לרשות בגלל המעבר לתמידים, יש מקום לראות אותה כחובה עם מרחב תמרון כלשהו.

קבלת ערבית כתפילת חובה

כל הראשונים מביאים את זה שעכשיו קבלו את תפילת ערבית כחובה. זה דורש בירור איך מקבלים תפילה כחובה?

בה"ג- קבלה חד פעמית וקבלה תמידית

כך בה"ג מתאר זאת:

וכי קאמרינן דתפלת ערבית רשות הני מילי היכא דלא קבעי לצלויי כלל אבל אי צלי או קבלה עליה שויה עליה כחובה והדר מצלי

ספר הלכות גדולות סימן א - הלכות ברכות פרק רביעי עמוד מח

הבה"ג מביא שתי אופציות להפיכת ערבית לחובה, אם התפלל או אם קיבל אותה עליו כחובה. כנראה יש שני נתיבים לערבית כחובה, אך איך אפשר לומר שאדם שהתפלל פעם אחת ערבית היא נהפכה עליו לחובה?!

נראה שיש לחלק בין חובה חד פעמית של התפילה הנוכחית לבין חובה קבועה. אדם שמחליט להתפלל ערבית מתפלל אותה בתור תפילת חובה, למרות שמכאן והילך לא יהיה חייב בתפילת ערבית. לכן אם טעה בתפילה הוא צריך לתקן אותה, כי כשהחליט להתפלל התפילה נהפכה לחובה (בניגוד לתירוצים שראינו לעיל). נתיב שני הוא קבלת תפילת ערבית באופן קבוע כחובה.

אלא, שבה"ג ממשיך:

ועוד קאמרינן (שבת ט ב) אמר זעירי הני חברין בבלאי למאן דאמר תפלת ערבית רשות כיון שהתיר חגורו לא מטרחינן ליה מכלל דכמה דלא התיר חגורו מטרחינן ליה, והכא נמי כיון דקא מצלי גלי על דעתיה דלא קא בעי למיפטר נפשיה ואי טעאי הדר מצלי.

מדבריו יוצא שלא מטריחים אדם שהחליט להתפלל ערבית ואנחנו מקלים עליו כי ערבית היא תפילת רשות. אך למה, הרי הוא קיבל עליו את התפילה כחובה?

ניתן לתרץ בכמה אופנים:

-        הסוגייה בשבת מדברת על רצון כללי להתפלל ערבית באותו היום, ולכן היא נחשבה כרשות.

-        גם כשאדם מקבל עליו ערבית כחובה, הוא מקבל אותה ברמת חיוב ומאמץ של תפילת רשות.

-        אין הכוונה שפטור מתפילה, אלא שיכו להשלים סעודתו ואחריה להתפלל.

הרי"ף- קבלה חד פעמית או קבלה תמידית?

הרי"ף הולך בקו של בה"ג:

וקיימא לן דהלכה כרבא מיהו הני מילי היכי דלא צלי ליה כלל אבל היכא דצלי ליה לתפלת ערבית כבר שוייה עליה חובה

רי"ף ברכות דף יט עמוד א

לא ברור האם אדם שהתפלל ערבית קיבל אותה כחובה כללית או רק לאותו היום?

הרא"ה הבין שזו חובה לאותו היום בלבד, ולעומתו הרשב"א הבין שזו חובה כללית (באופן דומה מסבירים הרי"ד וההגהות מיימוניות את בה"ג)[2].

למה כאשר אדם מתפלל פעם אחת ערבית היא נהפכת עליו לחובה תמידית? נראה שערבית בעיקרה היא חובה, ובגלל ההסתמכות על תמידים היא נהפכה לרשות. ממילא אדם שמתפלל ערבית מקבל על עצמו את הממד הבסיסי של החובה.

הרי"ף- קבלה ערבית כחובה או מצווה גם ללא קבלה?

הרי"ף ממשיך:

ואמרינן נמי טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים והא דברי הכל היא דהא ליכא מאן דפליג ואפילו למאן דאמר רשות חובה היא דליתא אבל מצוה איתא והאידנא נהוג עלמא לשוייה כחובה

כאן הרי"ף פוסק את הסבר התוס', שגם אם תפילת ערבית רשות היא עדיין מצווה? ר' יונה אכן מנגיד את שתי העמדות האלו, או שצריך קבלה כדי להפוך ערבית לחובה או היא מצווה שמבטלים לצורך משמעותי בלבד. למה הרי"ף פוסק את שני הצדדים?

ניתן להסביר שכאשר אדם מתפלל ערבית היא נהפכת לחובה, ולכן אם טעה בתפילה צריך לחזור, אך אם רק תכנן להתפלל יש עליו מצווה להתפלל ערבית ואם שכח חייב בתשלומין (הוא תכנן להתפלל ולכן התפילה יצאה מגדר רשות, אך הוא עדיין לא התפלל ולכן היא לא נכנסה לגדר חובה).

שיטת הרמב"ם

כמו שראינו כאשר אדם מקבל ערבית כחובה, היא נהפכת לתפילת חובה כשאר התפילות. אולם, למרות שגם הרמב"ם פוסק שתפילת ערבית התקבלה כחובה, הוא מסביר הלכות רבות בכך שתפילת ערבית היא רשות:

ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, ובלבד שיקרא ק"ש בזמנה אחר צאת הכוכבים. +/השגת הראב"ד/ ויש לו להתפלל וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה והלא צריך לסמוך גאולה לתפלה.+

רמב"ם תפילה ונשיאת כפים פרק ג הלכה ז

ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו.

רמב"ם תפילה ונשיאת כפים פרק ט הלכה ט

מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה. +/השגת הראב"ד/ מי שהיה עומד בתפלה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אין כאן נחת רוח עכ"ל.+

רמב"ם תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה ו

הראב"ד אכן חולק בשני מקומות, אך איך נסביר את הרמב"ם?

הכסף משנה מסביר בדוחק שגם אם קבלו כחובה הכוונה לחובה בעוצמה של רשות, אך ר' חיים מציע קו אחר כדי להסביר את הרמב"ם:

ולדעת הרמב"ם צ"ל דהא דחובה ונדבה לא מצטרפי הוא משום דהן חלוקין בעצם החפצא של תפלה, דזו תפלת חובה וזו תפלת נדבה. וערבית דין רשות ונדבה עלה, והא דקבעוה לחובה פירושו שקבעו חובה על עצמן להתפלל תפלת רשות ונדבה, אבל התפלה בעצמותה נדבה ורשות היא, כיון דבעיקר תקנת וחובת תפילה אינה רק רשות ונדבה

חדושי ר' חיים הלוי תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה ו

לפי הרמב"ם גם אחרי שקיבלו את ערבית כחובה היא עדיין תפילת רשות, ולראב"ד יש לה מעמד של תפילת חובה.

נדמה שזה תלוי בשאלה היסודית שלנו. לפי הרמב"ם ערבית ביסודה היא תפילת רשות, ומנהגים וקביעות לא יכולים לשנות את אופייה כתפילת רשות, ואילו לראב"ד ערבית היא בעיקרון תפילת חובה (שנהפכה לרשות בגלל המעבר לתמידים) והמנהג מחזיר אותנו לערבית כתפילת חובה.

אין לה קבע

המשנה אומרת:

תפלת השחר עד חצות, רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות. תפלת המנחה עד הערב; רבי יהודה אומר עד פלג המנחה. תפלת הערב אין לה קבע; ושל מוספין כל היום.

תלמוד בבלי ברכות דף כו עמוד א

הגמרא טוענת ש"אין לה קבע" משמעו שהיא תפילת רשות. לפי זה מה הזמן שלה?

לפי הרמב"ם שראינו זמן תפילת ערבית גמיש כי היא רשות, ולכן ניתן להתפלל מבעוד יום (אולי מתחילת הלילה המקדשי).

בפירוש המשנה הרמב"ם מרחיב את הגמישות גם לסוף הזמן:

אמרו תפלת הערב אין לה קבע, לפי שאינה חובה כשחרית ומנחה, ואינה אלא רשות כלומר קבלוה והנהיגוה בלבד, ולפיכך לא הקפידו על תחלת זמנה וסופו, ויש לאדם להתפלל אותה עד שתעלה השמש.

רמב"ם ברכות פרק ד משנה א

הרמב"ם נותן לאדם להתפלל ערבית עד הנץ החמה, ולא מצינו ראשון נוסף שפוסק כך, ואפילו הרמב"ם עצמו בהלכות תפילה לא מזכיר זאת.

אפשרות נוספת לפרש את "אין לה קבע" היא לומר שבתפילת ערבית לא חששו שמא ירדם כי אין לה קבע, בניגוד לק"ש שיש לה קבע. הפוסקים דנו האם בערבית בדומה לק"ש חששו שהאדם ירדם ולכן לכתחילה צריך לקרוא עד חצות. נפ"מ: תפילת יחיד לפני חצות או תפילה בציבור לאחר חצות. המשנה ברורה (קח טו) הביא שלכתחילה צריך להתפלל לפני חצות, והפרי מגדים (במשבצות זהב קח ג) חולק ואומר שעד חצות זה דין בקריאת שמע בלבד.

יתכן שיש לשאלה הזו הדים בסוגיות. בסוגיה בשבת יש שהסבירו שבגלל שהאדם התיר חגורו הוא לא צריך להתפלל ולא חוששים שמא ייווצר מנהג שאנשים ישכחו להתפלל. בירושלמי (ד א) מובא שאם אדם עלה על מיטתו לא מטריחים אותו לרדת, אבל עדיין רבי זירא חשש כשהוא לא התפלל ורבי אמר שעדיף להתפלל מבעוד יום מלא להתפלל. לא ברור האם יש כאן מחלוקת עקרונית בשאלה האם חוששים שמא אנשים יירדמו ולא יתפללו בזמן ולכן עדיף שיתפללו לפני הזמן, או שמא רק כהגנה מהמזיקים כפי שבא לידי ביטוי אצל רבי זירא.

חזרת הש"ץ בערבית

כאמור, הרמב"ם פוסק שאין חזרה בערבית כי היא רשות ואין את מי להוציא ידי חובה, וכך גם השו"ע פוסק. אולם המשנה ברורה מעיר:

ואפילו האידנא דקבעוה חובה מ"מ לא אלים מנהגא לשויוה חובה כדי לאטרוחי צבורא להחזיר הש"ץ התפלה [ל"ח וא"ר]:

משנה ברורה סימן רלז ס"ק א

כלומר, לא עושים חזרת הש"ץ בגלל טורח הציבור. זו טענה מוזרה מאוד, הרי אם כבר קיבלוה עליה כחובה אז תפילת ערבית היא מנחה ושחרית, אז למה לא נפטרים גם בשחרית ובמנחה מחזרת הש"ץ בגלל טורח הציבור?

ניתן לעונת באופן אחר. חזרת הש"ץ מצד אחד היא כדי להוציא את מי שאינו בקי ידי חובתו, אך מצד שני חזרת הש"ץ היא תפילת הציבור, בניגוד לתפילה רגילה במניין שהיא תפילה בציבור. בערבית לא שייך להתפלל תפילת הציבור כי תפילת הציבור היא כנגד התמיד, וזו הסיבה המרכזית לחוסר חזרת הש"ץ בערבית.

אולם, הרמב"ם עדין נצרך להסביר למה לא לעשות חזרת הש"ץ בשביל להוציא את מי שאינו בקי ולכן הוא מסביר שזו תפילת רשות. תשובה אחרת שאפשר להציע היא שמתקנים חזרת הש"ץ למי שאינו בקי, רק מתי שניתן להחשיב זאת כתפילת הציבור, וכמו שהסברנו בערבית לא ניתן להתפלל תפילת הציבור.