דף יומי | בבא קמא | דף פו ע"ב

מוקד החיוב של הבושת

חיוב הבושת הוא אחד מחמשת החיובים בחובל בחברו, והוא נלמד מן הכתוב בדברים כה/יא - כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו ושלחה ידה והחזיקה במבשיו

נדון במסגרת עיוננו היום במוקד החיוב של הבושת

דבר זה עולה בסוגיה –

בעי ר' אבא בר ממל: ביישו ישן ומת, מהו? מאי קמבעיא ליה?

אמר רב זביד, הכי קמבעיא ליה: משום כיסופא הוא, והא מית ליה ולית ליה כיסופא, או דלמא משום זילותא הוא, והא אוזליה? ...

רב פפא אמר, הכי קמבעיא ליה: משום כיסופא דידיה הוא, והוא מיית ליה, או דלמא משום בושת משפחה?

הדילמה העולה כאן אצל רבי אבא בר ממל, האם לחייב בושת באדם שהיה ישן בשעה שביישוהו, ולא נודע לו הדבר כלל, כי מת בשנתו. שני הסברים הוצעו בסוגיה לספק זה.

נתבונן בהסברו של רב זביד: רב זביד מציע אפשרות שחיוב בושת אינו על תחושת הבושה שהאדם חש בעקבות המעשה, כי האדם שלפנינו לא חש בושה כלל. אפשר שמוקד הבושת בפגיעה במעמדו של האדם, בזילות הנוצרת בעקבות הביוש. לשיטה זו מוקד החיוב הוא בפגיעה בכבודו של הנפגע, גם אם לא חש בכך. הסוגיה מביאה ראיה לצד הזילות ממה שאמרו שהמבייש את הקטן חייב. הסוגיה סבורה שקטן אינו חש בושה, אבל גם לו יש מעמד וכבוד, והמבייש פוגע בכבודו. הגמרא דוחה ראיה זו, כי אפשר שהמוקד הוא בתחושת הבושה ויש קטנים, בוגרים יותר בגילם ובנפשם, שחשים תחושה כזו.

אבל עיין ראב"ד שם שכתב להסביר יסוד הזילותא באופן אחר:

'אי משום זילותא הוא, שהרי זלזל בחבירו... תפשוט מינה דמשום זילותא היא, וזה אע"פ שהוא קטן אין אדם רשאי לזלזל בבני ברית',

ונראה שהראב"ד אינו מתמקד בכבוד האישי שנפגע כאן, אלא בפגיעה שנוצרת בזלזול  בבני ברית, יש פגיעה בו כנציג בניו של הקב"ה.

מנגד, רב פפא אינו מקבל את מושג הזילות, חיוב בושת ללא התחושה,  הוא מתמקד בתחושת הבושה, והוא מעמיד  את ספקו של ר' אבא בר ממל, האם המוקד הוא בתחושת האדם עצמו, או בתחושה הנגרמת לבני משפחתו של האדם.

החידוש בשיטה זו של רב פפא הוא שהוא רואה בפגיעה זו בבני המשפחה עילה לתשלום. מסתבר מאוד שאף רב פפא לא חושב שיכולים בני המשפחה לתבוע את המבייש בטענה שביושו של קרובם גרם להם בושה. חובת התשלום במקרה זה, ככל שתהיה קיימת, היא לאדם שביישו אותו, ובנידוננו, שהלך לעולמו, יתבעו זאת יורשיו, כנזק של אביהם.

אם כן, יש כאן פרדוקס מסוים: מחד הוא לא חש שום תחושת בושה. בני משפחתו חשו תחושה זו, והם אינם בעלי הדבר מול המבייש, ורק מי שביישוהו יכול לתבוע. ואכן, ראיתי שהרב אברהם ארלנגר זצ"ל  בספרו ברכת אברהם לב"ק התקשה בזה:

'והא לפ"ז היה צריך לשלם למשפחה ומדוע הבושת לו או ליורשיו',

בתשובתו שם לשאלתו הוא מניח שתי הנחות כדי להסביר את הדבר. ראשית, הוא מניח שהתשלום של בושת לשיטה זו הוא חובתו של החובל ולא  זכותו של המתבייש, כי המתבייש כאן לא חש את הבושה ולא ניזוק, ובני משפחתו לא נחבלו – ראה להלן בסמוך, והנחה שנייה היא שתשלום הבושת הוא קנס, כשיטת הרמב"ם, ולא כשיטת הראב"ד[1]. לאור שתי ההנחות הללו הוא קובע, שכיוון שתשלום הבושת הוא חובת החובל, והוא קנס ואינו ממון המשתלם לנפגע, יש לחייב את החובל, והבעלים לקליטת התשלומים הוא הגוף שבו נעשתה החבלה לגבי הבושת, אף שהוא לא נתבייש כלל. והוא בעצמו סיים שם שאם החיוב הוא ממון, הסוגיה תמוהה.

לפיכך, נראה שעל כרחנו, כוונת רב פפא היא לומר שאין לחייב בושת אלא כשיש  תחושה ממשית של בושה, והאדם זכאי לתבוע את בושת משפחתו, כי יש כאן הרחבת הפגיעה, פגיעה בו, היוצרת תחושה קשה אצל בני משפחתו היא פגיעה בו ומחייבת תשלומי בושת. לשיטת רב פפא אין זו רק פגיעה בבני משפחתו, הפגיעה בהם היא פגיעה בו.  אמנם, בני משפחתו אינם יכולים לתבוע את המבייש על פגיעתו בהם, מפני שביחס אליהם, הוא נחשב מבייש בדברים, ואין במעשה הזה את היסוד של החבלה הפיזית  הנדרש בתשלומי בושת, [ראה הסוגיה צא. שהמביישו בדברים פטור מכלום, וראה בזה גם רמב"ם חובל ג/ה], עוד נכון לומר שביחס לבני משפחתו חסר יסוד הכוונה הנדרש בבושת, וגם לא מדובר בנזק ישיר והוי כעין גרמא, כי הוא כיוון בעיקר למתבייש ולא לבני משפחתו.

לכאורה, נראה מן הסוגיה, שהגמרא דוחה את הראיה מקטן, לשני ההסברים, הן זה של הזילות לדעת רב זביד, והן זה של בושת המשפחה לרב פפא. הסוגיה מעמידה את חיוב הבושת לקטן בקטן שהוא עצמו בר תחושת בושה.

הראשונים חלוקים אם לראות זאת כמסקנת הסוגיה, שחיוב הבושת הוא משום כיסופא, תחושת הבושה האישית, וכך היא נטיית התוס' בסוגייתנו ד"ה ביישו[2]. אבל הרמב"ם חובל ג/ג ראה את סוגייתנו כבעיה דלא איפשיטא, והניח זאת בספק:

'המבייש את הישן חייב בבושת, ואם מת מתוך שנתו ולא הקיץ ולא הרגיש בזה שביישו אין גובין בושת זו מן המבייש ואם תפשו היורשין אין מוציאין מידן'

אך, בהלכה ד' שם פסק הרמב"ם, בעניין המבייש את הקטן:

'המבייש את הקטן אם כשמכלימין אותו נכלם חייב ואם אינו נכלם פטור',

ולכאורה לא מובן למה נקט הרמב"ם שדווקא אם הוא נכלם, שלא הוצרכו לאוקימתא זו בסוגיה אלא כדי לשלול רעיון הזילותא אליבא דרב זביד, ורעיון בושת המשפחה אליבא  דרב פפא, וכיוון שהרמב"ם פסק שהדין מסופק, היה צריך לפסוק שאם מדובר בקטן שאינו נכלם הדבר בספק ואם תפס אין מוציאין מידו.

וראה לח"מ שם בהלכה ג' שהאריך בדבר, ותורף דבריו הוא שקטן שאינו מרגיש כלום, אינו בר בושת כלל גם אם נבוא מצד זילותא או מצד בושת משפחה, כי קטן כזה אינו בר בושת. לדברי הלח"מ הסוגיה רק אמרה שאם היינו מקבלים את רעיון הזילותא או בושת משפחה יכולנו לפרש כך את החיוב של קטן, אבל לאמיתו של דבר אין הכרח לקבל כיוונים אלה וממילא יש לפרש את חיוב הקטן  בקטן הנכלם, ואם כן, שוב אין צורך לדחוק ולחייב בבושת של קטן שאינו נכלם כלל, אף לא מן הטעמים של זילותא ובושת משפחה.

[1] ראה היטב רמב"ם וראב"ד חובל ה/ו-ז, ואכמ"ל.

[2] ראה שם בתוס' לאפשרות שרב ששת חולק ומחייב בביישו ישן ומת.