ברכות | מעמד התפילה

השיעור של ר' משה היום עסק במעמד התפילה. פתחנו בהבדל בין תפילת שיכור שפסולה, לבין ברכת המזון וק"ש ששיכור יכול לומר. הרמב"ן הסביר שבעוד שבתפילה האדם מדבר לפני ה', בק"ש הנמען הוא עמ"י או האדם עצמו וברכות בכלל מבטאות התפעלות.
בעקבות ר' חיים שדיבר על שתי כוונות בתפילה, דייקנו את הרמב"ן והגדרנו קיום כפול בתפילה: מפגש עם המלך שמצריך כוונת עמידה לפני השכינה, ובקשת צרכים שמצריכה כוונת פירוש המילים (מעכבת רק באבות).
עברנו לראות השלכות מעשיות:
1. עקירת רגליים- מהגמרא עולה שכל עוד אדם לא עקר רגליו הוא עדיין במעמד התפילה, ולכן חוזר לרצה אם שכח יעלה ויבוא (קצת יותר מסובך, ראו בסיכום). כמו כן, לפי ר' יונה אומרים יהיו לרצון גם אחרי שים שלום, בסיום נוסח התפילה והבקשות, וגם לפני עקירת הרגליים בסיום המעמד.
2. הפסק במעמד התפילה- תוס' העלו בהווא אמינא שאדם שנבהל מנחש יצטרך לחזור לראש התפילה, כיוון שתודעת העמידה לפני המלך נפסקה. באופן דומה, העמק ברכה חלק על החיי אדם, ואסר להסתובב באמצע התפילה ולחפש בספרי הלכה מה הדין אם אדם שכח תוספת כלשהי.
אחרי שראינו השלכות למעמד התפילה, עברנו לעמידה בתפילה. ראינו שהב"ח הולך בכיוון שלנו, אך המקור שהטור מביא לעמידה בתפילה הוא בכלל מעבודת הקרבנות.
ניתחנו מעט את המקורות התנאיים, ומשם הגענו למחלוקת על אדם שהתפלל מיושב ? הרא"ה מצריך אותו לחזור ולהתפלל מעומד, כי בתפילה הראשונה הוא שאל את צרכיו אך לא היה במעמד תפילה. המאירי חלק עליו, אך טענו שהוא מסכים שקיום מעמד התפילה חסר למרות שלא צריך להתפלל פעם שנייה בשבילו. הצענו גם לחלק בין ישיבה שיכולה להיות לפני המלך, לבין ישיבה ותפילה תוך כדי שיעור.
אחרי הדיון על היקף הדין, עברנו לאופי המעמד. הרב ביק מסביר שהעמידה היא נכונות האדם לשרת את ה', אך אנחנו ראינו בסוגיות מוטיב של הכנעה ושל עמידת עבד לפני רבו (ועל בסיס זה הפני יהושע הציע שבשבת אין עמידה לפני המלך, כי לא מבקשים בקשות, ולכן עמידה לא מעכבת).
סיימנו בניתוח ההשתחוויות בתפילה והפסיעות. מהגמרא ביומא עלה שיש דין מיוחד במקדש של יציאה, וכך הסברנו את הפסיעות, ואת ההשתחוויות בתחילת התפילה (ברכת אבות), ובסופה (ברכת הודאה).
חוץ מהתזה המרכזית של עמידה לפני המלך, ראינו תזות אחרות:
- הטור- תפילה כעבודת קרבנות
-הרב ביק- עמידה כנכונות לשרת את ה'
- כיוון נוסף- מעמד כמפגש עם הקודש

File

סיכום מאת צבי שיננזון שיעור ד' מחזור נ"ב. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:

מעמד התפילה

פתיחה

כהמשך לעיסוקנו בענייני תפילה בשיעורים הכלליים, בשיעור זה נעסוק בנושא משמעותי מאוד, מעמד התפילה. קיימת הנחה השוטה שיש חובת עמידה, אך היא לא נידונת בשום מקום בצורה עצמאית.

הרמב"ם ארגן את דיני המפוזרים בגמרא לפי חומרתם:

חמשה דברים מעכבין את התפלה אף על פי שהגיע זמנה, טהרת ידים, וכיסוי הערוה, וטהרת מקום תפלה, ודברים החופזים אותו, וכוונת הלב.

רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה א

שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין, ואלו הן: עמידה, ונוכח המקדש, ותקון הגוף, ותקון המלבושים, ותקון המקום, והשויית הקול, והכריעה, והשתחויה.

רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה א

בפרק ד' הרמב"ם מנה דינים שמעכבים את התפילה, ובפרק ד' דינים שלא מעכבים. למרות זאת, במהלך השיעור נסקור את הדינים השונים, ונראה שיש גם קשר תוכני בין הדינים בפרק ה'.

עמידה לפני ה'

כדי להתייחס לנושא זה בצורה יותר עמוקה, נתחיל מעיסוק בעקרונות יותר בסיסיים בתפילה.

דין שיכור ודיבור בפני המלך

תוס' מתלבטים האם כמו ששיכור פסול להתפלל כך הוא גם פסול לברך, הרי גם בתפילה וגם בברכות האדם משבח את ה'?

וצ"ע אם יש להשוות ברכות לתפלה לענין צואה ושיכור? וע"כ לאו לכל מילי דמיין דהא שתוי אל יתפלל עד שיפיג יינו ואפי' ביין מזוג אל יתפלל ביותר מרביעית דאפי' ר"א דכריתות (דף יג:) לא שרי ביותר מרביעית ואפי' לענין הוראה כדאמרינן התם ופשיטא דשתוי מברך ברכת המזון וכל הברכות כולן כדאמ' בירושלמי דברכות דמפיק ליה מואכלת ושבעת וברכת ואפי' מדומדם

תוספות עירובין דף סד עמוד א

מסקנת התוס' היא שצריך לחלק בין ברכות לתפילה, והרמב"ן מרחיב את שיטתם:

אבל לענין שכור ושתוי נ"ל שאין ברכות בכלל חומר זה, לפי שלא הזכירו חכמים אלא תפלה, אבל ק"ש ואין צריך לומר ברכה קורין הן ויוצאין הם ידי חובתן, דטעמא דתפלה משום דבעיא כוונה יתירה מפני שהוא כמדבר בפני המלך, ומצינו בכל מקום לכוונה חמיר דין תפלה מק"ש, כדאמר בכולה מכילתין גבי שאין דעתו מיושבת, ובא מן הדרך, ומיצר, דכולן לענין ק"ש קורין, ומברכין על המזון וכל הברכות כולן, וכדאמר לענין מצות במגלה [קראה] מתנמנם יצא והיכי דמי מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר, ולכתחלה נמי קרי, ואלו לעמידת תפלה כיון שאינו מדבר בפני המלך אל יתפלל.

חידושי הרמב"ן ברכות דף כב עמוד ב

דין שיכור לא קשור לעוצמת החיוב, אלא לאופי המצווה. בעוד שבתפילה הנמען הישיר הוא ה' והאדם 'מדבר בפני המלך', בק"ש הנמען הוא עמ"י או האדם עצמו ובברכות מבטאות התפעלות. לכן, בתפילה נדרוש דרישות חמורות יותר. בניגוד לרמב"ן, המאירי משווה גם ק"ש לתפילה, ופוסל שיכור שלא יכול לשוחח עם המלך.

כך רש"י מסביר את הצורך בכיסוי הלב דווקא בשעת התפילה:

אבל לתפלה - צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה, אבל קריאת שמע אינו מדבר לפני המלך.

רש"י ברכות דף כה עמוד א

קיום כפול בתפילה

יוצא אם כן, שבתפילה יש קיום כפול של עצם המעמד לפני המלך, ושל תוכן התפילה שכוללת בעיקר בקשות.

כך גם עולה מר' חיים שמצריך מעבר לכוונת פירוש המילים גם כוונת עמידה לפני ה':

ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפילה: האחת - כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה, ושנית - שיכוון שהוא עומד בתפילה לפני ה'. כמבואר בדבריו פ"ד שם ז"ל: "ומה היא הכוונה? שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה" ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפילה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל אין זה מעשה תפילה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה.

חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם, הלכות תפילה פ"ד ה"א

יש לכוון "שהוא עומד בתפילה לפני ה'" ובלי כוונה זו אין בכלל תפילה, וחוץ מזה יש לכוון את פירוש תוכן התפילה והבקשות, שמעכבת רק באבות[1]. כמובן, מפגש זה הוא גם זכות אך גם חובה, ונראה שנבואה היא הצד ההפוך של תפילה, ועיקרה הוא עצם המפגש עם האדם (ע"פ שיטת הרמב"ם).

השלכות מעשיות

עיקרון זה מתבטא בתחומים נוספים עם השלכות מעשיות.

עקירת רגליים כסיום מעמד התפילה

חזרה לעבודה או לראש התפילה

הגמרא מתלבטת מתי אדם ששכח יעלה ויבוא חוזר לראש:

אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא: הא דאמרן סיים חוזר לראש - לא אמרן אלא שעקר רגליו, אבל לא עקר רגליו - חוזר לעבודה. אמר ליה: מנא לך הא? אמר ליה: מאבא מרי שמיע לי, ואבא מרי מרב.
אמר רב נחמן בר יצחק: הא דאמרן עקר רגליו חוזר לראש - לא אמרן אלא שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו - חוזר לעבודה. 
איכא דאמרי, אמר רב נחמן בר יצחק: הא דאמרן כי לא עקר רגליו חוזר לעבודה - לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, אבל אם אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו - חוזר לראש.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כט עמוד ב

רב מחדש שכל עוד אדם לא עקר את רגליו הוא עדיין ב'מעמד התפילה', ולכן הוא חוזר לעבודה ולא לראש. רב נחמן בר יצחק מכניס לדיון גם את נוסח התפילה, אך יש שתי לישנות בגמרא להבנת דעתו.

לפי הלישנא הראשונה יש שני דרכים להישאר בתפילת שמונה עשרה, על ידי המשך המעמד או על ידי המשך הנוסח. לכן, אם הוא לא עקר רגליו הוא עדיין במעמד התפילה, ואפילו אם הוא עקר רגליו אך רגיל לומר תחנונים הוא עדיין בתוך נוסח התפילה, ובשני המקרים האלו יחזור לעבודה.

לעומת זאת, לפי הלישנא השנייה צריך גם מעמד תפילה וגם נוסח תפילה, ולכן רק אם לא עקר רגליו ורגיל לומר תחנונים ניתן לחזור לעבודה.

בכל מקרה, מתברר מגמרא זו שמעמד התפילה נגמר רק על ידי עקירת הרגליים.

אמירת "יהיו לרצון"

ביטוי נוסף לכך נמצא בדברי ר' יונה, שאומרים "יהיו לרצון" פעמיים, פעם אחת לאחר ברכת שים שלום, ופעם שנייה לפני עקירת הרגליים. פעם אחת היא בסיום נוסח התפילה והבקשות, והפעם השנייה היא בסיום המעמד.

הפסק במעמד התפילה

תוס'- הפסק במעמד התפילה בגלל נחש

עיקרון מעמד התפילה מופיע גם בדברי התוס':

אבל עקרב פוסק - בירושלמי קאמר דאם היה נחש מרתיע לבא כנגדו פוסק לפי שבא כנגדו בכעס מתכוין להזיקו ומיהו לא מצינו אם פסק שיחזור לראש מדלא קאמר ואם פסק חוזר לראש אבל לתחלת ברכה מיהא יחזור ואם טעה בג' ראשונות או בג' אחרונות חוזר לתחלת הג' באבות בראשונות ובעבודה באחרונות כדאמרינן לקמן בפרקין (דף לד.).

תוספות מסכת ברכות דף לג עמוד א

תוס' מעלים אפשרות שאדם שנבהל מנחש חוזר לראש התפילה, ומסיקים שהוא חוזר רק לראש הברכה. הרשב"א לא מבין למה שאדם זה יחזור לראש, אך לפי דברינו זה מובן - מעמד התפילה של האדם נקטע ע"י הבהלה, ואולי הוא אכן יצטרך להתחיל תפילה מחדש. למסקנה יש בעיה רק בברכה והוא חוזר לתחילתה.

בדיקת ספר הלכה באמצע התפילה

נפ"מ לנקודה זו ניתן לראות במחלוקת החיי אדם והעמק ברכה. החיי אדם פוסק לאדם שמסתפק באמצע התפילה מה לעשות אם שכח תוספת כלשהי, ללכת לבדוק בספר מה הדין ולחזור להתפלל. העמק ברכה מקבל את פסיקת החיי אדם לגבי ברכת המזון, אך לגבי תפילה הוא טוען שלא ניתן באמצע התפילה להתחיל ללכת ולהסתכל בספרים, כי האדם מפסיק לעמוד לפני ה'[2].

עמידה בתפילה

מקור הדין

נעבור כעת לדון לעצם דין עמידה בתפילה. לאורך הסוגיות יש הנחת יסוד שעומדים בתפילה, והתפילה נקראת 'תפילת עמידה', אך לא ברור מה המקור?

הב"ח כנראה הולך בדרכנו ולומד זאת מהפסוק: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם", בניגוד לטור שמבסס דינים רבים על השוואה לעבודת הקרבנות:

ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים ומעומד דומיא דעבודה דכתיב לעמוד לשרת והשוואת הרגלים ככהנים בשעת העבודה וקביעות מקום כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו

טור אורח חיים הלכות תפילה סימן צח

תפילה במיושב

דין תפילה במיושב וסמיכת גאולה

הגמרא בפרק רביעי מביא דילמה ביחס לעמידה:

תנו רבנן: היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה, אם יש לו מי שיאחז את חמורו - ירד למטה ויתפלל, ואם לאו - ישב במקומו ויתפלל; רבי אומר: בין כך ובין כך - ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו. אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי.

תלמוד בבלי ברכות דף ל עמוד א

המתח שעולה בגמרא הוא עד כמה עמידה היא דין עצמאי, או שהיא באה לחזק את הכוונה, ורבי שמבין שהעמידה היא צורך כוונה פוסק לא לרדת מהחמור.

ייתכן שהתנאים נחלקו בפתירת המתח. בברייתא ת"ק ורשב"א נחלקו האם עדיפה תפילה במעומד או תפילה במיושב עם סמיכת גאולה:

השכים לישב בקרון או בספינה - מתפלל, וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא; רבי שמעון בן אלעזר אומר: בין כך ובין כך קורא קריאת שמע ומתפלל, כדי שיסמוך גאולה לתפלה. במאי קמיפלגי? - מר סבר: תפלה מעומד עדיף; ומר סבר: מסמך גאולה לתפלה עדיף.

יש כאן חקירה כפולה:

·        האם סמיכת גאולה היא קיום מהותי בתפילה או עניין חיצוני?

·        עד כמה עמידה היא עקרונית לתפילה?

לפי ת"ק, בעוד שעמידה עקרונית למעמד התפילה כחלק מהעמידה לפני המלך, סמיכת גאולה היא עניין צדדי. אך לפי רשב"א, סמיכת גאולה לתפילה תורמת למעמד התפילה, ולכן יש סיבה להעדיף דווקא אותה על פני עמידה.

יציאה ידי חובה בתפילה במיושב

נמשיך בגמרא:

מרימר ומר זוטרא הוו מכנפי בי עשרה בשבתא דרגלא ומצלו, והדר נפקי לפרקא. רב אשי מצלי בהדי צבורא ביחיד מיושב, כי הוה אתי לביתיה הדר ומצלי מעומד. אמרי ליה רבנן: ולעביד מר כמרימר ומר זוטרא! - אמר להו: טריחא לי מלתא. - ולעביד מר כאבוה דשמואל ולוי! - אמר להו: לא חזינא להו לרבנן קשישי מינן דעבדי הכי.

רב אשי התפלל בישיבה בזמן השיעור, ואח"כ בבית חזר והתפלל. מה היו שיקוליו של רב אשי? למה הוא חזר?

המאירי מביא שתי אפשרויות:

ובהתפלל מיושב מיהא יש אומרים שצריך לחזור ממה שאמרו כאן ברב אשי דבשבתא דרגלא הי' מתפלל מיושב בעוד שהי' תורגמן דורש משמו וכשהגיע לביתו חוזר ומתפלל אלא שרוב המפרשים מסכימים שמחמיר היה על עצמו וחוזר ומתפלל נדבה מ"מ כל שהתפלל אף מיושב בדיעבד יצא וכן עיקר:

בית הבחירה למאירי ברכות דף ל עמוד א

לדעה הראשונה (שהרא"ה מסכים איתה), אדם שהתפלל במיושב צריך לחזור ולהתפלל מעומד אח"כ. רב אשי התפלל את התפילה הראשונה הוא מתפלל בגלל תוכן התפילה, אך הוא היה צריך לחזור ולהתפלל כדי לקיים את מעמד התפילה.

המאירי לא מקבל דעה זו וחושב שזו החמרה בלבד. מכל מקום, נראה שגם הוא מסכים שיש ערך בתפילה מעומד, אחרת לא הייתה סיבה לרב אשי להתפלל שנית.

בנוסף, ניתן להציע שהדין תלוי באופן ישיבה. אם אדם ישב כאילו הוא לפני מלך, אז לא צריך לחזור ולהתפלל בעמידה, אך רב אשי התפלל תוך כדי שיעור, ובישיבה כזו לא יוצאים ידי מעמד התפילה וצריך לחזור.

בפסיקת ההלכה קרה משהו מעניין. הבית יוסף דייק מהתוס' שעמידה מעכבת, בניגוד לרמב"ם שפוסק שעמידה לא מעכבת, וכנראה לכן בשו"ע הוא פוסק בלשון עמומה:

מי שהוכרח להתפלל מיושב, כשיוכל צריך לחזור ולהתפלל מעומד, ואינו צריך להוסיף בה דבר.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן צד סעיף ט

מצד אחד "צריך לחזור ולהתפלל", אך מצד שני הוא מדגיש שאין צורך להוסיף דבר ונשמע שזו תפילת נדבה.

הביננו מעומד או שמונה עשרה מיושב

הפרי מגדים מעלה שאלה, האם עדיף שמונה עשרה במיושב או הביננו במעומד – האם עדיף נוסח שלם עם מעמד פגוע, או נוסח קצר עם מעמד ראו? חשוב להדגיש שאם ניתן לשבת לפני המלך, יש מקום להעדיף שמונה עשרה במיושב על פני הביננו שיש בה רק תמצית תפילה ולא תפילה מלאה.

אופי המעמד והמפגש

דיברנו עד כה על תוכן ומפגש, אבל לא דיברנו על משמעות המפגש. מה אנחנו מחפשים במפגש? מה אנחנו משיגים בעמידה לפני המלך?

הרב ביק מסביר שהעמידה לפני המלך היא נכונות האדם לשרת את ה', וכך הוא מסביר את השוואת הטור בין שירות הכהנים במקדש לדיני תפילה. אנחנו נלך בכיוון אחר.

אלמנט ההכנעה

בתחילת הפרק בחמישי המשנה אומרת:

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.

משנה ברכות פרק ה משנה א

הרמב"ם בפירוש המשנה מסביר: "ענין כובד ראש, הרצינות וההתכוננות", לעומת רש"י ששם את הדגש בהכנעה.

עקרון ההכנעה ממשיך להתבטא בחיפוש המקור:

מנא הני מילי? אמר רבי אלעזר; דאמר קרא: והיא מרת נפש. - ממאי? דילמא חנה שאני, דהות מרירא לבא טובא! אלא אמר רבי יוסי ברבי חנינא מהכא: ואני ברב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. - ממאי, דילמא דוד שאני, דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא! - אלא אמר רבי יהושע בן לוי, מהכא: השתחוו לה' בהדרת קדש, אל תקרי בהדרת אלא בחרדת. - ממאי? דילמא לעולם אימא לך, הדרת ממש, כי הא דרב יהודה הוה מציין נפשיה והדר מצלי! - אלא אמר רב נחמן בר יצחק מהכא: עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה.

תלמוד בבלי ברכות דף ל עמוד ב

כל לימודי הגמרא מתבססים על אלמנטים של יראה והכנעה כדברי רש"י[3].

אלמנט עמידת עבד לפני רבו

אלמנט נוסף שעולה בסוגיות הוא השוואת התפילה דווקא לעמידת עבד לפני רבו ומלכו, ולא לעמידת בן לפני אביו.

אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות. דאמר רבי חנינא: ראשונות - דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות - דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות - דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד א

תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו... אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי?... אמר לו: והלא דברים קל וחומר; ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר - כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים - על אחת כמה וכמה!

תלמוד בבלי ברכות דף לב עמוד ב

כך עולה גם מהגמרא בשבת לגבי הלבוש הראוי בתפילה:

רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי, אמר הכון לקראת וגו'. רבא שדי גלימיה ופכר ידיה, ומצלי. אמר: כעבדא קמיה מריה. אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא, כי איכא צערא בעלמא - שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי, אמר: כעבדא קמי מריה. כי איכא שלמא - לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי, אמר: הכון לקראת אלהיך ישראל.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף י עמוד א

כך הרמב"ם פוסק את הגמרא: "ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד ולא יניח ידיו על חלציו", אך המיוחס לר"ן מקצין אותה: "ופכר ידיו. פי' הרמב"ם ז"ל נותן יד שמאל בשל ימין ור"ח ז"ל פי' נותן ידיו לאחוריו כעבד נפיק בקולר".

תפיסה זו עולה גם מהגמרא בברכות דף י עמוד ב, שנלחמת נגד גאווה בתפילה ע"י חיוב לעמוד במקום נמוך "לפי שאין גבהות לפני המקום", להתפלל ברגל ישרה, ואיסור אכילה לפני התפילה ("אמר הקדוש ברוך הוא: לאחר שנתגאה זה - קבל עליו מלכות שמים").

יוצא אם כן, שבשונה מתחומים אחרים, בתפילה מערכת היחסים היא של עבד ורבו, ולא של דוד ורעייה או אב ובן.

חוני המעגל וחנינא בן דוסא כחריגים

אולם, יש חריג לכך ושמו הוא חוני המעגל:

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים... שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו ועליך הכתוב אומר (משלי כ"ג) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך:

משנה תענית פרק ג משנה ח

למרות שיש לסיפור סוף טוב, בכל זאת התפילה נעשתה בצורה לא ראויה, ושמעון בן שטח מוכיח את חוני המעגל על כך ואומר שהוא מקרה מיוחד ויחיד, אבל באמת עקרונית תפילה לא אמורה להתבצע כך.

מקרה דומה יש אצל חנינא בן דוסא:

ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים - וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו - לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך.

תלמוד בבלי ברכות דף לד עמוד ב

אותו דבר שאמרנו על חוני המעגל נכון גם לגבי ר' חנינא בן דוסא - יש יחידי סגולה שיכולים להתפלל קצת שונה, אבל מערכת היחסים העקרונית היא של נתין ומלך.

כפיפות השופר

ההכנעה עולה גם מהמחלוקת בר"ה האם צריך שופר כפוף או פשוט:

מר סבר: בראש השנה - כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי, וביום הכפורים - כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי. ומר סבר: בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי, ובתעניות כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי.

תלמוד בבלי ראש השנה דף כו עמוד ב

בניגוד לתוס' שתוחמים את הדיון לר"ה בלבד, רש"י רואה זאת כמחלוקת עקרונית על אופי התפילה:

כמה דכייף איניש - בתפלתו, פניו כבושין לארץ, טפי עדיף, משום והיו עיני ולבי שם (מלכים א', ט)[4]

חזרה- עיכוב עמידה בתפילת שבת ויו"ט

אחרי שהרחבנו על אופי מעמד התפילה, ניתן לחזור רגע לדיון האם תפילה בעמידה מעכבת. הפני יהושע מבין שעמידה מעכבת כי עבד צריך לעמוד לפני רבו, ולכן בשבת ויו"ט שלא מבקשים בקשות התפילה לא מבוססת על "עבדא קמי מרא" ועמידה לא מעכבת:

ולפי"ז לא תקשי מהאי דבסמוך דאיירי ביום טוב די"ל דכיון דביו"ט אין שואלין צרכיו דלא שייך ביה האי טעמא דכעבדא קמא מרא מש"ה מותר בכל ענין להתפלל כשמהלך דכיון דאין מתפלל ביום טוב אלא שלש ראשונות ושלש אחרונות וקדושת היום באמצע לא שני לן בין מתפלל מעומד או מהלך, כן נראה לי:

פני יהושע מסכת ברכות דף ל עמוד א

כריעה, השתחוויות ופסיעות

נתייחס לביטוי אחרון של עקרון מעמד התפילה; כריעה, השתחוויות ופסיעות. הגמרא בברכות מדברת על דין השתחוויה בתפילה ובמקומות אחרים:

תני חדא: הכורע בהודאה הרי זה משובח; ותניא אידך: הרי זה מגונה! לא קשיא: הא - בתחלה, הא - לבסוף. רבא כרע בהודאה תחלה וסוף. אמרי ליה רבנן: אמאי קא עביד מר הכי? - אמר להו: חזינא לרב נחמן דכרע, וחזינא ליה לרב ששת דקא עבד הכי. - והתניא: הכורע בהודאה הרי זה מגונה! - ההיא - בהודאה שבהלל. - והתניא: הכורע בהודאה ובהודאה של הלל הרי זה מגונה! - כי תניא ההיא - בהודאה דברכת המזון.

תלמוד בבלי ברכות דף לד עמוד ב

הגמרא מסיקה שבשמונה עשרה יש חובה להשתחוות, לעומת ברכת המזון והלל שאסור להשתחוות שם.

הסבר אחד יראה השתחוויה כביטוי של כפיפות ושפלות שמתאימים לשמונה עשרה אך לא להלל או לברכת המזון. אולם, ניתן להתווכח על זה, ולכן נציע הצעה אחרת על בסיס הגמרא ביומא:

יצא ובא לו דרך כניסתו. מנא הני מילי?... וכן כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן, כשהן נפטרין - לא היו מחזירין פניהן והולכין, אלא מצדדין פניהן והולכין, וכן תלמיד הנפטר מרבו לא יחזיר פניו וילך... אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום. אמר ליה רב מרדכי: כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו - התם איבעיא ליה למיקם, משל לתלמיד הנפטר מרבו, אם חוזר לאלתר - דומה לכלב ששב על קיאו. תניא נמי הכי: המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום. ואם לא עשה כן - ראוי לו שלא התפלל. (בטור- כאילו לא התפלל)

תלמוד בבלי יומא דף נג עמוד א

רואים שיש קיום מוגדר של כניסה אל הקודש ויציאה ממנו. בצורה דומה, כשהולכים מהרגל יש דין לינה וברכה כנטילת רשות. גם בתפילה לא ניתן פשט ללכת, אלא יש צורך "להיפטר" כאשר יוצאים מלפני המלך. מסיבה זו יש חובת השתחוויה בתחילת התפילה בברכת אבות כאשר נכנסים, ובברכת מודים כאשר יוצאים.

בברכת המזון והלל לעומת זאת, אין מעמד לפני ה', ולכן שם אין השתחוויות כמו שאין שלוש פסיעות לאחור.

שלוש פסיעות אחרי חזרת הש"ץ

הניתוח שלנו רלוונטי מאוד לדיון בבית יוסף על שלוש פסיעות בחרת הש"ץ:

וכן כתוב בתרומת הדשן סימן י"ג דשליח ציבור אינו פוסע לאחוריו לאחר תפילתו שמתפלל בקול רם אלא ממתין הוא עד סוף הקדיש שלם שתקנוהו חכמים לשליח ציבור אחר כל תפילה אלא שמפסיקין בקריאת ס"ת וסדר קדושה והלל ואבינו מלכנו וכה"ג כולהו לסדר התפילה באין וקדיש שלאחריהם חוזר עיקר על התפילה די"ח עכ"ל.

               בית יוסף אורח חיים סימן קכג

לפי תרומת הדשן, החזן פוסע את פסיעותיו בקדיש שלאחר ובא לציון.

הדברים אחרי התפילה הם חלק ממערכת "אחרי התפילה", והם חלק ממערך אחד, ולכן הגיוני לדחות את הקדיש עד אחרי כל המערך, אך מה לגבי הפסיעות? אם הפסיעות מסיימות את מעמד התפילה דעה זו לא הגיונית, כי מעמד התפילה הסתיים בסוף חזרת הש"ץ, אך אם הפסיעות מסיימות את מערך התפילה ניתן למצוא היגיון בדבר.

לסיום

התזה העיקרית שהצגנו היא עמידת עבד לפני רבו, אך לסיום נזכיר שהטור בכלל התבסס על התפילה כעבודת קרבנות, ויש כיוון אחר בכלל שמסביר את דיני התפילה כנובעים מעצם המפגש עם קודש. כיוון זה עולה מהירושלמי שמביא מקור להשוואת הרגליים בתפילה מהכהנים והמלאכים שנמצאים במפגש מתמיד עם השכינה[5].