בבא קמא | אבות נזיקין - ארבעה, שלושה עשר או עשרים וארבע

עקב תקלה, איכות השמע ירודה בשיעור זה. עמכם הסליחה

הרב מדן עסק אתמול בהבנת איסור נזק וחובת התשלומים.  
בהנחה שיש איסור, ראינו אפשרויות רבות למקורו: לפני עיוור, ואהבת לרעך כמוך, דרכיה דרכי נועם והשבת אבדה.  
שאלה יסודית הייתה האם האיסור נועד כדי להגן על הניזק, או שזו דרישה מוסרית כלפי המזיק. הרמב"ם הבין שמדובר בדרישה מוסרית, ולכן שילב את תשלומי הנזק בהלכות תשובה והחמיר בספק נזק, לעומת הרא"ש שהקל בספק נזק והבין שמדובר בהגנה על הניזק, וממילא צריך לפסוק המוציא מחבירו כדיני ממונות קלאסיים.  
מכח תפיסת הרמב"ם ניתן להציע מקור נוסף לאיסור נזק - איסור גזל. בהנחה שמוקד איסור גזל הוא בגרימת הנזק ולא בהנאה, שני האיסורים נובעים מאותו המקור. המנחת חינוך והר"ן מתנגדים להשוואה, אך רש"י ור' יונה מאמצים אותה, וניתן לחזק זאת ממיקום דיני גניבה באמצע דיני הנזקים בפרשת משפטים.  
כך חושב גם ר' חייא שמוסף לרשימת אבות הנזיקין גם גזלן.  
רב אושעיא מוסיף לרשימה את ארבעת השומרים, וממנו עולה תפיסה שיסוד דיני נזיקין הוא חובת השמירה. הצענו יסודות שונים לדיני נזיקין:  
- אחריות האדם על מעשי רכושו  
- רכוש האדם הוא מין המשך שלו, וכאילו האדם בעצמו הזיק

סיכום מאת צבי שיננזון שיעור ה' מחזור נ"ב. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב: 

אבות נזיקין

האיסור להזיק

הטור פוסק שיש איסור להזיק, למרות שלא קיים מקור מפורש בתורה לכך:

כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו אם אינו נהנה

טור חושן משפט הלכות נזיקין סימן שעח

כך גם עולה ממקורות נוספים:

והא דתנן: השולח את הבעירה... ביד פיקח - פיקח חייב... דאין שליח לדבר עבירה, דאמרינן: דברי הרב ודברי תלמיד - דברי מי שומעים?

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מב עמוד ב

דאסיר להון לדבית ישראל לאזוקי איניש ממונא דחבריה ומן דמזיק ממונא דחבריה מיחייב לשלומי דכתיב מכה בהמה ישלמנה

שאילתות דרב אחאי פרשת אמור שאילתא קיא

איסור כלפי המזיק או הניזק

כאן אנחנו מגיעים לשאלה חשובה, האם האיסור להזיק נועד להגן על הניזק, או שיש כאן אמירה חינוכית מוסרית כלפי המזיק?

הרמב"ם רואה את האיסור כדרישה כלפי המזיק:

וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם.

רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה א

אלא שיש מקום להבחין בין חובל בחבירו לבין מזיק ממונו:

אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו אבל חובל בחבירו אף על פי שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו.

רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה ט

בחובל בחבירו צריך מחילה, כי תשלום לא יכול לחפות על נזק אמיתי, שהרי אף אחד לא יסכים לקבל כסף בשביל להצטער. חמשת התשלומים נועדו ככסף שיקומי עבור הניזק, אבל הם לא מספיקים לכפרה. מסיבה זו המשנה לא מונה את חמשת התשלומים באבות נזיקין, בניגוד לר' אושעיא, כיוון שהם לא תשלומי נזק, אלא תשלומים סמליים שלא מספיקים לכפרה.

בהלכות תשובה ב' ט' הרמב"ם מצריך גם בגזל ריצוי ומחילה בדומה לחובל ובניגוד למזיק, והלחם משנה מסביר זאת:

י"ל דשאני גזלן דנתהנה מאותה עבירה ועוד שציער הרבה לנגזל שלקח ממנו בעל כרחו אבל מזיק הממון שלא נתהנה מהיזק ההוא אלא שהזיק לו ולמזיק לא באה הנאה ממנו לא נצטער כל כך הניזק כמו הנגזל כיון ששלם לו היזקו די ולכך כתב רבינו ז"ל כאן שנתכפר לו מיד משא"כ בנגזל כדכתיבנא

לחם משנה הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה ט

במלחמה משחררים מי שנטע כרם ולא חיללו ומי שארס אישה ולא לקחה, כדי לא להגיע לטרגדיה שמישהו אחר יקח אותם. כך גם אצלנו, עוגמת הנפש לנגזל שרואה את הגזלן נהנה, גדולה יותר מאשר של הניזק

הכרעה בספק נזק

ניתן לראות ביטוי לפן האיסורי של ההיזק גם כאשר אין תשלומים, בספיקא דדינא בנזיקין. אביי מתלבט במקרים שונים בהלכות שכנים מה הדין, והגמרא נשארת בתיקו:

בעי אביי: כיבד וריבץ לאוצר, מהו? ריבה בחלונות, מהו? אכסדרה תחת האוצר, מהו? בנה עלייה על גבי ביתו, מהו? תיקו.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כ עמוד ב

כיצד פוסקים בספיקא דדינא בדיני נזיקין?

הרמב"ם בהלכות שכנים ט' י"ג מחמיר ופוסק ש"בעל אוצר מעכב עליו", אך הרא"ש מקל מצד ספק ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה. כנראה, הרמב"ם הבין שמדובר בספק איסור ולכן החמיר, וכך מסביר הגר"א (חו"מ קנה ח).

מחלוקת זו מתקשרת לשאלה שהעלינו – אם מטרת התורה היא להגן על הניזק, אז נתייחס לכך כדיני ממונות קלאסיים כדברי הרא"ש. לעומת זאת, אם התורה מביעה אמירה מוסרית כלפי המזיק ומצריכה תשלום בשביל כפרה, אז נפסוק בספק לחומרה כדברי הרמב"ם.

כך מתבטא בפירוש הרשב"א (ב"ק ב:): "וי"ל דאדרבה בנזיקין ספיקי דידהו להחמיר כאיסורין".

מקור האיסור

השאלה המתבקשת כאשר אנחנו קובעים שיש לנו איסור להזיק היא שאלת המקור - איפה זה כתוב?

היד רמ"ה מעלה שתי אפשרויות כדי להסביר למה הדלקת אש היא "גוף האיסור":

דאסיר למגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום לפני עור לא תתן מכשול ואי משום ואהבת לרעך כמוך

יד רמ"ה מסכת בבא בתרא דף כו עמוד א

גם החינוך במצווה רמ"ג מכליל במצוות "ואהבת" איסור להזיק.

הרא"ש מעלה אפשרות נוספת:

כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו

שו"ת הרא"ש כלל קח סימן י

הרשב"ם (והרש"ש בכתובות יח:) מבסס את איסור ההיזק על היפוך השבת אבידה, ועפ"ז מדובר באיסור עשה:

האי מבריח ארי וכו' - הא למה זה דומה למשיב אבידה דכל ישראל מצווין להציל ממון חביריהם מן ההיזק

רשב"ם מסכת בבא בתרא דף נג עמוד א

לא תגזול – גנב וגזלן כאבות נזיקין

מקור אפשרי נוסף הוא איסור גזל, ולכן נצטרך לברר את היחס בין איסור גזל לאיסור להזיק. אם מוקד איסור גזל אינו בהנאת הגזלן, אלא בפגיעת הנגזל, אז ניתן להבין ששני האיסורים נובעים מאותו המקור[1] (זה מתחבר לשאלת היסוד– האם מוקד דיני נזיקין הוא במזיק או בניזק).

המנחת חינוך (מצווה יא) חולק על רעיון זה, ומבדיל בין גזל שאסור אפילו בגוי, לבין נזק שאסור רק בישראל מצד השבת אבידה או מצוות 'ואהבת לרעך'.

בדומה למנחת חינוך הר"ן בסנהדרין נח: מציע להשוות בין חבלה לגזילה, אך בסוף מסיק שאלו הם איסורים שונים.

אולם, רש"י אכן מגדיר גזל כחסרון ממון ולא כהנאה:

למה לי לאו ברבית לאו בגזל כו' - ילמדו זה מזה, שבכולן חסרון ממון, שמחסר את חברו

רש"י בבא מציעא דף סא עמוד א

דברים דומים עולים גם מר' יונה:

משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע - בין תורה שבכתב בין תורה שבע"פ שהתורה בפירושה ניתנה שאם לא כן אי אפשר למדע ביה שהרי כתוב לא תגזול וכל נזיקין בכלל אותו הלאו והן הן התורה שהיה קבלת משה בסיני אף על פי שלא נכתבו

פירוש רבנו יונה על אבות פרק א

רבינו יונה מסביר שאיסור נזק הוא הרחבה של איסור הגזל בתורה, כחלק מהתורה שבע"פ המשלימה את התורה שבכתב - כדי למלא את רצון הקב"ה. יש כאן יסוד חשוב: בעיסוק שלנו בתורה לפעמים אנחנו צריכים לראות ולחשוב פשוט מה התורה מחפשת ומה היא רוצה, ואפשר להשתמש בהגיון פשוט ולהבין מה מותר ומה אסור ואיך אנחנו אמורים לנהוג. זה תפקיד ההרחבה של התורה שבכתב ע"י תורה שבע"פ.

יסוד זה מתקשר לדברי הרמב"ן הלומד את האיסור מסברא מחיוב הדינים של בני נח:

ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חברו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין

רמב"ן בראשית פרק לד פסוק יג

כדי לחזק את טענתנו נצביע על מיקום דיני גניבה בפרשת משפטים  - ממש בין אבות הנזיקין האחרים כחלק אינטגרלי מהם. זה נובע מהתפיסה של איסור גזל כאיסור לחסר את ממון חברך.

נראה שכדברינו חושב ר' חייא שמרחיב את אבות נזיקין גם לגזלן, בניגוד למשנה ולר' אושעיא:

תני ר' חייא, עשרים וארבעה אבות נזיקין: תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמשה, וגנב, וגזלן, ועדים זוממין, והאונס, והמפתה, ומוציא שם רע, והמטמא, והמדמע, והמנסך, והני תליסר הא עשרים וארבעה.

בבא קמא דף ד עמוד ב

שומרים כאבות נזיקין וחיוב נזיקין כחובת שמירה

רב אושעיא מוסיף גם את ארבעת השומרים לרשימת אבות הנזיקין שבמשנה:

תני רב אושעיא, שלשה עשר אבות נזיקין: שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר, נזק, צער, וריפוי, שבת, ובושת, וארבעה דמתני' הא תליסר.

בבא קמא דף ד עמוד ב

לתפיסתו, אחד היסודות מאחורי דיני נזיקין הוא חוסר השמירה, כמו שעולה מפרשת משפטים:

וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר:

שמות פרשת משפטים פרק כא פסוק לג

וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת:

שמות פרשת משפטים פרק כא פסוק כט

אם ניקח זאת צעד נוסף, נוכל לטעון שאדם המחוייב לשמור על רכושו שלא יזיק ומועל בשמירתו, עובר על איסור.

ניתן לראות זאת גם במדרשי ההלכה:

שור איש, להביא שור של אחרים

מכילתא דרבי ישמעאל  מסכתא דנזיקין פרשה יב

ולא ישמרנו בעליו אין לי אלא בעליו מנין לרבות שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר ת"ל ולא ישמרנו את שדרך שמירתו עליו לרבות שואל ושומר חנם נושא שכר והשוכר

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כא פסוק כט

כאשר שור נשמר ע"י שומר והוא מזיק, השומר חייב ולא הבעלים כי הוא אמור לשמור על השור.

זה מביא אותנו לשאלה יסודית בעולם הנזיקין – ממה נובעת חובת התשלום? נציע שלוש אפשרויות:

·         אחריות- לאדם יש אחריות על מעשי רכושו, כמו שאחראי על מעשי עצמו[2]

·         חיוב שמירה- לאדם יש חיבור לשמור על רכושו שלא יזיק

·         מעשה של גרמא- הרכוש של האדם הוא מין המשך שלו, וזה נחשב שהאדם עצמו הזיק

רש"י מתחבט בין שתי האפשרויות הראשונות:

מתני'. שחבתי בשמירתו - שנתחייבתי לשומרו.       
הכשרתי את נזקו - כלומר אם הזיק הכשרתי וזימנתי אותו היזק שלא שמרתיו יפה כך מצאתי ל''א: הכשרתי את נזקו עלי להכשיר ולתקן את נזקו כלומר אני חייב לשלם,

רש"י בבא קמא דף ט עמוד ב

נראה את שני הצדדים גם במחלוקת על חצי נזק:

אתמר: פלגא נזקא - רב פפא אמר: ממונא, רב הונא בריה דרב יהושע אמר: קנסא. רב פפא אמר ממונא, קסבר: סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימן, ובדין הוא דבעי לשלומי כוליה, ורחמנא הוא דחס עליה דאכתי לא אייעד תוריה; רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא, קסבר: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלא לשלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלנטריה לתוריה.

בבא קמא דף טו עמוד א

רב פפא סובר שברמה היסודית אדם אמור לשלם כי יש לו אחריות על שורו, והשמירה נותנת לו "פטור" מתשלום. רב הונא בריה דרב יהושע חולק וסובר שלאדם אין אחריות אלא חובת שמירה במקרים מסויימים, ולכן המצב הבסיסי הוא מצב של פטור.