בבא קמא | תשלומי כופר באדם

סיכום מאת צבי שיננזון שיעור ה' מחזור נ"ב. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב: 

תשלומי כופר באדם

פטור כופר ברוצח

במסגרת מחלוקת רב ושמואל מהו מבעה הנאמר במשנה, הגמרא מסבירה את המשנה על פי דעת רב שמבעה זה אדם:

ומאי לא הרי? ה"ק: לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי האדם שאין משלם את הכופר, ולא ראי האדם שחייב בארבעה דברים כראי השור שאין בו ארבעה דברים. הצד השוה שבהן - שדרכן להזיק.

תלמוד בבלי בבא קמא דף ד עמוד א

לא ניתן ללמוד חיוב נזיקין משור לאדם, כי שור שהרג אדם משלם את הכופר, ואילו אדם שהרג אדם לא משלם את הכופר.

באיזה מקרה אדם לא משלם כופר ולמה? נחלקו בכך הראשונים.

דעת רש"י

רש"י מסביר שלא שייך לדבר כלל על כופר אצל אדם:

שור מועד שנגח אדם ומת משלם כופר - הלכך אי כתב שור לא אתיא אדם מיניה דאדם שהרג את חבירו במזיד נהרג בשוגג גולה ואינו משלם כופר.

רש"י בבא קמא דף ד עמוד א

אדם כבר נענש במיתה או בגלות, ולכן אין צורך בכפרה ע"י כופר וגם לא ניתן להחליף את העונש בכופר. לעומת זאת, בשור מועד שהרג אדם הבעלים חייב מיתה בידי שמיים וצריך לשלם כופר כדי לכפר על עצמו[1].

המקום היחיד שרש"י מצליח להעלות על דעתו כופר באדם הוא ברוצח במזיד ללא התראה:

ויהא אדם חייב בכופר - כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתיה בר קטלא ולא בר גלות.

רש"י בבא קמא דף כו עמוד א

היה אפשר לחשוב שבמקרה זה שאין עונש שיכפר עליו נחייב אותו בכופר במקום, ובכל זאת הפסוק מלמד שאין כופר: "ויהא אדם חייב בכופר... אמר קרא: ככל אשר יושת עליו, עליו - ולא על אדם" (ב"ק כו.).

הקושי ברש"י- לא ראי השור כראי האדם

אלא ששיטה זו מעלה קושי. ראינו בגמרא שלא ניתן ללמוד חיוב נזיקין משור לאדם, כי שור חמור יותר שהרי חייב בכופר ואילו אדם לא חייב בכופר. לפי רש"י אין כופר באדם דווקא בגלל שכבר יש לו עונש חמור יותר, ולכן אדם אמור להיות חמור יותר משור?

כנראה הגמרא מתייחסת למקרה בו אדם הרג במזיד ללא התראה שבו אין כופר וגם אין עונש אחר.

לחילופין נאמר שלעיתים כדי לפרוך קל וחומר מספיקה חומרה פרקטית – תכלס שור חייב כופר ואדם לא חייב כופר.

בנוסף, יכול להיות שדווקא כיוון שהאדם ההורג חמור כל כך ולא ניתן לקחת אצלו כופר, לא ניתן ללמוד את תשלומי אדם המזיק מתשלומי שור המזיק, וגם שם ממון לא יכול לכפר את עונש המזיק בדומה לכופר שלא יכול לכפר במקום עונש המיתה והגלות.

סיכום רש"י

לסיכום, רש"י חושב שכיוון שהרוצח כבר נענש במוות או בגלות, לא שייך לדבר על חיוב נוסף של כופר.

שיטת התוס'

שיטת הריב"א

התוס' מבינים אחרת את מושג הכופר:

כראי אדם שאין משלם את הכופר - הקשה ריב"א מאי חומרא היא זו האי דאין משלם את הכופר משום דקים ליה בדרבה מיניה ותירץ דשוגג נמי פטור מדתנא דבי חזקיה 

תוספות בבא קמא דף ד עמוד א

הריב"א מבין שרוצח היה חייב בכופר בנוסף לעונש, אך אנו פוטרים אותו בגלל 'קים ליה בדרבה מיניה'.

הקושי הריב"א- לא ראי השור כראי האדם

לכן הריב"א לא מבין את הקל וחומר של הגמרא, למה אדם קל יותר משור כי אין בו כופר, הרי גם באדם יש כופר והוא נפטר מסיבה צדדית?

הוא מתרץ שבגלל הלימוד של תנא דבי חזקיה בכתובות לה. גם רוצח בשוגג פטור מכופר, וזה מצביע על כך שמדובר בפטור עקרוני מכופר. הבעיה עם התירוץ היא שתנא דבי חזקיה מרחיב את קים ליה ממזיד לשוגג, ולכן עדיין ניתן להקשות את הקושייה – למה רוצח בשוגג קל כי אין בו כופר, הרי הוא אמור להיות חייב בכופר ופטור רק בגלל 'קים ליה'?

ר' אלחנן בקובץ שיעורים מחלק בין שני דינים ב'קים ליה':

א) דחיוב החמור פוטר מחיוב הקל ואפילו לא עבדינן ביה החומרא, וזה רק בדיני בי"ד אבל ידי שמים חייב. ב) היכא דעבדינן החומרא הוי כאילו שילם גם את הקל וע"כ פטור לגמרי גם ידי שמים.

קובץ שעורים כתובות אות צג

הדין השני קיים רק במקרה בו מענישים בפועל בעונש החמור, ואז זה נחשב כאילו נענש גם בעונש הקל, והדין הראשון קיים אפילו במקרה בו לא מענישים בפועל, ועדיין החיוב החמור פוטר מהחיוב הקל. כאשר תנא דבי חזקיה מרחיב את פטור קים ליה בדרבה מיניה לשוגג, הוא מרחיב רק את הדין הראשון של פטור ולא את הדין השני של כפרה כיוון שעונש המיתה לא מתקיים בפועל, כך שהפטור נובע ממקור אחר (להרחבה בקובץ שיעורים עבור לשיעור).

הר"י

בהמשך התוס' הר"י חולק על הריב"א, ולדעתו רוצח לא נפטר מכופר ע"י 'קים ליה', כי יכולה להיות עבירה אחת עם שני עונשים. ר"י ממשיך בחיפוש מקור אחר עבור פטור כופר בנוסף לעונש. לא נאריך בבירור מחלוקתם, ונסתפק בכך שגם הר"י וגם הריב"א מסכימים שיש מקום לחייב כופר בנוסף לעונש מיתה או גלות של רוצח[2].

שיטת הפני יהושע ברש"י

בניגוד להבנתנו ברש"י, הפני יהושע מבין שלרש"י פטור כופר ברוצח הוא מדין קים ליה. הגמרא בדף י. קובעת שאין כופר באש, וכך רש"י מסביר זאת:

מה שאין כן באש - אש לא חייב בה שריפת אדם שהיה לו לברוח ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה כדמפרש לקמן /בבא קמא/ בפרק הכונס צאן לדיר (דף סא).

רש"י מסכת בבא קמא דף י עמוד א

משמע מרש"י שהמבעיר צריך להיות מחויב בכופר בנוסף למיתה, אך הוא נפטר מדין קים ליה. הפני יהושע שואל בעקבות רש"י, למה הגמרא בדף כו. לומדת לימוד מיוחד לפטור כופר הרי הוא פטור מדין 'קים ליה'? רש"י מסביר שם שמדובר ברוצח במזיד ללא התראה, אך גם במקרה זה אמור להיות 'קים ליה'?

הוא עונה שכופר הוא כפרה, ולרוצח במזיד בלי התראה אין לא כפרת מיתה ולא כפרת גלות, ולכן 'קים ליה' לא שייך פה שהרי הוא צריך כפרה. לכן מלמדת הגמרא שאפילו במקרה זה שייך לומר 'קים ליה' ואין חיוב כופר.

לפי הסברנו ברש"י שבכלל לא שייך לדבר על כופר בנוסף לעונש, נצטרך להבין את רש"י בדף י. בצורה אחרת מהפני יהושע. רש"י רק מוכיח שיש חיוב מיתה במבעיר כאשר האדם כפות, שהרי פוטרים אותו מחיובי ממון אחרים (כמו תבואת השדה) ע"י 'קים ליה', ואילו פטור כופר לא קשור ל'קים ליה'.

סיכום ביניים

ראינו שתי גישות ביחס לכופר ברוצח. רש"י[3] לא מעלה על דעתו שיהיה חיוב כופר כאשר מענישים רוצח במיתה או בגלות, ולעומתו הריב"א, ר"י והפני יהושע חשבו שיכול להיות חיוב כופר בצד חיוב המיתה או הגלות ונצרכו להביא סיבות שונות כדי לפטור ('קים ליה', תנא דברי חזקיה ודרשת הגמרא בדף כו.).

במה נחלקו? בפשטות ברצח יש מעשה בעייתי אחד של רצח שדורש עונש אחד, וכך רש"י מבין. אולם, אפשר לדבר בנוסף לחיוב הרצח האנושי גם על חיוב מצד פגיעה כלכלית כמו בדיני נזיקים רגילים, ולכן יש מקום לחייב מיתה על הרצח וכופר על הפגיעה הכלכלית. כך ריב"א ור"י הבינו, ולכן הם חיפשו מקור לפטור כופר.

נעבור עכשיו לעיין בדין הכופר המקורי – שור מועד שהרג אדם, ואח"כ נחזור ונדייק את ההסבר שלנו למחלוקת רש"י נגד ר"י וריב"א.

כופר בשור מועד שהרג אדם

כופר- כפרה ודמי מזיק או ממון ודמי ניזק

הגמרא בדף מ. מביאה מחלוקת בנוגע ליסוד הכופר:

דתניא: ונתן פדיון נפשו - דמי ניזק, ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: דמי מזיק; מאי לאו בהא קמיפלגי, דרבנן סברי: כופרא ממונא הוא, ור' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר: כופרא כפרה!

תלמוד בבלי בבא קמא דף מ עמוד א

ר' ישמעאל חושב שכופרא כפרה ולכן הכופר נמדד בדמי המזיק, ולחכמים כופרא ממונא ולכן הכופר נמדד בדמי הניזק כדי לפצות על הפגיעה הכלכלית.

ננתח את הפסוקים לפי שתי הדעות:

(כט) וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת: (ל) אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו:

שמות פרשת משפטים פרק כא פסוק כט – ל

אם כופרא ממונא יש שלושה חיובים נפרדים:

• סקילת השור המזיק
• מיתת הבעלים בידי שמיים
• כופר כדמי הניזק

ואם כופרא כפרה אז הכופר מחליף את מיתת הבעלים:

• מות השור
• מיתת הבעלים בידי שמיים/ כופר

כופר ככפרה- דמי מזיק או דמי ניזק

רב פפא חולק על ההבנה הפשוטה של הגמרא:

א"ר פפא: לא, דכ"ע כופרא כפרה הוא, והכא בהא קמיפלגי, רבנן סברי: בדניזק שיימינן, ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר: בדמזיק שיימינן.

תלמוד בבלי בבא קמא דף מ עמוד א

לדעתו לכולי עלמא כופרא כפרה, ועדיין נחלקו אם ישלם את דמי המזיק או את דמי הניזק. למה לפי חכמים שנפסקו להלכה בעל השור משלם את דמי הניזק, הרי הוא צריך לכפר על עצמו? ניתן להציג כמה הצעות.

לפי הצעה ראשונה, אין הבדל מהותי בין שתי הדעות והן נחלקו בדרשות הפסוקים.

אולם, יכול להיות שיש מחלוקת מהותית – לפי חכמים, כששור מועד הורג אדם יש מצד אחד פעולת הריגה ורצח שממנה נובעת סקילת השור ומיתת הבעלים בידי שמיים, ובנוסף יש פגיעה ניזקית ממונית שיוצרת זכות תביעה ממונית של יורשי הניזק שעליה מכפר הכופר[4]. ר' ישמעאל חולק וסובר שהאדם הוא לא יצור או רכוש כלכלי, ולכן לא שייך לדבר על פגיעה ניזקית ממונית.

נציע הצעה שלישית, הכופר בא כדי לכפר על פעולת הרצח ועל מיתת הבעלים בידי שמיים, אך התורה מתנה את הכפרה בפיצוי יורשי הנהרג. לפי ההצעה הזו אין ליורשים תביעה ממונית עבור הכופר, בניגוד להצעה השנייה.

נסכם את ההצעות השונות לשיטת חכמים שמשלם דמי ניזק:

• אין מחלוקת מהותית בין חכמים לר' ישמעאל חוץ ממקור התשלום
• יש גם יסוד נזיקי בפעולה המעניקה זכות לתביעה ממונית, עליה ניתן לכפר עם התשלום
• התורה מתנה כפרה על מיתת הבעלים בריצוי יורשי הנהרג

חזרה אחורה- כופר ברוצח

אם נבין כופר כשיטת ר' ישמעאל שמשלם דמי מזיק כי מדובר בכפרה, לא שייך כל כך לדבר על כופר ברוצח שמקבל כבר עונש, כטענת רש"י. אולם, אם נלך עם שתי ההבנות האחרונות שלנו בשיטת חכמים שמשלם דמי ניזק, יש מקום לחייב כופר ברוצח מצד הפגיעה הנזקית ממונית או כפיצוי ליורשי הנהרג, כדברי ריב"א ור"י.

חובת דמים בהיעדר כופר

עד עכשיו דיברנו על חיוב כופר כאשר הרוצח נענש או כאשר רצח ללא התראה. האם יש מקום לדבר על חיוב דמים/ממון בהיעדר כופר?

שור שהמית בלא כוונה

הגמרא עוסקת בשאלה זו דרך שור שהמית בלא כוונה:

אמר רבה: שור שהמית בן חורין שלא בכוונה - פטור מכופר, שנאמר: השור יסקל וגם בעליו יומת, אם כופר יושת עליו, כל זמן שהשור בסקילה - בעלים משלמין כופר, אין השור בסקילה - אין בעלים משלמין כופר. איתיביה אביי: המית שורי את פלוני או שורו של פלוני - ה"ז משלם ע"פ עצמו; מאי לאו כופר! לא, דמים.

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף מג עמוד א

רבה מקשר בין סקילה לכופר ופוטר שור שהמית אדם שלא בכוונה, ומעמיד את הברייתא על אדם שמודה ששורו המית אדם (ששורו לא נסקל) שבכל זאת משלם בחיוב דמים.

דעת רבה מוכיחה שלהריגת אדם יש גם ממד ממוני, ולמרות שהבעלים לא חייב בכופר הוא חייב בדמים. אולם, לא ברור מהמשך הגמרא האם אנחנו מקבלים את רבה או לא.

שור תם שהמית אדם

הרמב"ם והראב"ד נחלקו בכך:

יראה לי שאע"פ שהתם שהמית עבד או שפחה פטור מן הקנס שהוא שלשים סלע הקצוב בתורה +שמות כ"א ל"ב+, אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד או חצי דמי השפחה מגופו כאילו המית שור חבירו או חמורו

רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכה יג

הרמב"ם מחייב ממון בתם שהמית רק בעבד שהוא ישות כלכלית ולא באדם, והראב"ד צועק על כך ומחייב גם בבן חורין:

אלא מסתברא בין בבן חורין בין בעבד דמים משלם בין על פי עצמו בין שלא בכוונה

השגות הראב"ד הלכות נזקי ממון פרק י הלכה יד

המגיד משנה מסביר שלרמב"ם אין דמים לבני חורין כי האדם הוא לא רכוש כלכלי, ואילו לראב"ד הכופר הוא פיצוי ממוני. מחלוקת זו תשליך גם על הבנת הכופר במקרים שכן מתחייבים בו ולמה מודדים אותו בדמי ניזק – לראב"ד כופר הוא כפרה על הפגיעה הניזקית ממונית, ואילו לרמב"ם התורה מתנה את הכפרה בפיצוי יורשי הנהרג (כשתי ההצעות שראינו לעיל בהסבר חכמים).

שור המזיק ואדם החובל

דעת הרמב"ם טעונה בירור, אם אין דמים לבני חורין, מאיפה מגיעים תשלומי הנזקים? למה אדם שמזיק אדם או שור שהזיק אדם חייבים בתשלום?

חשוב לחלק כאן בין אדם שחבל באדם לבין שור שהזיק אדם – שור המזיק נמצא במישור הניזקי ממוני, לעומת זאת תשלומי אדם החובל הם בגדר קנס לדעת הרמב"ם (והראב"ד חולק). שיטת הרמב"ם בחובל מתאימה לכך שאין דמים לבני חורין, אך למה שור שהזיק אדם כן נמצא במישור ממוני?

צריך לומר שמבחינת השור המזיק אין הבדל אם הוא פוגע באדם או בשור, ובשניהם זו פעולה ניזקית, לעומת אדם שמזיק אדם שזו פגיעה בין אישית שנקראת בשם מיוחד, חבלה, ולכן שם התשלום הוא קנס.

האם לפי הרמב"ם יש מקום לדבר על דמים בשור מועד שהרג את האדם? הראב"ד מבין שגם כאן יש ממד נזיקי ולכן הוא מחייב גם בשור תם שהמית, אך הרמב"ם מבין שלא שייך לדבר על ממד נזיקי ממוני, שהרי סוקלים את השור כרוצח.

אדם שהרג אדם

נחדד את דעת הראב"ד דרך תשובת האור זרוע. האור זרוע טוען שראובן שהרג את שמעון צריך לשלם את דמי שמעון ליורשיו כדי לצאת ידי שמיים:

הילכך ראובן שהרג את שמעון דאע"ג דחייב מיתה משלם דמיו ליורשין בבא לצאת ידי שמים. א"נ אי תפסו יורשין מיניה דרוצח לא מפקינן מנייהו דהא קיי"ל דיש דמים לב"ח כדפיר'.

ספר אור זרוע חלק ג פסקי בבא קמא סימן רז

יוצא שבעוד שהרמב"ם סובר שבשור שהרג אדם אין מקום לממד ניזקי ממוני, הראב"ד סובר שיש מקום לדמים בשור שהרג אדם, והאור זרוע מקצין את דעת הראב"ד וסובר שאפילו באדם שהרג אדם יש ממד ניזקי ממוני וחיוב דמים.

לסיום נראה כמה נפקא מינות.

שיטת התוס' בכופר- ההבדל בין כופר לדמים

תוס' שואלים על חכמים שמחייבים כופר בדמי ניזק, מה ההבדל בין דמים לכופר? הרי שניהם בדיוק אותו שווי?

ונראה לר"י כגון שמת המזיק דאין כפרה לאחר מיתה כמו חטאת ואשם דאין באין לאחר מיתה אבל דמים משלם ולפ"ז חמורה שלא בכוונה מבכוונה... ועוד י"ל דנפקא מינה בין דמים לכופר דדמים יכול למחול וכופר אין יכול למחול ואי הוה פשיטא לן דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר הוה נ"מ נמי להא.

תוספות מסכת בבא קמא דף מג עמוד א

תוס' מעלים שתי נפקא מינות בין דמים לכופר:

• יש דמים לאחר מיתת המזיק אך אין כופר
• ניתן למחול על דמים ולא ניתן למחול על כופר[5]

נבחן את התוס' לאור ההבנות שהצענו בשיטת חכמים – אם כופר הוא כפרה דרך פיצוי יורשי הנהרג ייתכן שמחילת היורשים תועיל, ואם זה חיוב ממוני על הפגיעה הניזקית אז אולי אפילו נחייב את יורשי המזיק לשלם את הכופר. לכן, נראה שלתוס' אין הבדל בין דמי מזיק לדמי ניזק, וגם חכמים חושבים שכופר הוא כפרה על בעל השור עצמו ללא קשר ליורשי הנהרג, כהצעה הראשונה שהעלנו.

שור של שותפים

הגמרא מתלבטת מה לעשות במקרה של שור של שותפים שהרג את הנפש:

בעא מיניה: שור של שני שותפין כיצד משלמין כופר? משלם האי כופר והאי כופר, כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרין; האי חצי כופר והאי חצי כופר, כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר?

תלמוד בבלי בבא קמא דף מ עמוד א

תוס' לא מבינים למה שלא שניהם ישלנו כופר, הרי בשבת שנים שהוציאו ביחד כיכר לרשות הרבים, שניהם חייבים בחטאת?

התם כיון דכל חד מיחייב אזדונו כרת מיחייב נמי אשגגתו חטאת. ועוד חטאת דלגבוה אין להקפיד אי מביאין שתי חטאות אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור לשנים.

תוספות בבא קמא דף מ עמוד א

בתירוצם הראשון הם מסבירים שבשבת לא ניתן לחייב אותם חטאת אחת, כי שם כל אחד במזיד חייב כרת וחטאת היא תמורת כרת בשוגג. לפי תירוץ זה, ספק הגמרא הוא איך להבין את שיטת חכמים שמשלם דמי ניזק – האם הם מסכימים שזה כפרה עבור מיתת הבעלים כמו שיטת ר' ישמעאל (דמי מזיק) ולכן כל אחד יהיה חייב כופר כמו בשבת, או שדמי ניזק זה פיצוי הנהרג ולכן אין סיבה להביא פיצוי כפול.

בתירוצם השני הם אומרים שאפילו למ"ד דמי מזיק יש להתלבט, כי אין סיבה שהניזק ירוויח מכך.

מהראב"ד עולה כיוון אחר:

שור של שני שותפין – למאן דאמר כפרא כפרה, כיצד משלמין כופר? לישלם האי כפר והאי כפר – כפר אחד אמר רחמנא – כלומר, בחצי חטאו, איך יביא קרבן שלם? ולא מצינו על כזית חלב שני חטאות. גם לא חצי חטאת לאדם אחד, שכך שנינו בכריתות (כריתות כ"ג.): ר' יוסי אומר: כל חטאת שהיא באה על חטא אין שנים מביאין אותה. 

ראב"ד בבא קמא דף מ עמוד א

הראב"ד מבין שכל אחד מהשותפים עשה חצי הריגה, ואם נשווה לקרבן חטאת – מצד אחד לא ניתן להביא קרבן שלם (או כופר שלם) על חצי חטא, ומצד שני לא ניתן להביא חצי חטאת (או חצי כופר) על חצי חטא.

הרמב"ם פוסק בשאלה הזו:

ושור של שני שותפין שהרג, כל אחד מהן משלם כופר שלם שהרי כל אחד מהן צריך כפרה גמורה.

רמב"ם נזקי ממון פרק י הלכה ה

למרות שלדעת הרמב"ם אין דמים לבני חורין, ולכן התשלום כאן הוא כפרה, עדיין כל אחד מביא כפרה שלמה, ולא כהתלבטות הראב"ד.

סיכום

בהתחלה ראינו את מחלוקת הראשונים למה אדם פטור מכופר:

• רש"י- כל מקום שיש עונש לא שייך לדבר על תשלום נוסף
• ר"י וריב"א- יש מקום עקרוני לחייב כופר והפטור האו בגלל 'קים ליה' או דרשה מיוחדת

שורש המחלוקת תלוי בשאלה האם יש דמים לבני חורין. מושג זה הוא נזיל ותלוי בסיטואציות השונות, וניסינו להתוות מבט מתי יש מקום לדבר על דמים ומתי אין.

---

[1]כך גם הרשב"ם והרמב"ם הבינו:

רשב"ם שמות פרק כא פסוק כט: "(כט) וגם בעליו יומת - בידי שמים. ואם יתן כופר, פטור ממיתה בידי שמים".

רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכה ד: "זה שנאמר בתורה +שמות כ"א כ"ט+ וגם בעליו יומת מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים ואם נתן כופר הנהרג נתכפר לו".

[2]החזון אי"ש מסביר את הריב"א בצורה אחרת, ולפיה ריב"א לא חושב שיש מקום לחייב כופר בנוסף לעונש, בדומה להסברנו ברש"י. לפי הסברו כשהריב"א אומר 'קים ליה' הוא מתכוון שלא ניתן להמיר את המיתה בתשלומין.

[3]והחזון אי"ש בהערה הקודמת.

[4]לא ברור האם הכופר יכפר בנוסף גם על מיתת הבעלים. בכתובות לז: נאמר: " רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להן", ומשמע שכופר יכפר על מיתה בידי שמיים, אך ר' ישמעאל אומר זאת שסובר שמשלם דמי מזיק, ולא ברור מה תהיה דעת חכמים ששמים בדמי ניזק.

[5]תוס' מניחים שמחילה היא וויתור על הקבלה, ולא אמירה של המוחל 'כאילו נתקבלתי

 

.