ליקוט פאה לעני
הרב מדן עסק במחלוקת ר' אליעזר וחכמים בשאלת יכולתו של אדם לתפוס פאה עבור חברו עני. הרב מדן הציג מספר הבנות שונותת של המחלוקת לפי דברי האמוראים בבבלי ובירושלמי. לבסוף ניתח את מח' רש"י והרא"ש בנוגע לזכיית בעל השדה בפאה.
סיכום מאת הלל אלסטר שיעור ה' מחזור נ'. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.
ליקוט פאה לעני
מהו מעשה מצוות פאה? האם צריך דווקא להשאיר להם ללקט בשדה ולא לאסוף עבורם? האם מותר מדיני ממונות לתפוס עבור עני מסוים?
וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט: וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם:
(ויקרא יט)
וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם: ס
(ויקרא כג)
נציין שני הבדלים בין הפרשיות:
- "בקוצרך" [כג] לעומת "לקצור" [יט]
- ההקשר: בפרק יט כחלק ממצוות של גזל ועושק, בפרק כג כחלק מחג השבועות.
בפרק כג מוקד המצווה הוא השדה- התורה מצווה על חלוקת נתחים מהיבול לה' ולעניים.
בפרק יט מוקד המצווה הוא האדם- התורה מצווה שלא לקחת מחלקו של העני.
להלן נראה מח' ראשונים האם בעל השדה יכול לזכות בפאה מהשדה שלו. פרק יט מתמקד בבעלים, ונראה שמושך לומר שעל בעל השדה ישנו איסור לקיטה אישי. בפרק כג הבעלים אינו במוקד ומסתברת שיטת הרא"ש שהבעלים מותר בלקיטה אם העני.
מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני שנמצא ראשון
(פאה פרק ד)
היתר ויכולת זכיה בפאה עבור עני
1. האם מותר לזכות בפאה עבור עני מסוים?
2. האם זכייה תועיל?
אלא דכתיב לא תלקט לעני - וא"ת למ"ד בפ"ק דתמורה (דף ד:) כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני א"כ קנה העני וי"ל דהכא בתר לא תלקט כתיב לעני ולגר תעזוב אותם משמע דלא קני וא"ת ונילף מהכא בעלמא דהמגביה מציאה לחבירו דלא קנה חבירו וי"ל דהכא סברא הוא שלא זכתה תורה לעני אלא מה שכל אחד מלקט לצורך עצמו ולרב חסדא דמפרש הכא דטעמייהו דרבנן משום דתופס לב"ח לא קני איכא למימר דמהכא יליף.
(תוס' גיטין יב.)
תוס' לומדים מהכפילות- "לא תלקט", "תעזוב" – שישנו איסור לקיטה, ובנוסף התורה מונעת את האפשרות לזכות.
תוס' מציעים שתי הבנות לאיסור הלקיטה:
- מ"ד תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה, מבין שזוהי מניעה ספציפית בדיני מתנות עניים. התורה דורשת שהעני יטרח וילקט יחד עם בעל השדה. התורה מאפשרת עזרה לעני רק עם הוא טורח גם הוא, בדומה ל'עזב תעזב עמו'.
- מ"ד תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה, מבין שמכאן לומדים לכל התורה שלא ניתן לזכות עבור אדם אחר אם זה בא על חשבון אנשים אחרים. [דין זכין לאדם שלא בפניו מועיל רק בדעת אחרת מקנה]. לשיטה זו האיסור נובע מהקיפוח של העניים האחרים. אמנם יש לתהות, האם לעני יש זכות בשדה שלי, כמו בעל חוב, או שיש לו רק היתר ללקוט ממנה? האם ניתן לדבר על קיפוח של העני כאשר אין שום זכות בשדה שלי?
מח' ר"א וחכמים
נסביר את שתי הדעות בב"מ, שתי הדעות בגיטין ושלש הדעות בירושלמי פאה. לצורך הפשטות, אנו נניח שזכייה היא מדין שליחות.
בבלי-
ר' יהושע בן לוי:
אמר עולא אמר רבי יהושע בן לוי: מחלוקת מעשיר לעני, דרבי אליעזר סבר: מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני, וחזי ליה - השתא נמי חזי ליה, ומגו דזכי לנפשיה - זכי נמי לחבריה. ורבנן סברי: חד מגו - אמרינן, תרי מגו - לא אמרינן. אבל מעני לעני - דברי הכל זכה לו, דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.
(ב"מ ט:)
מדוע אדם לא יכול לזכות לחברו במקום שחב לאחרים? הרב מדן מסביר שזה מבוסס על אותו יסוד של 'אין שליח לדבר עבירה'. התורה חידשה פריווילגיה של שליחות כדי להקל את החיים, אך היא לא חידשה אלא במקום שהדבר רצוי בעיני המקום. באותה מידה, התורה לא חידשה דיני שליחות כשמצער אנשים אחרים ולא רק במצער את הקב"ה. אמנם, במצב שאותו אדם יכול לזכות עבור עצמו, אין קיפוח של אדם שלישי כיוון שבכל מקרה לא היה זוכה. בלשון גמרא 'מיגו דזכי אנפשיה זכי נמי אחבריה'. במקרה של אדם עשיר, שלא יכול לזכות עבור עצמו, חלקו ר"א וחכמים: ר' אליעזר סובר שמתוך שיכול להפקיר נכסיו ולהיות מותר בפאה לא נחשב שמקפח עני אחר. חכמים טוענים שזו סברה רחוקה ולא סביר שאדם יעשה כך.
רב נחמן:
מגביה מציאה לחברו לא קנה חבירו. חכמים דחו לגמרי את מיגו דזכי לנפשיה, התורה אפשרה לך לזכות לעצמך ולא אפשרה לזכות עבור אחרים כי אתה מקפח זכותם.
רב חסדא:
אמר רב חסדא: התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, באנו למחלוקת רבי אליעזר ורבנן; דתנן: מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני, ר' אליעזר אמר: זכה לו, וחכ"א: יתננו לעני הנמצא ראשון.
(גיטין יא:)
לר"א תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים- קנה. אין בעיה שיקפח אחרים, התורה לא הגבילה דיני שליחות. לא צריך שום מיגו כדי להצדיק. חכמים חולקים וסוברים שהתורה הגבילה יכולת זכייה.
אמימר ואיתימא רב פפא:
ר"א סובר שהתורה הגבילה זכייה אך ניתן להקל בזה על פי שני המיגו שציינו לעיל. חכמים חולקים מצד האיסור ללקוט עבור העני, דין במצוות פאה ולא דין בחושן משפט. מטרת המצווה שלא לקפח את העניים שטרחו, ושהעני יזכה ע"י טרחה.
סיכום בבלי:
שיטת ר"א לפי רב חסדא: אין שום בעיה של קיפוח, זוכה לחברו גם אם חב לאחרים.
שיטת חכמים לפי רב פפא: אין בעיה של קיפוח, אסור מצד גדרי מצוות פאה.
שאר הדעות: התורה פוסלת זכיה במצב של קיפוח, אך ייתכן ולא נחשב קיפוח כשיכול לומר מיגו.
ירושלמי-
ריב"ל:
ריב"ל מדבר על בעל הבית. רוב הראשונים מבינים שמדובר בבעל השדה. אנו נצא מנקודת הנחה שעני לא רשאי ללקוט בשדה שלו, כדרשת הספרא המובאת ברש"י.
נראה שבשיטת ריב"ל לא רק שבעל השדה יכול ללקוט אלא שרק הוא יכול, ולא אף אחד אחר. הפאה שייכת לבעל השדה, אלא שהוא מחויב לעזוב אותה לעניים, וק"ו שיכול לתת אותה לעני בעצמו. המח' היא האם גם בעה"ב עשיר יכול. חכמים סוברים שעל אף שמותר לבעה"ב לתת לעני מסוים, יש בעיה במנגנון הזכייה. עשיר אינו ראוי לקבל פאה, לכן לא יכול להיות שליח לזכות בה, כמו שעבד לא יכול לקבל גט עבור אישה. ר' אליעזר חולק וסובר שכל עוד האדם שייך בתחום, אף שאינו ראוי לתפקיד אותו הוא ממלא באופן ספציפי, השליחות תועיל. דוג' לכך באישה המהווה שליח הולכה לגט אף שאינה יכולה לתת גט. גם עשירים שייכים במצוות פאה ולכן יכולים לזכות עבור עניים.
עולים שני חידושים בהבנת הירושלמי את ריב"ל:
1. רק בעל השדה רשאי לזכות. מיגו דזכי אנפשיה לא מועיל.
2. איך יזכה? לר"א מספיק להיות שייך בתורת פאה, לחכמים דרושה יד הראויה לקבלת פאה לכן עשיר לא יזכה.
ר' זעירא:
לומד מחכמים את השיטה שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו, ואין בעייתיות בחב לאחרים. ברור שמדבר על אדם זר ולא דווקא בעל השדה. ייתכן שהביטוי בעה"ב מתייחס לסתם אדם. מכאן מקור לריטב"א, שהבין שהירושלמי מתיר לא דווקא בבעה"ב אלא אפילו בבעה"ב. למרות שאין לו יכולת לזכות בפאה שלו, היד שלו היא יד הראויה לזכות בפאה, לכן תוכל לזכות עבור אדם אחר גם בפאה שלו.
ר' רדיפה:
ר' רדיפה אמר איתפלגין ר' יונה ור' יוסי חד אמר הראוי ליטול זכה וחרנא אמר הראוי ליתן זכה מאן דמר הראוי ליטול כ"ש ליתן ומאן דמר הראוי ליתן אבל ליטול לא
(ירושלמי פאה ד, ו)
כפי שראינו, הירושלמי לא מתעניין בשאלה של חב לאחרים, המניעה היחידה לזכות היא כח הזכיה של התופס. נחלקו האמוראים מי ראוי להיות שליח לזכות בפאה: הראוי ליטול, או אפילו הראוי ליתן פאה. זו בעצם מחלוקת ר"א וחכמים- לר"א בעה"ב נחשב שייך בתורת פאה ויכול לזכות עבור עני, לחכמים רק הראוי ליטול נחשב שייך ולבעה"ב אין יד לזכות.
מח' הבבלי והירושלמי מתבררת ע"פ החקירה בשליחות:
- שליח פועל כידו הארוכה של המשלח, מכוחו של המשלח.
- שליח פועל מכוח עצמו עבור המשלח.
לפי הבבלי השליח פועל מכוחו של המשלח, לכן מתעסק בשאלה מה סמכותו של המשלח לפקח אחרים. השליח לא צריך להיות ראוי לפעולה הספציפית. לפי הירושלמי, השליח פועל מכוחו העצמאי, לכן צריך להיות ראוי לאותה פעולה שעושה. ממילא הירושלמי מתעסק בלבחון את המעמד של התופס, ולא בבעיית קיפוח העניים האחרים.
המחשה למח' זו בין הבבלי לירושלמי בדין איש הממונה לשליח קבלה. בבבלי אין דיון סביב זה, כיוון שברור שכל מי ששייך בעולם הגיטין יכול להיות שליח, ללא קשר למינו. בירושלמי לעומת זאת מחדשים שגבר יכול להיות שליח קבלה כיוון שראוי לקבל גט עבור בתו. רק בגלל שהוא ראוי לקבל גט בעצמו הוא יכול להיות שליח. נ"מ למעשה במקרה שממנה אישה לשליחה לתת גט- בבבלי זו לא בעיה, בירושלמי כנראה הדבר לא יתאפשר.
זכיית בעל השדה
לא תלקט לעני לא תסייע את העני, לא תלקט הזהיר את העני בשלו.
(ספרא קדושים פרשה א' ו)
רש"י (ב"מ ט:)- הסוגיה עוסקת באדם זר, בעל השדה בכל אופן לא יכול ללקוט עבור העני. הוא לא רשאי ללקוט עבור עצמו לכן אין לו מיגו.
הרא"ש מקשה על רש"י מסברה- הרי כפי שעשיר אומר מיגו שיכול להפקיר נכסיו ויהיה עני, כך גם בעל השדה יאמר מיגו שיכול להפקיר נכסיו והשדה לא תהיה שלו! בנוסף מוכיח הרא"ש מסוגיית הירושלמי בפרק ה בעניין שיבולת לקט שהתערבה, שגם בעל הבית יכול לזכות עבור עני.
רעק"א- זמן החיוב בפאה הוא זמן הקצירה. כיוון שהשדה הייתה שייכת לו בזמן הקצירה, יותר לא יכול לקחת מן הפאה, אפילו השדה לא תהיה שלו כבר.
ניתן לתרץ שהרא"ש דיבר על לקט, שהשעה הקובעת היא הלקיטה, בעוד רש"י דיבר על פאה שהשעה הקובעת היא הקצירה. אפשרות אחרת היא שנחלקו בהגדרת האיסור על בעל השדה: לדעת הרא"ש בעל השדה נחשב עשיר בשדה שלו וזו הסיבה היחידה שאסור לו, אם הופך לעני מותר לו. לרש"י זהו איסור על האדם עצמו, לא רק בתור עשיר.
הרב מדן תמה על שאלת רעק"א- אדם שאבד כל רכושו אחרי קצירת התבואה לא יכול ללקוט מן הפאה?
הגרי"ד- גם אם יפקיר, ההפקר לא יועיל על הפאה. בדומה לקניין גזלה, בעל השדה מקבל עליו אחריות לדאוג שהפאה תגיע לייעודה לכן הפקר לא יועיל לו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)