גט בידה ומשיחה בידו
הרב מדן עסק בסוגיה של גט בידה ומשיחה בידו. בתחילה הרב ניתח את המשמעות הקניינית של היכולת לנתק חפץ. לאחר מכן הרב דן בגדרי נתינה של גט, וביכולת האשה להיות מעורבת בתהליך.
סיכום מאת ישראל קלרק שיעור ה' מחזור נ'. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.
גט בידה ומשיחה בידו
התורה אומרת (דברים כ"ד, א) "וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ". מכאן למדנו שגט צריך להיות "כריתות", ו"ונתן בידה". הגמ' (ב"מ ז.) אומרת שנתינה של סודר מתקיים כאשר המקבל מחזיק שלוש על שלוש מהסודר. זה מקיים "ונתן לרעהו", וזה נחשב כאילו הסודר נפסק. הגמ' מקשה מדברי רב חסדא, שכאשר בעל נותן גט לאשתו, אבל יש בידו משיחה, אם הוא יכול לנתק את הגט מידה – היא לא מגורשת. הגמ' מתרצת שיש לחלק בין גט, שצריך כריתות, לבין נתינה של סודר.
נתינה וקנין בסודר
נדון קודם בשאלה הקניינית, עד כמה יתכן קניין כאשר שניהם אוחזים בחפץ. הרמב"ם (מכירה ה', ז) אומר שאפילו אם המוכר חפץ לא אחז בכל הסודר שהקונה נתן לו, מספיק שהמוכר יחזיק בכדי שיעור כלי מהסודר (שלוש על שלוש). לחילופין, מספיק שהמוכר יחזיק בצורה שיכול לנתק את הסודר מיד הנותן. הרמב"ם למד מהדין של גט, שאם הבעל יכול לנתק את הגט מאשתו – זה לא נחשב נתינה. כלומר הגט נחשב כאילו הוא אצל הבעל. כך גם בסודר, אם המקבל יכול לנתק את הסודר מהנותן – זה שלו. הרשב"א חולק על הרמב"ם, וסובר שהדיון לגבי גט הוא בגדרי נתינה – אם הבעל יכול לנתק את הגט, זה לא נקרא נתינה. ואם הבעל לא יכול לנתק, זה נקרא נתינה. אבל בסודר, צריך נתינת כלי. לכן אפילו אם מקבל הסודר יכול לנתק את הסודר מהנותן – זה לא נחשב נתינת כלי. המ"מ מביא בשם הרמב"ן שהחילוק בין גט לסודר הוא שבגט צריך כריתות. כלומר מבחינת מעשה נתינה, זה נחשב מעשה נתינה. אבל אין כריתות, בגלל היכולת לנתק. נראה בהמשך את ההבדל בין חסרון בכריתות לחסרון במעשה נתינה.
הרמב"ם פוסק שאם הבעל נותן גט עם משיחה, ואז חותכים את המשיחה – הגט כשר. הרמב"ם לשיטתו, שהיכולת לנתק אומר שהגט אצל הבעל, ועכשיו שחתכו אותו – זה נחשב ברשות האשה. ראשונים אחרים חולקים, וסוברים שיש מחסור במעשה נתינה גם לאחר שחותכים את המשיחה.
יש מקשים על הרמב"ם מהגמ' (ט.) שהיכולת לנתק חפץ מהאוחז בו – לא קונה במציאה. הש"ך מסביר את ההבדל: היכולת לנתק לא אומר שהחפץ אצל מי שיכול לנתק (בשונה ממה שהסברנו לעיל). אלא שכאשר יש "דעת אחרת מקנה", זה מצטרף ליכולת לנתק, ומייצר קנין. לכן בנותן סודר, אם המקבל יכול לנתקו – זה שלו. אבל במציאה, היכולת לנתק הוא לא מספיק כדי לקנות, כי אין "דעת אחרת מקנה".
הגמ' בכתובות (ל:) והראשונים שם דנים במקרה שאדם תוחב תרומה לתוך פיו של חבירו עם כוש. הריצב"א (בתוס' שם) אומר שמי שהתרומה בפיו – קונה אותו, אע"פ שאפשר לנתק את התרומה מתוך פיו עם הכוש. כמו שבמוצא טלית, היכולת לנתק אינו קניין, כך גם המחזיק את הכוש – לא קונה את התרומה. ממילא, אם התרומה לא שייכת למי שיכול לנתק – זה שייך למי שזה בתוך פיו. א"כ, גם בגט, היכולת של הבעל לנתק אינו קניין, והגט באמת קנוי לאשה. אלא שבגט יש בעיה של כריתות. עד כאן פשוט, הריצב"א חולק על הרמב"ם.
רעק"א מקשה למה תוס' מביא ראיה מהגמ' שהיכולת לנתק מציאה – לא נחשב קניין. הרי תוס' יכל להביא ראיה מהגמ' שלנו, שהסיבה היחידה שהאשה לא מגורשת – הוא בגלל חוסר כריתות. משמע שיש לאשה קניין על הגט, אע"פ שהבעל יכול לנתק אותו. הקובץ שיעורים מתרץ שהגמ' שלנו עוסקת אפילו במקרה שהבעל יכול לנתק רק ברצון האשה, ואז ברור שיש לאשה קנין, והבעיה היא רק כריתות. אך הגמ' שלנו לא עוסקת במקרה שהאשה באמת לא יכולה למנוע את הניתוק. במקרה זה, אולי אין לאשה קנין. לכן תוס' הביא ראיה מהסוגיה על מציאה, שהיכולת לנתק אינו קניין, וממילא יש לאשה קנין על הגט בידה. החילוק של הקו"ש הוא מענין, אך נראה שהנתיבות חולק עליו. הנתיבות אומר בדעת הרמב"ם שבמקרה שהבעל יכול לנתק רק ברצון האשה (כלומר, האשה יכולה לנתק מהבעל) – האשה מגורשת, ואין בעיה של כריתות. נראה שהמח' הוא האם המשיחה היא חלק מהגט – הקו"ש סובר שהיכולת של האשה לנתק לא מועיל, כי אז לא יהיה לה משיחה. הנתיבות חושב שהמשיחה לא חשוב, ולכן היכולת של האשה לנתק אומר שיש לה קנין גמור על הגט, ומגורשת. הריטב"א גם אומר שאם יש לאשה יכולת לסגור את ידה והבעל לא יצליח לנתק – היא מגורשת. הריטב"א מוסיף שאפילו אם יד האשה כרגע פתוח, מכיון שהיא יכולה לסגור את היד – היא מגורשת, כי סגירת היד היא פעולה טבעית, ברגע שהבעל ינסה לנתק. אבל אם הבעל יוכל לקרוע את הגט בעזרת המשיחה (כאשר האשה מחזיקה בכח) – אינה מגורשת. זה כאילו האשה גוזלת את הגט מהבעל, ולכן אין מעשה נתינה של הבעל.
נתינה וכריתות בגט
נעבור לדון בדין של גט. מה החסרון בגט כאשר משיחה ביד הבעל, שלא קיים בקנין? יש ארבע אפשרויות – שתים שהם ארבע. יתכן שיש חסרון במעשה נתינה, ויתכן שיש בעיה בכריתות. מצד המעשה נתינה, צריך להבחין בין גט לקנין:
· (א1) כאשר נותנים סודר, המקבל קונה את הסודר. הקנין הוא חלות הלכתית של הנתינה. יש זהות בין מעשה הקנין, לחלות הקנין. אבל בגט, אין זהות בין נתינת הגט לחלות הגירושין. חלות הגירושין באה מהתורה, לאחר נתינת הגט. מבחינה לוגית, יש כאן שני שלבים – נתינת הגט, ואז חלות הגירושין. אם הבעל יכול למשוך את הגט, אז לא עוברים משלב הנתינה לשלב החלות. אבל בקנין, מיד עם הנתינה יש חלות קנין, והחזקת המשיחה באה אחרי החלות.
· (א2) הסבר יותר פשוט הוא שנתינה שלא מביעה התנתקות מהאשה – יש חסרון בנתינה. אם הבעל עדיין מקושר לגט עם המשיחה, אז הוא לא נתן לאשה גט. נתינה שאין בה כריתות – אינה נתינה.
לחילופין, יתכן שהבעיה היא בכריתות. הבעל צריך להתנתק מהגט ומהאשה כדי שהגירושין יחולו. המעשה הוא נתינה, אך תוכן הנתינה הוא כריתות בין האיש לאשה, והיתר האשה לעולם. גט מחיל שתי דברים: כריתת הקשר בין בעל לאשה, והיתר לעולם. לכן כתוב בגט "הרי את מותרת לכל אדם", ולפי ר' יהודה כתוב גם שהגט מנתק את הקשר בין הבעל לאשה. חסרון בכריתות הוא חסרון בניתוק הקשר בין הבעל לאשה. כעת, ניתן לחקור האם הכריתות צריך לבא מהבעל או לא (נפק"מ לאשה שקופצת את ידה, ראה להלן):
· (ב1) כאשר הבעל מחזיק במשיחה, יש אמנם מעשה נתינה, אבל אין כריתות. הבעל והאשה עדיין קשורים אחד בשני. אך כל אחד יכול לגרום לכריתות.
· (ב2) צריך מעשה נתינה, ומעשה כריתות. כאשר בעל נותן גט עם משיחה, הוא לא מבטא כריתות במעשה שלו. רק הבעל יכול לתת כריתות.
רוב הראשונים סוברים שאשה שקופצת את ידה ומונעת את ניתוק הגט – לא מגורשת. כלומר אפשרות (ב1) לא נכון לדעתם. או שיש חסרון בכריתות, ורק הבעל יכול לתת אותו. או שיש בעיה במעשה נתינה, וכאשר האשה קופצת את ידה – עדיין אין מעשה נתינה של הבעל. תוס' אומר שאשה שקופצת את ידה, אינה מגורשת, כמו בטלי גיטיך מעל קרקע. זה כמובן חסרון במעשה הנתינה. הרשב"א אומר שכאשר אשה קופצת את ידה – זה כמו מעשה גזילה. הגט נחשב כביד הבעל. (ראינו לעיל את הנתיבות בדעת הרמב"ם, שהיכולת של האשה לנתק אומר שיש לה קנין. ממילא, נתינה עם משיחה שהאשה יכולה לנתק – נחשב נתינה. זה הפוך לגמרי מהרשב"א, שאין כלל נתינה. לפי הקו"ש, יש נתינה, אך יש בעיה בכריתות.)
ר"י בתוס' מסביר שהמקרה בגמ' שאשה מגורשת כאשר הבעל לא יכול לנתק, אינו כאשר האשה סגרה את ידה (כפי שביארנו לעיל). אלא שהבעל תחב את הגט לתוך ידה הסגור של האשה. במקרה זה יש מעשה נתינה. ר"ת מפרש אחרת, שמדובר במקרה שיד האשה פתוחה, אך הגט כ"כ כבד שהמשיחה יקרע כאשר הבעל ינסה לנתק את הגט. ממילא, זה נחשב מעשה נתינה. משמע שר"ת חולק על הפירוש של ר"י – אם הבעל דוחף גט ליד האשה הסגור, האשה לא מגורשת. נראה שטעמו של ר"ת הוא שהאשה מפעילה כח גם במקרה זה, ולכן אין מעשה נתינה מושלם מצד הבעל. הסברא של ר"ת הוא שכאשר האשה מעורבת במעשה הנתינה – המעשה פסול. (יש ר"ן בקידושין (א: בדפי הרי"ף ד"ה תנו) שהאשה צריכה לבטל את עצמה לגבי הבעל, בתהליך הקידושין. הבעל לוקח אותה, כמו חפץ. ניתן לומר שיש רעיון דומה בגירושין).
תוס' ממשיך ואומר שצריך להיזהר שהאשה לא תסגור את ידה באמצע התהליך של נתינת הגט. אם היא תסגור את ידה באמצע – זה כמו מקרה של גט בידה ומשיחה בידו, ואינה מגורשת. אך בסוף תוס' אומר שבדיעבד – זה כשר. תוס' משווה את זה למקרה של "ערק ליה חרציה" – שהבעל קירב את הגט לאשה. משמע שגם אם האשה תקח את הגט באמצע, היא מגורשת. כמה ראשונים (רש"י, רא"ש, רמב"ם) אכן מפרשים ב"ערק ליה חרציה" שהאשה יכולה לשלוף את הגט מהחגורה של הבעל, לאחר שהבעל עיקם את מותניו וקירב את הגט לאשה. אבל יש ראשונים (ר"ח) שמפרשים שהבעל צריך להקל על האשה להוציא את הגט. לפי שיטה זו, יש בעיה בכריתות, והבעל צריך לקרב ולהקל על נתינת הגט. לפי השיטה הקודמת, הבעיה היא במעשה נתינה, ולכן צריך לקרב את הגט. (השו"ע מביא את מחלוקת הראשונים בפירוש ערק ליה חרציה). בכל מקרה, מפורש שקירוב הגט מועיל.
צריך לחקור עד כמה מעשה האשה יכול להצטרף למעשה הבעל. בערק לה חרציה, המעשה של האשה הוא המשך המעשה של הבעל, ויש נתינה. אך במקרה שהבעל נותן גט, והאשה סוגרת את ידה באמצע, זהו לא המשך טבעי של המעשה של הבעל. לכן תוס' אומר שלכתחילה, האשה לא אמורה לעשות את זה. והמחמיר תבוא עליו ברכה.
הרשב"א מביא בשם הר"י, שאם האשה קופצת את ידה ברצון הבעל – היא מגורשת, כמו בערק ליה חרציה. אך היא קופצת את ידה נגד רצון הבעל – אינה מגורשת, וזה פוגע במעשה נתינה. נראה שכאשר הקפיצה היא מדעת הבעל, אז מעשה האשה נחשב כהמשך של מעשה הבעל.
הרא"ש מביא בשם ר"י, שהאשה יכולה לקפוץ את ידה, כאשר הבעל נותן לה את הגט. לכאורה, זה סותר את הר"י בתוס', שאוסר על האשה לקפוץ את ידה. ניתן לתרץ כמו הב"ח, שיש לחלק בין קפיצה מדעת הבעל לקפיצה שלא מדעת הבעל. אפשר גם לתרץ שר"י בתוס' אינו ר"י ברא"ש, אלא ר' יוסף ברא"ש.
ר"י הביא ראיה שמותר לאשה לקפוץ את ידה, מהמגרש את אשתו לאחר שלושים יום. הרא"ש טוען שאין זה ראיה, כי שם יש מעשה נתינה שלם, ואילו באשה שקפצה את ידה – אין מעשה נתינה שלם מצד הבעל. יסוד המח' הוא האם גט שניתן ביד הפתוח של אשה – נחשב מעשה נתינה. לדעת ר"י, זהו התחלת נתינה, ולכן אין בעיה שהאשה תקפוץ את ידה ותשלים את המעשה (לעיל הסברנו שזה לא כמו ערק ליה חרציה, אבל בכל זאת אפשר לומר שהבעל התחיל את המעשה והיא ממשיכה אותו). לפי הרא"ש, אין כאן אפילו תחילת מעשה נתינה, כי הבעל יכול לנתק את הגט. ממילא, כאשר האשה קופצת את ידה – היא לא משלימה מעשה נתינה, אלא לוקחת גט בלי מעשה נתינה.
כפי שהערנו, יש סתירה בדברי הר"י. השו"ע פוסק שאשה לא יכולה לקפוץ את ידה, ומביא בשם י"א (הר"י ברא"ש) שאשה יכולה לקפוץ את ידה. הרמ"א מביא את החילוק של הרשב"א, ואומר שאם האשה קופצת את ידה ברצון הבעל – היא מגורשת.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)