תפילה מן התורה או מדרבנן

עוסק בתוקף התפילה, מהותה וחיוב נשים בה. השיעור מתחיל בדעת הרמב"ם ש"חובה להתפלל בכל יום", יש שני דרכים להסביר אותה, בקשת צרכים או כשיח עם ה'.
השיעור ממשיך בדעת הרמב"ן, ולבסוף מסביר למה נשים חייבות בשלוש תפילות ביום.

File

סיכום מאת צבי שיננזון שיעור ד' מחזור נ"ב. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב: 

תפילה מן התורה או מדרבנן וחיוב נשים בתפילה

הרב ברוך גיגי

בשיעור אנחנו נדון בתוקף התפילה, מהותה וחיוב הנשים בה.

דעת הרמב"ם

הרמב"ם מונה מצווה לעבוד את ה' והוא כולל בתוכה תפילה:

והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה... ואעפ"י שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפילה... ואמרו עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו. כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה עליו השלום

ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ה

הרמב"ם לא מדבר על זמני התפילה ותדירותה, אלא רק על עצם מצוות התפילה ועל החובה להתפלל במקדש או כנגדו.

מטבע הדברים, בהלכות תפילה הרמב"ם מרחיב:

מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם... ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה (-נוסח) התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה... והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה

רמב"ם תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכות א- ג

הרמב"ם מוסיף שיש חובה "להתפלל בכל יום" אבל שתדירות התפילה ונוסחה הם מדרבנן. הרמב"ם גם מרחיב על מבנה התפילה:

חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו

רמב"ם תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ג

הרמב"ם קורא לחיוב המצווה "מתחנן ומתפלל". הבקשה והתחינה עומדות במרכז התפילה, והשבח וההודאה מקיפים אותן, עוד לפני שחכמים התערבו בנוסח.

יש להדגיש שאין מצווה להתפלל פעם אחת ביום, אלא "מצות עשה להתפלל בכל יום" ואין לה זמן. הרמב"ם לא נותן הגדרה פוזיטיבית אלא נגטיבית.

אולם, מהות המצווה לא ברורה. המצווה נלמדת מהדרשה: "אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה", ובספר המצוות המצווה היא "לעבדו יתעלה", אך מוקד התפילה הוא בבקשת צרכי האדם? כיצד בקשת צרכים יכולה להוות עבודת ה'?!

תפילה כבקשת צרכים- ר' יונה וספר החינוך

אפשר לומר שעבודת ה' של האדם היא האמונה שה' הוא מקור השפע על ידי בקשת הצרכים.

כך ר' יונה מסביר את ענין סמיכת גאולה לתפילה:

איזהו בן העוה"ב זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית. י"ל וכי מפני שסומך גאולה לתפלה יש לו שכר כל כך שיהיה בן עוה"ב... ועוד אמר מורי נר"ו טעם אחר מפני שכשמזכיר גאולת מצרים ומתפלל מיד הוא מראה שבוטח בה' בתפלה כיון שמבקש ממנו צרכיו שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום

רבינו יונה ברכות דף ב עמוד ב

בזה שאדם סומך גאולה לתפילה הוא מראה את ביטחונו שה' מביא את צרכיו.

בכיוון הזה הולך גם החינוך:

ומלבד ההודעה להם בזאת המדה ציום שישתמשו בה ויבקשו ממנו תמיד כל צרכיהם וכל חפצת לבם, ומלבד השגת חפצי לבנו יש לנו זכות בדבר בהתעורר רוחנו וקבענו כל מחשבתנו כי הוא האדון הטוב והמטיב לנו, וכי עיניו פקוחות על כל דרכינו. ובכל עת ובכל רגע ישמע זעקתנו אליו לא ינום ולא יישן שומר ישראל, והאמיננו במלכותו ויכלתו מבלי שום צד פקפוק, וכי אין לפניו מונע ומעכב בכל אשר יחפוץ.

ספר החינוך פרשת עקב מצוה תלג

מוקד התפילה הוא בקשת הצרכים, ועבודת ה' שבאה לידי ביטוי בתפילה היא הקביעה שה' הוא האדון הטוב והמטיב.

בהמשך לאותו כיוון הולך הרמב"ן, למרות שהוא סובר שחובת תפילה היא מדרבנן:

אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה כלל אבל הוא ממדות חסד הבורא ית' עלינו ששומע ועונה בכל קראינו אליו... או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם

עבודת ה' היא לא רק אמונה בכוח ה', אלא תחושת התלות הטוטאלית בה': "הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ" (תהילים קכג)

אלא שיש בהסברים האלו קושי בולט. אם האדם נמצא בשעת משבר אז הוא צריך להרגיש את תחושת התלות, אבל מה עם מצב שגרתי ושקט ב"ה?

הרמב"ן אכן סבור שרק בעת צרה יש מצווה להתפלל.

הרב סולובייצ'יק ב'על התפילה' מציע שגם לפי הרמב"ם המצווה היא להתפלל בעת צרה, אלא שבניגוד לרמב"ן הרמב"ם סבור שאדם תמיד נמצא בעת צרה.

רעיון דומה אפשר למצוא בהגהת ר' פרץ לסמ"ק.

להתפלל בכונה בכל יום שנאמר (דברים י"א) ולעבדו בכל לבבכם... להתפלל בכונה, פי' אף על פי שעקר תפלות דרבנן מכל מקום יש תפלה שהיא מן התור' דכתיב (דברים ד') ובקשת' משם את ה' א-להיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך ולמדנו כמו כן בכל התפלו' שתקנו חכמים מכאן

ספר מצוות קטן מצוה יא

הסמ"ק טוען שהמצווה מהתורה היא רק בעת צרה, כשיטת הרמב"ן, מכיוון שהלימוד בא מפסוק שעוסק בעת צרה. על בסיס זה חכמים תקנו תפילה בכל יום, אבל זה רק מדרבנן.

ר' פרץ מעיר על זה:

ואומר הר' פרץ מיהו מדחשיב זה במצות עשה ש"מ תפלה מן התורה היא לעולם והכל לפי העת בעת צרה שלא תבא או שיוציאנו המקום מהצרה ואף בזמן שבית המקדש קיים שהיו ישראל שרויים על אדמתם שקטים היו מתפללין על קרבנות צבור שיתקבלו ברצון כמו שתקנו חכמי' מעמדות שהיו מתענין ד' ימים בשבוע ודרשוה בספרי מדכתיב תשמרו להקריב לי במועדו, פי' במעמדו.

ר' פרץ חשב שגם לא בעת צרה יש חיוב להתפלל שהשקט יימשך, וזה קרוב לדברי הרב סולובייצ'יק.

בכל אופן, דברי הרב סולובייצ'יק לא משתמעים מדברי הרמב"ם, שלא מזכיר עת צרה, ומונה חיוב נפרד בהלכות תעניות לזעוק בעת צרה.

נצטרך למצוא מוקד אחר לתפילה.

התפילה כשיח עם ה'

ספר החינוך מסביר את חובת התפילה לפי הרמב"ם:

גם הרמב"ם ז"ל בעצמו כתב... חיוב התורה הוא להתחנן לאל בכל יום ולהודות לפניו כי כל הממשלה אליו והיכולת להשלים כל בקשה, ע"כ. ומן הדומה כי בהיות עיקר מצות התורה בכך ולא יותר, תקנו זכרונם לברכה למי שהוא במקום סכנה ואינו יכול לעמוד ולכוין תפלה, כדי לצאת ידי חובתו במצות התורה לומר צרכי עמך ישראל מרובין

ספר החינוך פרשת עקב מצוה תלג

גם בשעת סכנה אדם מבקש: "בכל פרשת העיבור יהא צרכיהם לפניך". אפילו אם אין לאדם צורך מוגדר יש עליו חובת הצהרה שה' הוא מקור צרכיו. למרות שהבקשה עומדת במרכז התפילה היא אינה המטרה אלא האמצעי. ה' רוצה שיח מתמיד עם האדם, ולכן ה' יוצר את העולם כך שנצטרך לבקש צרכים[1].

זה מסביר נקודות רבות. התפילה צריכה להיות נוכח המקדש או במקדש עצמו ששם עומדים לפני ה'. אין נוסח או זמנים לתפילה מן התורה, כי החשיבות היא בעצם קיום התפילה, והאדם יכול להתפלל מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה, כי הוא נמצא בשיח יומיומי עם הקב"ה.

ממילא, על ידי כך שכל אדם מתפלל לנוכח המקדש, המקדש נהפך לתל תלפיות "תל שכל פיות פונים אליו". כל אחד פונה אל ה' לבד, אבל יוצאת מכאן תפילה כוללת לה'.

יחידת היום בנויה על כך שכל יום הוא יחידת חיים וכל יום הוא קם מחדש.

תפילה כל יום

כאמור, לפי הרמב"ם החובה להתפלל היא בכל יום, אבל לא ברור מה המקור.

הכסף משנה מסביר שהתפילה כל היום היא ברירת המחדל, שהרי לא סביר להתפלל פעם בשנה או פעם בחיים, ולכן החובה היא כל יום:

ועבודה זו צריכה שתהיה בכל יום שאם אינה בכל יום אולי נבא לומר שהיא פעם אחת בכל ימיו וזה ממה שלא יסבלהו הדעת

כסף משנה תפילה ונשיאת כפים א א

המבי"ט נותן כיוון אחר:

ומה שכתב הרב ז"ל דמן התורה בכל יום חייב אפשר דסמיך אסופיה דקרא דכתיב וברך את לחמך ואת מימיך וגו' דהוא צורך כל יום הכי נמי תפלה בכל יום

קרית ספר תפילה ונשיאת כפים א א

כמו שאדם צריך את מזונו הגשמי בכל יום, כך גם התפילה שנותנת את החיות והדבקות בה' היא בכל יום. אלא, שאם מסתמכים על הפסוק הזה אפשר אולי לחייב גם שתי תפילות כל יום, שהרי אדם אוכל גם ארחוה בערב?

הר"י פערלא אכן הולך בכיוון זה, והוא בונה על דברי רס"ג, וטוען שחובת תפילה מדאורייתא היא להתפלל פעמיים בכל יום. למרות שסביר שרס"ג באמת חשב שחובת תפילה היא מן התורה, קשה להכניס בדבריו את הטענה שכל שלוש התפילות הן מדאורייתא.

ניתן להציע הסבר אחר. יחידת היום בנויה על כך שכל יום הוא יחידת חיים, וכל יום האדם קם מחדש, ולכן כל יום אדם צריך לעמוד מחדש לפני ה'.

נחזור ונדייק, אין חובת תפילה אחת ביום, אלא החובה היא להתפלל בכל יום. כלומר, אם אדם שמתפלל שבע תפילות ביום לא קיים מצווה אחת דאורייתא ועוד שש תפילות בונוס, אלא כל התפילות הן חלק מהמצווה שקיים.

קושיית הרמב"ן ותירוצה

הרמב"ן דוחה את שיטת הרמב"ם, ומביא סוגיות רבות בש"ס שנאמר בהן שתפילה היא מדרבנן.

התירוץ המרכזי הוא כדברי הכסף משנה:

ומעתה מה שאמרו בבעל קרי שאינו מתפלל היינו שאינו מתפלל תפלה זו בנוסח זה שלש פעמים ביום אבל אומר הוא לעצמו תפלה קצרה פעם אחת ביום

כסף משנה תפילה ונשיאת כפים א א

בעל קרי פטור מתפילה כי הוא בוודאי אמר תפילה קצרה כלשהי ביום, ולכן את חובת התפילה מדאורייתא הוא קיים. כשכתוב שהתפילה היא מדרבנן הכוונה היא לנוסח ולזמן התפילה.

השאגת אריה לא מקבל את הכיוון הזה. הרי גם בברכת המזון ובק"ש יש רובד דאורייתא ורובד דרבנן, ובכל זאת הגמרא אומרת שהם מדאורייתא ותפילה היא מדרבנן?

ייתכן שאפשר לענות על דבריו ולחלק בין רבדי הדאורייתא בברכת המזון ובק"ש לבין תפילה.

בקריאת שמע יש יחידה שהיא מדאורייתא אלא שיש תוספת מדרבנן. גם בברכת המזון למרות שהנוסח הוא מדרבנן, יש רכיבים שחייבים לומר מדאורייתא. בתפילה לעומת זאת, אין שום מרכיב מהתורה ואדם יכול לומר מה שהוא רוצה. הדבר היחיד שהוא חובה מהתורה הוא החובה לעמוד לפני ה' בכל יום.

לכן, למרות שכל המצוות האלו מדאורייתא, כיוון שיש מרכיב מדאורייתא וחז"ל הרחיבו אותו, אז כשיש ספק קוראים את הכל, כולל הרחבת דרבנן. בתפילה אין שום תוכן מחייב מדאורייתא.

עצם היסוד הזה כבר נאמר ע"י הרא"ה:

ותימה דהא קיימא לן ברכת המזון דאוריתא והכי אמרינן דמשה ויהושע ודוד ושלמה תקנום, וכי תימא כי אמרינן אנן דאינהו תקנוה מטבע שלה אמרינן דתקון אבל ברכת המזון גופה דאוריתא והרי תפלה דעקרה דאוריתא כדאמרינן ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה ומשום דמטבע שלה דרבנן אמרינן בכל דוכתא בכלהו דינהא דתפלה דרבנן הכי נמי נימא דברכת המזון דרבנן כיון דרבנן תקנו מטבע שלה? איכא למימר דתפלה אין לה עיקר מן התורה במטבע שלה כלל אלא כל דהוא מודה כלל סגי ולית לה משום נוסח הלכך האי תפלה בהאי נוסחא ודאי דרבנן היא, אבל ברכת המזון יש לה קצת נוסח מן התורה שהוא צריך לברך על מזונו ולהזכירו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת, ולהזכיר הארץ וירושלם כדכתיב על הארץ הטובה ודרשינן ליה לירושלם מלשון הטובה, אשתכח דכלהו בקרא בהדיא ואין צריך לומר בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, אשתכח דברכת המזון כלה דאוריתא שהרי נוסח זה שלנו אינו אלא דברים אלו ובודאי (אימרינהו) [אי אמרינהו] באנפי אחרינא נפיק.

חידושי הרא"ה מסכת ברכות דף מח ע"ב

אלא, שהרא"ה אומר לגבי תפילה: "כל דהוא מודה סגי", וברמב"ם אמרנו שיש צורך דווקא בשבח, בקשה והודאה? זה דורש לברר האם הרמב"ם חושב שהמבנה הזה מדאורייתא, ואם נבין שכן, אז כמו שבברכת המזון הרכיבים מדאורייתא (ארץ, מזון וירושלים) מגדירים אותה כחובה מדאורייתא, נאמר אותו הדבר גם בתפילה?

אבל יכול להיות שעדיין ניתן לחלק. בתפילה זה רק מבנה ולא נושאים מוגדרים, בניגוד לארץ, מזון וירושלים של ברכת המזון שאלו רכיבים מוגדרים. אם כן, ההבדל בין הרמב"ם לרא"ה איננו מהותי אלא כמותי בלבד.

פטור נושאי המיטה

שיטת הרמב"ם באה לידי ביטוי בסוגייה נוספת.

מי שמתו מוטל לפניו - פטור מקריאת שמע, ומן התפלה ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה.

תלמוד בבלי ברכות דף יז עמוד ב

משמע מכאן שגם תפילה היא מצווה האמורה בתורה. הב"ח מוחק את המילה תפילה, אך הרמב"ם כנראה גרס זאת (ראה הלכות אבל פ"ד ה"ו).

בהמשך המשנה נאמר על נושאי המיטה:

נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן, את שלפני המטה ואת שלאחר המטה; את שלפני המטה צורך בהם - פטורין, ואת שלאחר המטה צורך בהם - חייבין, ואלו ואלו פטורים מן התפלה.

תלמוד בבלי ברכות דף יז עמוד ב

רש"י מסביר ובעקבותיו גם תוס': "ואלו ואלו פטורין מן התפלה - דלאו דאורייתא היא", אבל הרמב"ם לשיטתו נותן הסבר אחר: "וכולם אינם חייבים בתפלה מפני שלבם טרוד."

שיטת הרמב"ן

כאמור, הרמב"ן סובר שחיוב התפילה הוא מדרבנן, אך חשוב להדגיש שהא לא טוען שחכמים המציאו את מושג התפילה, אלא שהתפילה היא מוסד טבעי עם חשיבות גדולה מאוד, אך היא אינה חובה מן התורה.

ייתכן שזה בא לידי ביטוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן במהות התפילה. הרמב"ן רואה את מוקד התפילה במילוי צורכי האדם, ולכן כאשר יש לאדם צורך והוא מתפלל, ה' עושה חסד ועונה לו, אך אין חובה. ברמב"ם מוקד התפילה הוא לא צורכי האדם אלא תחושת התלות והעמידה לפני ה' בצורה תמידית, ולכן צריך לצוות על התפילה.

למרות שהרמב"ן חולק על הרמב"ם, הוא מעלה אפשרות שיש חיוב תפילה בעת צרה:

או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם

השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ה

בשעת צרה אדם צריך לפנות ה', כדי להבין שעליו הוא משליך את יהבו ולא על בורות נשברים אשר לא יכילו המים.

האם הרמב"ן מקבל זאת גם למסקנה?

בסוף מניין המצוות הרמב"ן מוחק את מצוות התפילה ונראה שאין מצוות תפילה אפילו בעת צרה.

כך אכן מבין המגן אברהם, אבל לעומתו החינוך מבין שזו גם מסקנת הרמב"ן:

ועובר על זה ועמד יום ולילה בלא תפלה כלל, ביטל עשה זה כדעת הרמב"ם ז"ל, ומי שצר לו ולא קרא אל ה' להושיעו, ביטל עשה זה כדעת הרמב"ן ז"ל, ועונשו גדול מאד שהוא כמסיר השגחת השם מעליו.

ספר החינוך פרשת עקב מצוה תלג

בהקשר שיטת הרמב"ן צריך להביא כמובן את דברי ערוך השולחן:

וכן אני אומר דאיך אפשר לומר שלא נתפלל כלל לאבינו שבשמים והרי עבודה היא אחת משלשה עמודי העולם ועתה בעוה"ר שאין לנו מקדש לא נשאר לנו רק תפלה ואנחנו כעיני עבדים אל יד אדוניהם איך אפשר שלא נתחנן לפניו יתברך בכל יום... ויותר מזה נלע"ד לדעת הרמב"ן שאינה נחשבת בין פרטי המצות לפי שהוא גבוה מעל גבוה שהתפלה הוי כעומד לפני המלך ומדבר עמו פנים בפנים... והיא כוללת את כל המצות כחוט השדרה המקיים את כל גופו של אדם והוא אינו נכנס בכלל הרמ"ח איברים ושס"ה גידים מפני שאינו פרטי אלא הוא כללי כמו כן ענין התפלה אינה נכנסת בפרטי המצות מפני שהתפלה הוא ענין כללי וכן הוא ע"פ חכמת הנסתר [וכן מוח לב וכבד]:

ערוך השולחן אורח חיים סימן פט סעיפים ה- ו

מצוות תפילה נוגעת ביסוד הקיום האנושי מול הקב"ה ולכן היא לא נכללת במניין המצוות. המניין הוא כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים, והתפילה היא כנגד המוח.

למרות דברי ערוך השולחן, נראה בפשטות מהרמב"ן שחיוב התפילה הוא אכן מדרבנן.

יש להעיר, שגם בדברי הרמב"ן מצינו לכאורה מצוות תפילה מהתורה:

וטעם מקראי קדש - שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית הא-להים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לא-ל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה

רמב"ן ויקרא פרק כג פסוק ב

הרמב"ן מפרש את 'מקרא קודש' כאסיפת עם שבה מתפללים ואומרים הלל. צריך לשים לב שהחיוב הוא להתאסף, אבל התוכן הוא לא מדאורייתא, וכאשר מתפללים עושים קיום של הציווי 'מקרא קדש'.

אמנם, הר"י פערלא מבין שיש חובת תפילה מיוחדת בימים טובים. ככלל, גישתו בדעת רס"ג היא שיש חובה מהתורה בשלוש תפילות ביום. גישתו נתמכת מהסוגייה בתענית.

"הללו דברי תורה, והללו דברי סופרים"

המשנה בתענית כו. אומרת שכל יום שיש בו הלל- אין מעמד בשחרית, שיש בו מוסף- אין מעמד במנחה, ושיש בו קרבן עצים- אין מעמד בנעילה, והגמרא שואלת:

מה הפרש בין זה לזה? הללו דברי תורה, והללו דברי סופרים.

תלמוד בבלי תענית דף כח עמוד א

סתמה הגמרא ולא פירשה על מה זה ועל מה זה, והראשונים נחלקו בכך.

רש"י מפרש:

מה הפרש בין זה לזה - מאי שנא דקרבן עצים דחי מעמד דנעילה, ומעמד דמנחה לא דחי?         
הללו דברי תורה - מנחה, כדאמרינן בברכות (כו, ב): יצחק אבינו תיקן תפלת מנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ודנעילה מדברי סופרים - וצריכין חיזוק לא גרסינן הכא.

לפי רש"י מנחה מדאורייתא ולפי תוס' גם מוסף מדאורייתא, בניגוד לתפילת נעילה שהיא מדברי סופרים. האם מנחה ומוסף הם באמת מדאורייתא?

התשובה הפשוטה היא שביחס לתפילת נעילה, למנחה יש מעמד בכיר יותר. לתפילת מנחה יש יסוד בתורה (הן מצד אבות תקנום והן מצד כנגד קרבנות), מול נעילה שהיא ריבוי תפילה בעלמא ללא שורש בכתובים.

הרמב"ם בפירוש המשנה לא נכנס לזה בכלל, ומסביר שימים טובים שיש בהם קרבן מוסף כר"ח והחגים הם מדאורייתא, לעומת חנוכה ופורים שללא קרבן מוסף והם מדרבנן. "הללו דברי תורה" לא נאמר על התפילה, אלא על תוקף היום.

חיוב נשים בתפילה

המשנה בברכות (פ"ג מ"ג) קובעת שנשים חייבות בתפילה. בפשטות מדובר בחיוב גמור, ואכן לא מצאנו שום מקור בדברי התנאים אמוראים או ראשונים עד המגן אברהם, שיש הבדל בין חיוב גברים לחיוב נשים בתפילה.

המגן אברהם כתב את דבריו בכדי להסביר את המנהג בו נשים לא התפללו:

מצות עשה. כ"כ הרמב"ם דס"ל דתפלה מ"ע דאורייתא היא דכתיב ולעבדו בכל לבבכם וכו' אך מדאורייתא די בפעם אחד ביום ובכל נוסח שירצה ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות משום דאומרי' מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר והרמב"ן סובר תפלה דרבנן וכן דעת רוב הפוסקים ועיין בתוס' דברכות דף כ' ריש ע"ב ובסמ"ק כ' שמצו' להתפלל בעת צרה:

מגן אברהם סימן קו ס"ק ב

אם תפילה היא מדרבנן, אז גם נשים חייבות בתפילה כמו גברים. אלך לפי הרמב"ם שעיקר תפילה מדאורייתא וחכמים חייבו להתפלל שלוש פעמים, אז נשים חייבות ברובד דאורייתא אך לא ברובד דרבנן כיוון שהוא מצוות עשה שהזמן גרמא. לכן, מספיק שנשים תאמרנה תפילה מינימלית.

לעומתו, המשנה ברורה טוען שרוב הפוסקים סוברים כרמב"ן שתפילה דרבנן ואז נשים חייבות בכל התפילה ולכן הוא פוסק שהן חייבות בשתי תפילות ביום.

דבר נפלא הוא שלמרות שעד המגן אברהם אף אחד לא דיבר על הבדל בין חיוב גברים לנשים, והעובדה שהוא ביקש להסביר את המציאות בימיו, כל הפוסקים מניחים את המגן אברהם כהנחת יסוד. ננסה להראות שאפילו לרמב"ם נשים חייבות בשלושת תפילות כגברים.

הגמרא שמסבירה את חיוב הנשים בתפילה משובשת, ויש שתי גרסאות עיקריות. הרי"ף והרמב"ם גרסו בגמרא שנשים חייבות כי זו לא מצוות עשה שהזמן גמרא, ורש"י והתוס' גרסו שהן חייבות כי תפילה היא "רחמי".

לפי רש"י תפילה היא מדרבנן אבל נשים חייבות בגלל "רחמי", ולפי הרמב"ם שתפילה היא מדאורייתא אז נשים חייבות כי זו לא מצוות עשה שהזמן גרמא. השאגת אריה מסביר שהוו"א הייתה שנשים חייבות רק ברובד דאורייתא, אך קמ"ל שהן חייבות גם ברובד דרבנן.

לפי כל ההסברים אין סיבה לחלק בין גברים לנשים.

יש שמדקדקים, מכך שהרמב"ם כתב את חיוב הנשים בתפילה לצד חיוב התפילה הראשוני (א, ב), לפני פרישת דיני חכמים שמהם ניתן לומר שנשים פטורות. אלא שהוא חוזר על כך גם בהמשך, לאחר הצגת כל דיני חכמים:

נשים ועבדים וקטנים חייבים בתפלה, וכל איש שפטור מקריאת שמע פטור מן התפלה, וכל המלוין את המת אף על פי שאין למטה צורך בהן פטורין מן התפלה.

רמב"ם תפילה ונשיאת כפים פרק ו הלכה י

וכן כותב בפירוש בסיכום המצווה (לאחר הצגת כל הדינים) ספר החינוך:

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. אחרי שהוא מביא את כל הרחבות דרבנן הוא אומר שהמצווה נוהגת גם בנקבות כזכרים.

ספר החינוך פרשת עקב מצוה תלג

ראיה נוספת נמצאת בפירוש המשנה שם הרמב"ם מביא חריגים של מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים חייבות בה:

הלא ידעת שאכילת מצה ליל פסח, ושמחה במועדים, והקהל, ותפלה... כל אלו מצות עשה שהזמן גרמה וכל אחת מהן חיובה לנשים כחיובה לאנשים.

פירוש המשנה לרמב"ם קידושין א ז

הרמב"ם מדבר על תפילה כמצוות עשה שהזמן גרמא כי בפן המעשי היא תלויה בזמנים, ובכל זאת אומר שנשים חייבות בו.

עדיין נותר להבין, למה הרמב"ם בהלכות תפילה מחשיב אותה כמצוות עשה שלא הזמן גרמא?

ר' יונה מסביר:

ואף על פי שהתפלה יש לה זמן קבוע אפ"ה כיון שאמרו הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו כמצוה שאין הזמן גרמא דיינינן לה ולפיכך נשים חייבות

רבינו יונה ברכות דף יא עמוד ב

חז"ל תיקנו שלוש תפילות. הירושלמי אומר שיש שלוש תפילות כנגד שלושה זמנים שונים בחיי האדם, בוקר צהריים וערב. עולמו של האדם בנוי מתקופות שבהן הוא ממריא, תקופות רגילות כמו צהריים ותקופות חשוכות כמו ערבית, והאדם מתפלל בכל המצבים האלו. לא מדובר בשלוש תפילות בזמנים שונים, אלא על הקפת כל יומו של האדם בתפילה, ולכן זו לא מצוות עשה שהזמן גרמא, כי היא שייכת כל היום.

אפשר לומר תשובה יסודית אחרת. הערנו שלא נכון לומר שיש חובה להתפלל פעם אחת ביום, אלא החובה להתפלל בכל יום ואפשר לצאת ידי חובה בפעם אחת או בכמה פעמים. חז"ל לא הוסיפו שתי תפילות דרבנן בנוסף לתפילה מדאורייתא, אלא קבעו בכמה תפילות האדם יקיים את המצווה. התורה לא אמרה X וחכמים אמרו Y, אלא התורה נתנה הרבה אפשרויות לכמות התפילה, וחכמים בחרו את כמות התפילות והנוסח.

לכן המצווה היא להתפלל שלוש פעמים ביום, וזו לא מצוות עשה שהזמן גרמא.

נחדד מעט. יש שאומרים שכיוון שנשים חייבות בשורש מדאורייתא אז הן חייבות גם בפן דרבנן, אך הטענה שלנו היא שכיוון שאין מניין לתפילות מהתורה, אז חכמים קבעו שאנחנו נתנהג כמו "ויש מתפללין פעמים הרבה".

לגבי תפילת ערבית, המשנ"ב טוען שנשים לא קיבלו את תפילת ערבית כחובה אלא רק הגברים, אך זו טענה בעייתית. אין זמן היסטורי שבו הגברים התאספו וקיבלו את ערבית כחובה, אלא בפועל אנשים התפללו כל הזמן גם תפילת ערבית, ולכן אין סיבה לחלק בין גברים לנשים.

הנראה נכון הלכה למעשה שכל הנשים חייבות בשלוש תפילות כמו פשטות הש"ס, הרמב"ם והשו"ע ללא הבדל במוצא או בעדה.