ברכות | מבנה התפילה ומשמעותו
הרב משה עסק במבנה התפילה ומשמעותו. לשיעור היו שלוש חלקים:
- מבנה התפילה הכללי (שבח בקשה והודאה) ומשמעותו
- ברכות השבח מול ברכות ההודאה
- סדר הברכות האמצעיות
מבנה התפילה- שבח בקשה והודאה:
התחלנו בסקירת המקורות השונים למבנה התפילה. ראינו מתח ביניהם האם מוקד התפילה הוא בשבח ורק אחריו ניתן לבקש צרכים, או שמוקד התפילה הוא בבקשת הצרכים, ולא ראוי לבקש צרכים ללא סידור שבח מקדים.
עברנו לראות מה הראשונים יגידו. הרא"ה ורס"ג מיקדו את התפילה בבקשת צרכים (וגם הרמב"ן בדרכו הייחודית), אך המאירי טען שתפילה נעלית יותר היא תפילה המתמקדת בשבח.
ראינו שהרמב"ם בכלל רואה את התפילה כיצירת מערכת יחסים של עבד ואדון עם הקב"ה כחלק מעבודת ה'.
לסיכום ביניים, ניתן למקד את את התפילה בבקשה או כבקשת צרכים רגילה (רס"ג), או כביטוי למערכת יחיסים עם ה' (רמב"ן). גם כשממקדים את התפילה בשבח, ניתן להבין שיש חובה לשבח את ה', או שהשבח הוא ביטוי למערכת היחסים. ניתן גם לראות את השבח והבקשה כזהים במעמדם בתפילה וכמבטאים שניהם את מערכת היחסים.
ברכות השבח מול ברכות ההודאה:
הירושלמי קרא הן לברכות הראשונות והן לאחרונות ברכות שבח, אך הרמב"ם חילק בין ברכות שבח להודאה. הסברנו ששבח מתמקד בה' וברצון להלל אותו, לעומת הודאה שמוקדה הוא צורך האדם שהתמלא. לכן, ניתן לברך את ברכות ההודאה רק לאחר בקשת הצרכים.
הערנו שמסגרת השבח לא רק נותנת לגיטימציה לבקשת הצרכים, אלא גם וצרת את מעמד התפילה ואת המפגש עם ה'.
בעקבות טענה זאת, הוכחנו ממקורות שונים שברכת שים שלום היא לא חלק אינטגרלי מהתפילה, והסברנו שנוסח התפילה מסתיים בברכת הודאה, לעומת מעמד התפילה שכולל גם את ברכת שים שלום.
המשכנו וטענו ששלוש הברכות האחרונות הן לא ברכות הודאה, אלא יציאה מאת ה'. כאשר נפטרים מה' מבקשים שיקבל את בקשותינו, מודים לו על מילוי הבקשות, ומבקשים שימשיך ללוות אותנו גם אחרי סיום התפילה.
הקבלנו זאת גם לתחילת התפילה. ברכת אבות יוצרת את מעמד המפגש לפני ה', ולכן כורעים בה והכוונה בה מעכבת. ראינו שיש בה שני עניינים: 1. שבח וסיפור גדולת ה'. מתן לגיטימציה למעמד לפני ה' ע"י הגדרת הפונה כהמשך של האבות וכחלק מעמ"י.
סדר הברכות האמצעיות:
רב הונא ורב אסי נחלקו לגביהן. רב הונא טען שיש להן סדר והן נחשבות כברכה אחת, ורב אסי טען שאין להם סדר. רש"י הבין שאין סדר בכלל לברכות האמצעיות, אך תוס' ורשב"ם טענו שיש להן סדר והיגיון פנימי אך הן לא נחשבות כברכה אחת.
חוץ מדעות אלו סקרנו גם את הצעת הפני יהושע ואת הצעת המאירי והכוזרי, וגם הצענו הצעה משלנו.
דף המקורות שנשלח לפני השיעור:
דף מקורות מעודכן לשיעור שנשלח אחרי השיעור. המקורות סודרו מחדש, כפי שהוצגו בשיעור, וגם נוספו מקורות שלא נכלל בדף הקודם:
סיכום מאת צבי שיננזון שיעור ד' מחזור נ"ב. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:
מבנה התפילה ומשמעותו
מבנה התפילה המשולש – שבח בקשה והודאה
נפתח את השיעור במשנה הפורשת את מבנה התפילה של ראש השנה:
סדר ברכות: אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע. קדושת היום - ותוקע, זכרונות - ותוקע, שופרות - ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, דברי רבי יוחנן בן נורי.
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לב עמוד א
ניתן לראות כאן מבנה משולש:
· אבות גבורות וקדושת השם
· מלכויות זכרונות ושופרות
· עבודה הודאה וברכת כהנים
הפתיחה והסיום נשארים זהה בכל התפילות, והברכות האמצעיות משתנות לפי היום הספציפי (יום חול/ שבת/ יו"ט...).
היגיון המבנה המשולש
ר' שמלאי בגמרא בברכות מסביר את ההיגיון במבנה זה:
דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל. מנלן - ממשה דכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא; וכתיב ה' אלהים אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד א
הרי"ף הבין שקודם מסדרים שבחו של ה' בפסוקי דזמרה ואח"כ מתפללים שמונה עשרה, אך הכסף משנה ורבים אחריו הבינו שהרמב"ם קישר גמרא זו למבנה התפילה, וכך בוודאי פירש רש"י בגמרא המקבילה בע"ז:
יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא - שלש ברכות ראשונות אבות גבורות וקדושת השם שאין בהן תפלה אלא שבח ואח"כ בשאר ברכות יש דברי תחנה ותפלה.
רש"י מסכת עבודה זרה דף ז עמוד ב
מדרש דומה מופיע בספרי (והאור שמח הבין שזה המקור של הרמב"ם):
משל ללוטייר שהיה עומד על הבמה ונשכר לאחד לדבר על ידיו ולא פתח בצרכי אותו האיש תחילה עד שפתח בשבחו של מלך... ואחר כן פתח בצרכו של אותו האיש וחזר וחתם בשבחו של מלך... ואף שמנה עשרה ברכות שתיקנו נביאים הראשונים שיהו ישראל מתפללים בכל יום לא פתחו בצרכם של ישראל עד שפתחו בשבחו של מקום האל הגדול הגבור והנורא קדוש אתה ונורא שמך ואחר כך מתיר אסורים ואחר כך רופא חולים ואחר כך מודים אנחנו לך.
ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שמג
בתפילה צריך לפתוח בשבח המקום, לבקש צרכים ולחתום בשבח המקום, וכך נאמר גם בירושלמי:
ר' אחא בשם ר' יהושע בן לוי אף מי שהתקין את התפילה הזאת על הסדר התקינה שלש ברכות ראשונות ושלש ברכות האחרונות שבחו של מקום והאמצעיות צרכן של בריות
תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ב הלכה ד
וכך גם הרמב"ם פוסק:
חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.
רמב"ם תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ב
תפילה- שבח או בקשה?
הבאנו את כל המקורות האלו, כי יש גמרא בברכות שמסיטה את מוקד התפילה למקום שונה:
אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות. דאמר רבי חנינא: ראשונות - דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות - דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות - דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד א
רב יהודה ור' חנינא ממקדים את התפילה בבקשת צרכים, ומוסיפים דרישה לסדר את שבח האדון לפני ולהיפטר ממנו אחרי. זאת בשונה מהמקורות שראינו לעיל (ובמיוחד ברמב"ם) שמתמקדים בשבח.
עלו בידינו שתי תפיסות לגבי מוקד התפילה – תפיסה אחת רואה את המוקד בשבח, ותפיסה שניה רואה את המוקד בבקשות.
פירוש המילה תפילה
תפיסות אלו באות לידי ביטוי בפירוש המילה תפילה.
רש"י שראינו לעיל על דברי ר' שמלאי מבין שתפילה היא תחינה ובקשות:
שלש ברכות ראשונות אבות גבורות וקדושת השם שאין בהן תפלה אלא שבח ואח"כ בשאר ברכות יש דברי תחנה ותפלה.
רש"י מסכת עבודה זרה דף ז עמוד ב
אלא שבברכות לא: כתוב: "יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל". כלומר, תפילה היא שבח בניגוד לבקשת הצרכים, וכך עולה מרש"י שם:
יכול ישאל צרכיו - כגון ברכות דאתה חונן עד שומע תפלה, ואחר כך יתפלל שלש ברכות ראשונות, שהן של שבח.
רש"י מסכת ברכות דף לא עמוד א
בניגוד לרש"י, רס"ג בהקדמה לסדור אוצר התפילות טוען שתפילה היא דיבור ופנייה לקב"ה, וניתן לפנות אליו ע"י בקשה או שבח.
דעות הראשונים
הרמב"ן על התורה (שמות, י"ג, ט"ז) ממקד את התפילה בהכרת תודה והבנת האדם שה' הוא בוראו, אך מדבריו בהשגותיו על ספר המצוות (עשה ה') עולה רעיון אחר – תפילה היא פריבילגיה וזכות לדבר ולתקשר עם הקב"ה, ובהמשך הוא מדגיש את החובה להתפלל בעת צרה. כך ניתן לראות צד כפול בתפילה – מצד אחד יש זכות לדבר עם ה', ומצד שני יש חובה להתפלל בעת צרה.
גם הרא"ה (ברכות ל:) רואה תפילה כבקשת צרכים, ורס"ג מרחיב על כך:
פירוש ויתפלל אליו מלת הצילני מה שהוא שאלה, ללמדנו שעיקר ענין התפלה הוא דרך הבקשה. וזה נתברר ג"כ ונתחוור בשעה שתיבה זו הועתקה ללשון תרגום, (שהרי) נתפרשה (מלת) תפלה (בלשון) בקשה
מבוא לסידור רס"ג (עמ' ג)
המאירי בחיבור התשובה שלו (מאמר ב' פרק י"ב) מחלק בין תפילה כבקשת צרכים ותחינה, לבין תפילה נשגבת יותר של שבח.
ראינו עד עכשיו שאסכולה אחת מדגישה את הכפיפות לה' שמחייבת מתן שבח והודאה לה', ואסכולה שנייה רואה בתפילה חסד והזדמנות לבקשת צרכים.
תפילה כמערכת יחסים
אולם, כשנדייק ברמב"ם נראה שהמוקד בתפילה הוא לא השבח או הבקשה, אלא עבודת ה':
והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה... ולשון ספרי ולעבדו זו תפילה. ואמרו גם כן ולעבדו זה תלמוד.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ה
מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה א
התפילה היא אמצעי לעבוד את ה', וחלק ממערך שלם של עבודת ה' כמו לימוד תורה, ולא בקשת צרכים. כך גם עולה מספר החינוך שממקד את התפילה בעצם התקשורת עם הקב"ה.
התפילה מבטאת עבודת ה' בכך שהיא מקיימת מערכת יחסים של עבד ואדון עם הקב"ה, שמתבטאת הן בבקשת צרכים והן בשבח. ממילא, גם אדם שמרגיש שיש לו הכל צריך להתפלל, כדברי הפרי מגדים:
והנה שאלת צרכיו, אף שיש בני אדם שאין צריכים להם ולא חסר להם מכל טוב, מכל מקום צריך לבקש על העתיד שלא יחסר לו לחמו ומימו, וצריך להתפלל עליו בכל יום אף על פי שיש לו, כפשטא דקרא [שמות שם] ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמיך כו'.
פרי מגדים אורח חיים פתיחה להלכות תפילה
לעתים קרובות, מערכת היחסים מתבטאת דווקא בבקשות, במיוחד במערכות יחסים של הורים וילדים. לכן, גם תפיסת התפילה כמערכת יחסים יכולה להתמקד בבקשות, שמייצרות את הקרבה בין הקב"ה לאדם בקלות יותר[1], וכך עולה מניסוח אחד ברמב"ן:
שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזה כענין שכתוב (בהעלותך י) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני י"י אלהיכם והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה
השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ה
סיכום ביינים
נסכם מה שראינו עד כאן. ניתן למקד את התפילה בבקשה או בשבח.
מי שממקד את התפילה בבקשה, יכול לראות את התפילה כהזדמנות לבקש מה' את צרכיו (רס"ג) או לראות את הבקשה כביטוי למערכת יחסים עם הקב"ה (רמב"ן). גם כשממקדים את התפילה בשבח, אפשר להבין שקיימת חובה לשבח את ה' בגלל נשגבותו, או ששבח הוא ביטוי למערכת יחסים שלנו עם ה' כעבד ואדון. כמובן, ניתן גם לראות את השבח והבקשה כזהים במעמדם בתפילה, מתוך תפיסת שניהם כביטוי למערכת יחסים (רמב"ם).
ברכות השבח מול ברכות ההודאה
כעת נעבור לבאר את היחס בין שלוש ברכות השבח הראשונות, לבין שלוש ברכות ההודאה האחרונות. בחלק מהמקורות עולה שיש הבדל בין שבח להודאה בתפילה, ויש לעמוד על ההבדל בין המושגים. בפעולת שבח המוקד הוא הקב"ה והרצון להלל אותו כישות נעלה כשלעצמה. בפעולת הודאה לעומת זאת המוקד הוא צורך האדם שהתמלא, וההודאה באה בעקבות דבר שנעשה לאדם.
דוגמא טובה הממחישה רעיון זה, היא פסיקת הרמ"א שיש לברך ברכת 'אשר יצר' כשאדם קם בבוקר, גם אם לא נצרך לנקביו. ברכה זו לא תהיה הודאה, אלא שבח כללי שמתמקד בה'. דוגמה נוספת, היא מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בברכות השחר. הרמב"ם רואה את ברכות השחר כהודאה, ולכן אין צורך לברך אם לא היה מאורע. הרא"ש לעומת זאת רואה את ברכות השחר כשבח כללי השייך גם אם לא התרחש מאורע.
לאור הבחנה זו, ניתן להבין את חלוקת הרמב"ם בין הברכות לפני הבקשות לבין הברכות אחריהן:
ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ב
בניגוד לירושלמי שסתם וקרא הן לברכות הראשונות והן לאחרונות שבח, הרמב"ם קורא לברכות האחרונות שבח והודיה, לעומת שלוש הברכות הראשונות, שבהן יש צורך לשבח אבל לא ניתן להודות כי הבקשה עוד לא התרחשה.
שבח והודאה כהתייצבות ומעמד לפני ה'
יש להעיר על כך שבנוסף לכך שמסגרת השבח וההודאה מצדיקה בקשה, היא גם יוצרת את ההתייצבות והמפגש בין הקב"ה לאדם (מעמד שדנו עליו באחד מהשיעורים הקודמים). הברכות הראשונות הן סידור שבח לפני רבו (ע"פ ברכות לד.) יוצרות את המפגש, והברכות האחרונות הן היציאה מאת הרב והן מסיימות את המעמד.
תחילת התפילה וסופה - שים שלום מנותק
למרות שראינו שברכת שים שלום נכללת בברכות ההודאה, לא ברור עד כמה היא חלק אינטגרלי מהתפילה. הגמרא בדף לד: קובעת שיש עניין בכריעה בתחילת ברכת מודים ובסופה, אך העושה זאת בברכת המזון והלל הוא מגונה. הסיבה לפער היא אופי התפילה – במעמד ובמפגש עם ה' צריך לכרוע, והכריעות מגדירות את תחילת המעמד וסופו (ועמדנו על כך בשיעור על מעמד התפילה). לפי זה, מעמד התפילה מסתיים בברכת מודים, וברכת שים שלום קשורה לברכת כהנים ולא לתפילה.
טענה זו קשה, שהרי כל דיני תפילה נוהגים בשים שלום, וכן אדם ששכח יעלה ויבוא ונזכר בשים שלום, חוזר לרצה? אלא שכך עולה מדברי הרמב"ם בהלכות תפילה (י"ד, י"ד) שכותב שמברכים ברכת כהנים "אחר כל תפלה", למרות שהיא מגיעה לפני שים שלום. מכאן לומד ההגהות מיימוניות (וכן נפסק בשו"ע) שכאשר החזן כהן, עדיף שהאדם שמקריא את ברכת כהנים ימשיך לברך גם את ברכת שים שלום. מכאן נראה ששים שלום היא לא חלק אינטגרלי מהתפילה, וקשורה יותר לברכת כהנים[2].
בה"ג אומר זאת במפורש:
לא שבקין רבנן למימר מעומד, ואפילו זכרינו לחיים במגן לא אמרינן, וכ"ש זכור רחמיך וכבוש כעסך במודים לא אמרינן, אבל ובספר חיים אמרינן בשים שלום, דסליקו להו שמונה עשרה והוה ליה כי תחנוני.
ספר הלכות גדולות סימן א - הלכות ברכות פרק חמישי עמוד נט
למרות שלא ניתן לומר 'זכרינו לחיים...' בברכת אבות, אומרים 'בספר חיים...' בשים שלום כי נסתיימה התפילה.
שלוש אחרונות כברכות הודאה
הסבר זה מעצים בעיה נוספת לגבי חטיבת ההודאה בסוף התפילה. הרי ברצה ובשים שלום לא מופיעה הודאה, אלא רק במודים, אז למה הרמב"ם מתייחס לכל הברכות כהודאה: "ושלש אחרונות הודיה"?
תוס' בדף לד. שמו לב לזה, ותיארו את הברכות האחרונות כצרכי ציבור (וכך גם ברשב"א).
נציע הסבר אחר שיגדיר את הברכות האחרונות לא כהודאה, אלא כ"נפטר והולך לו" (ע"פ ברכות לד.). כאשר אנחנו נפטרים ונפרדים מה', אנחנו מתחילים בברכת רצה שה' יקבל את בקשתנו. בשלב השני אנחנו מודים לקב"ה על מילוי הבקשות- ברכת מודים. השלב האחרון הוא בקשה לשמירה על קשר, ושהקב"ה ימשיך ללוות גם לאחר סיום מעמד התפילה- ברכת שים שלום.
עם ההבנה החדשה שלנו בברכת שים שלום אפשר להבין קצת יותר איך הכל עובד. מסתבר שנוסח התפילה נגמר במודים אבל המעמד נמשך עם הבקשה לשמירה על קשר. לכן בעיות של הפסק בנוסח לא יפריעו לנו, אבל פגיעה במעמד עדיין רלוונטית.
ברכה ראשונה
ניתן לפתח רעיון זה עוד יותר ולהרחיב אותו גם לברכה הראשונה. בחטיבה הפותחת יש לראות כניסה וסידור שבח לפני רבו, כמין תמונת ראי לחטיבה הסוגרת. מסיבה זו, כמו שבברכת הודאה כורעים כך גם בברכת אבות. יכול להיות שביטוי נוסף לכך נמצא בדרישה המעכבת לכוונה דווקא בברכה הראשונה - בברכה הראשונה יש טקס פתיחה של גישה והתייצבות[3]. לפי זה, לא כוונת המילים מעכבת בברכה הראשונה, אלא כוונת העמידה לפני ה' (בניגוד להסבר הגר"ח).
אפשר להסביר כך גם את גרסתו של הראבי"ה שדורשת כוונה גם בברכת הודאה. גם בהודאה יש צורך בכוונה יתירה כי תהליך ה"פטירה" גם הוא חלק משמעותי מהתפילה.
כאשר עוסקים בברכה הראשונה יש לעמוד גם על התוכן הכפול בברכה. אנחנו מתחילים בקריאה לה' כגדול (כנגד אבות) גיבור (כנגד גבורות) ונורא (כנגד קדושת השם), וממילא הברכה אמורה לעסוק בגדלות ה', אך משום מה חצי מהברכה עוסק באבות כולל החתימה. תופעה זו מוסברת בכך שיש לברכה זו אופי כפול:
· קיום אחד של הברכה הוא סיפור גדולתו - שבח.
· קיום נוסף הוא נתינת לגיטימציה למעמד לפני ה' על ידי הגדרת הפונה כהמשך של האבות וכחלק מעם ישראל.
סדר הברכות האמצעיות
אחרי שדנו במבנה הכללי, בברכות האחרונות ובברכות הראשונות, נעבור לדון בברכות האמצעיות. בגמרא יש דיון האם לאמצעיות יש סדר או אין:
אמר רב הונא: טעה בשלש ראשונות - חוזר לראש, באמצעיות - חוזר לאתה חונן, באחרונות - חוזר לעבודה; ורב אסי אמר: אמצעיות אין להן סדר. מתיב רב ששת: מהיכן הוא חוזר - מתחלת הברכה שטעה זה, תיובתא דרב הונא! - אמר לך רב הונא: אמצעיות - כולהו חדא ברכתא נינהו.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד א
בפשטות נאמר שיש סדר לשלוש החטיבות השונות של התפילה (שבח, בקשה והודאה), ויש סדר פנימי לחטיבת הפתיחה ולחטיבה המסיימת. לגבי חטיבת הבקשות רב אסי טוען שאין סדר פנימי, וברכות מבטאות צרכים שונים של האדם.
רוב הראשונים פסקו כרב אסי, אך התעורר דיון סביב גמרא במסכת מגילה שיוצא ממנה שיש סדר פנימי מכוון לברכות האמצעיות:
תפלה מנא לן? דתניא: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר רבי יוחנן, ואמרי לה במתניתא תנא: מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר. תנו רבנן: מנין שאומרים אבות - שנאמר הבו לה' בני אלים, ומנין שאומרים גבורות - שנאמר הבו לה' כבוד ועז...
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יז עמוד ב
הגמרא ממשיכה לדרוש מפסוקים את סדר כל התפילה, כולל הברכות האמצעיות.
היה מתבקש לומר שיש סדר לכתחילה אך לא בדיעבד, וכך הפני יהושע מסביר למרות שזה לא מופיע בראשונים. יש גישה אחת בראשונים שהרשב"ם מייצג, שלפיה יש סדר לברכות האמצעיות, ולכן כשאדם טועה בברכת השנים הוא צריך לחזור עד אליה (אך לא עד אתה חונן), בניגוד לחטיבות השבח וההודאה שיש להן סדר והן נחשבות כברכה אחת. שיטה אחרת של רש"י והרי"ף מביא אותה בשם חלק מהגאונים אומרת שאין סדר בכלל לברכות האמצעיות.
ניתן לחלק באופן אחר – הגמרא במגילה מתעלמת מחטיבות התפילה, ומסבירה את כל שמונה עשרה כרצף, לעומת הגמרא בברכות שמתעסקת בחטיבות. כך גם עולה בירושלמי (ברכות, ב', ד'), שמביא דרשה אחת שמניחה שיש חטיבות לתפילה, ומתחילה להסביר את רצף הברכות מאתה חונן, ודרשה שנייה שמקבילה לגמרא שלנו. כך יש לנו שתי זוויות - זווית הבקשה של עבד לפני רבו שכוללת שלוש חטיבות בתפילה, וזווית אחרת לפיה יש רצף של שמונה עשרה ברכות.
חוץ מדעות אלו, המאירי והכוזרי טוענים שיש חיבור בין שש הברכות הראשונות, וכולן עוסקות בקרבת ה'. אח"כ ממשיכים בצרכים הרוחניים, ועוברים לצרכים הגשמיים והלאומיים, וכך יש לנו חלוקת צרכים מהכבד אל הקל. חלוקה נוספת שניתן להציע הין בין שש חלוקות אישיות, לשבע ברכות ציבוריות. בברכות האישיות אין סדר וכל הצרכים שבהן חשובים, והברכות הציבוריות מדברות על גאולה שהיא תהליך עם סדר והיגיון פנימי.
[1] כך יש להבין גם את הקשר בין העניין האלוקי לתפילה בספר הכוזרי (מאמר ג' י"ז) – העניין האלוקי הוא יצירת הקשר בין האדם לה' שמתבטאת בתפילה.
[2] מסיבה זו פחות בעייתי להפסיק אחרי הודאה, ולכן אפשרי שחזן כהן יברך ברכת כהנים וימשיך לשים שלום. כך גם ניתן להבין למה ברכה זו היא היחידה שנוסחה משתנה בין התפילות השונות (בחלק מהנוסחים).
[3] הסבר אלטרנטיבי הוא שהכוונה בברכה הראשונה נמשכת לשאר התפילה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)