אבות דר' נתן | תורה עשתה סייג לדבריה
אגב הדיון בסייג שעשה אדם[1] ממשיך הפרק הראשון באבות דר' נתן לסוגיות נוספות הקשורות לאדם הראשון ובריאתו. כיוון שאנחנו מתמקדים כעת בנושא הסייג, נדלג לעת עתה על המשך הפרק הראשון באדר"נ, ונעבור לפרק השני הממשיך את הדיון בנושא הסייג.
כזכור, בהקשר להנחיית אנשי כנסת הגדולה "ועשו סייג לתורה", נאמר באדר"נ שהקב"ה, אדם הראשון, התורה, משה, איוב, הנביאים, הכתובים וחכמים – כולם עשו סייג לדבריהם. בתחילת הפרק השני מרחיבה המסכת ומתארת כיצד עשתה התורה סייג לדבריה. עוד לפני שנראה את הדברים, נשים לב שיש כאן חידוש מחשבתי: התורה לא רק מציבה איסור אלא גם מעמידה לו סייג. כלומר חז"ל מבינים כאן שהתורה עצמה מעמידה משמרת למשמרתה:
איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה? הרי הוא אומר "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב", יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים? ת"ל 'לא תקרב'. יכול ישן עמה בבגדיה על המטה? ת"ל 'לא תקרב'. יכול תרחוץ בפניה ותכחול עיניה? ת"ל "והדוה בנדתה" כל ימים שבנדתה תהיה בנדוי. מכאן אמרו: כל המנוולת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה, וכל המתקשטת עצמה בימי נדתה אין רוח חכמים נוחה הימנה. (נו"א ב, א)
בטרם ניגש לשאלת הסייג הנידונה כאן, נעיר שתי הערות על תוכן הדברים.
ראשית יש להעיר כי חלק מהדינים שנאמרו כאן אינם להלכה. הסיפא עוסקת בשאלת מראה האישה בזמן האיסור, ולפי הנאמר כאן על האישה להיות בניוולה – היא אינה יכולה לרחוץ את פניה או להתאפר. יתרה מכך, נאמר כאן שכל מי ששומרת על עצמה במצב של ניוול בימי האיסור רוח חכמים נוחה ממנה, ולהיפך, כל מי שדואגת 'להיראות טוב' בימים אלו, אין רוח חכמים נוחה הימנה. הדברים הללו עומדים בסתירה לגמרא במסכת שבת:
כדתניא: "והדוה בנדתה", זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה. אלא מה תלמוד לומר "והדוה בנדתה"? בנדתה תהא עד שתבוא במים. (שבת סד ע"ב)
דברי ר' עקיבא נפסקו גם להלכה, ומשכך גם בימים בהם אסורים בני הזוג זה על זה, שומרת האישה על כבודה, על מלבושה הנאה ועל מראה החיצוני. יוצא אם כן, שההנחיה הכללית המופיעה באדר"נ לשמור על ניוולה לא נפסקה להלכה. עם זאת, הדרשה המופיעה ברישא כן נפסקה להלכה, ואף מופיעה בדברי הראשונים. כך למשל בספר 'בעלי הנפש' של הראב"ד:
ואמר החכם בחכמתו "עת לחבק ועת לרחוק מחבק". ותניא באבות דר' נתן זו לשונו: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב". יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים? פירוש דברים של הרגל, ת"ל 'לא תקרב'. יכול תישן עמה בבגדיה על המטה? ת"ל 'לא תקרב'. (בעלי הנפש לראב"ד, שער הפרישה)
ההערה השנייה נוגעת להנחת התנא באדר"נ, כי איסור חיבוק ונישוק בימים בהם בני הזוג אסורים זה על זה, הוא מדאורייתא; הרי זה בדיוק החידוש – לא רק חכמים באו ועשו סייג לאיסורי תורה אלא שהתורה עצמה עשתה סייג לדבריה. אולם עניין זה אינו מוסכם אלא נתון במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. הרמב"ם כותב כך בספר המצוות:
והמצוה השנ"ג היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה. כגון חבוק ונשיקה... ולשון ספרא "לא תקרבו לגלות", אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא יקרב? תלמוד לומר "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב". אין לי אלא בנדה בל תקרב ובל תגלה, ומניין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו? תלמוד לומר "לא תקרבו לגלות". (ספר המצוות לרמב"ם, חלק לא תעשה, שנג)
הרמב"ם מביא כאן את מדרש ההלכה בספרא המראה שהן לגבי נדה והן לגבי אישה אסורה אחרת, יש איסור קירבה מדאורייתא. אבל הרמב"ן משיג עליו:
כתב הרב: והמצוה שלש מאות וחמישים ושלש, שנמנענו מהתעדן באחת מכל אלה העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשוק... ולשון ספרא אילו נאמר "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה", אין לי אלא שלא יגלה, שלא יקרב מנין? תלמוד לומר 'לא תקרב'. אין לי אלא נדה בל תקרב ובל תגלה, מנין לכל העריות בבל תקרב ובל תגלה? תלמוד לומר "לא תקרבו לגלות". והנה הרב מצא הברייתא הזו המפורשת ותלה דבריו באילן גדול. אבל כפי העיון בתלמוד אין הדבר כן שיהיה בקריבה שאין בה גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק לאו ומלקות... נבין מהם כי אצלם זה האיסור מדרבנן... אלא קרא אסמכתא בעלמא. והרבה מאד כן בספרא ובספרי. (השגות הרמב"ן שם)
הרמב"ן מאריך ומביא הוכחות רבות לכך שהאיסור מדאורייתא הוא בביאה בלבד, והאיסורים הנוספים הם מדרבנן כדי להרחיק את האדם מן העבירה. יתרה מכך, כדברינו קודם, לא רק שמדובר באיסורים שהם מדרבנן בלבד, אלא שגם מה שנאסר מדרבנן הוא פחות ממה שמוזכר כאן באדר"נ. נאמן לשיטתו מצטט הרמב"ן גם את הדברים באדר"נ ומעיר עליהם:
ושמא הגיעתהו ברייתא אחרת שהיא שנויה באבות דרבי נתן "ועשו סייג לתורה... וקא תני אי זהו סייג שעשתה תורה לדבריה? "ואל אשה בנדת טומאתה". יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים? ת"ל 'ואל אשה לא תקרב'..." והם באמת דברים בטלים שיהיה במדבר עם אשתו נדה שיחה בטלה לאו ומלקות מן התורה... וכל אלו אינם אלא אסמכתא והרחק מן העבירה, ובתלמוד העלו שהוא מותר. (השגות הרמב"ן שם בהמשך)
הרמב"ן מפרט שם ומבחין בין איסורים שהם מדרבנן, ובין פעולות שנפסק שהן מותרות, כשיחה בטלה עם אשתו כשהיא נדה או כהיתר התייפות שלה ושמירה על כבודה ומראה.
***
נחזור לשאלת הסייג שמוזכרת כאן באדר"נ, בהינתן מחלוקת זו בין הרמב"ן לרמב"ם, אנחנו נשארים בכל מקרה בקושי בהבנת הדברים. לפי הרמב"ן, גם האיסורים שנפסקו להלכה מבין אלו שנימנו כאן, כמו חיבוק ונישוק, אסורים מדרבנן ולא מדאורייתא; אם כך, לא התורה עשתה סייג לדבריה אלא חכמים! איך ניתן אפוא להבין את הלשון 'סייג שעשתה התורה לדבריה'?
גם לפי הרמב"ם יש כאן קושי. אם כדבריו מדובר באיסור מדאורייתא, ואם האיסור נלמד בספרא כפי שכתב בספר המצוות, הרי מדובר באיסור ממש, ואיך ניתן לומר שמדובר כאן בסייג? האם איסורים שנלמדים במדרש הלכה מגזירת הכתוב או באחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן, נחשבים סייג ולא איסור?
כדי להבין כיצד יסביר כל אחד מהם את דברי האדר"נ כאן, נראה את הפסוקים בהם נאמרו האיסורים:
אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה': עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא: עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן: עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה: עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא: עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא: עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא: עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא: עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא: וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ: וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ: (ויקרא יח, ו-יט)
נשים לב שהלאו מנוסח בלשון אחידה מאוד[2] – האיסור הוא לא לגלות ערווה. לכך יש שני יוצאים מהכלל: האיסור הכללי שנאמר בהתחלה "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה' ", ואיסור נידה "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה". בשני המקרים הללו השתמשה התורה בפועל נוסף – איסור קירבה. נראה שיש כאן לשון שמוסיפה נדבך כלשהו על האיסור.
בעזרת תוספת זו ניתן להסביר את דברי אדר"נ לפי הרמב"ן. הרמב"ן אמנם אומר שאיסור חיבוק ונישוק בנשים האסורות על אדם הוא מדרבנן, אבל נראה שאפשר למצוא לאיסור סמך מהתורה. האיסור המפורש בתורה הוא אמנם איסור ביאה, אבל בתוספת הלשון אפשר להבין שהתורה רומזת שיש לחשוב כיצד לעזור לאדם מלהישמר מהגעה לאיסור חמור כאיסור עריות. אמנם הסייג בסופו של דבר הוא מדרבנן אבל מקורו ברמז שנותנת לכך התורה.
כך בדיוק מבין הרמב"ן, והוא כותב רעיון זה במפורש:
ושמא רצונם לומר בסייג שעשתה תורה לדבריה, שתפשה תורה לשון קריבה בעריות כדי שיהיו החכמים יכולים לעשות סייג בלשונה, וישמעו ממנה הצדיקים הנושאים פנים לתורה כל קריבה שבעולם. וזהו דרך אגדה, לא שיהיה זה עיקר הלאו. (רמב"ן בהשגות שם)
כלומר התורה פתחה בלשונה פתח לחכמים להוסיף איסור. במפגש בין איש ואישה יש רמות שונות של גילויי קירבה אפשריים, ובהם כאלו שמצד עצמם אינם אסורים אך הם עדיין נמצאים על הגבול בין קשר מותר להיכרות לאינטימיות בעייתית. בהבינה את המצב הסבוך שיוצר המפגש בין המינים, הותירה התורה מרחב בלתי מוגדר בו לא ציינה איסור מפורש, והשאירה בלשונה כר לחכמים להתגדר בו. התורה עצמה אסרה רק ביאה על נשים אסורות, וחז"ל באו והבינו מהלשון 'לא תקרבו' שהתורה רומזת שיש לבחון מתי קיימת סכנת גלישה לאיסור וליצור גדרים בהתאם. עדיין, אומר הרמב"ן, מדובר כאן בלימוד של דברי אגדה. ברמה ההלכתית, האיסור מדאורייתא הוא איסור ביאה בלבד, והאיסורים האחרים הם סייג מדרבנן.
***
לפי הרמב"ם, שאיסורי חיבוק ונישוק באשתו הנידה הם איסורים מדאורייתא, עדיין צריך להבין מדוע נאמר באדר"נ שזהו סייג. הרי יש הרבה מאוד איסורים הלכתיים שנלמדו בדרכים שהתורה נדרשת בהם, והם אינם נחשבים לסייג אלא לאיסורי תורה. יתרה מכך, רוב ההלכות של איסורי תורה ופרטי הדינים נלמדים על ידי חז"ל בצורה זו, ועל אף אחד מהם לא נאמר שהוא סייג שהתורה עשתה לדבריה. כיצד נבין אפוא את דברי האדר"נ כאן?
ייתכן שגם לדעת הרמב"ם מבוטא כאן רעיון הדומה לזה שכתב הרמב"ן. אמנם שני האיסורים הם מדאורייתא, אך התורה יוצרת כאן איסורים שבנויים קומה על קומה. באופן בסיסי, הדבר האסור בנידה הוא ביאה, אך כדי להרחיק את האדם מן העבירה, התורה עצמה יוצרת קומה נוספת ואוסרת דברים העלולים להביא את האדם להיגררות לביאה אסורה. בעוד שבאיסורים אחרים חז"ל הם שיצרו את הגדר המרחיק את האדם מן העבירה, כאן באיסור נידה עשתה זאת התורה עצמה.
ניתן להוכיח שכך הבין הרמב"ם איסורים אלו. נראה להלן שאם מדייקים בלשון הרמב"ם, רואים שלהבנתו ראתה התורה את איסור ביאה באשתו נידה בתור הנדבך המרכזי של האיסור, וסוגי המגע האחרים אינם איסור נפרד אלא סייג שעשתה התורה בפני האפשרות של ביאה. נראה את לשונו של הרמב"ם בספר המצוות.
והמצוה הש"ל היא שהזהירנו מגלות ערות אם... והמצוה השל"א היא שהזהירנו מגלות ערות אשת אב... והמצוה השל"ב היא שהזהירנו מגלות ערות אחות... והמצוה השמ"ה היא שהזהירנו מגלות ערות אחות אישתו בחיי אשתו. (רמב"ם, ספר המצוות חלק הלאוין)
הרמב"ם נוקט לשון אחידה בכל שש עשרה המצוות שעוסקות בנשים האסורות, בכולן 'שהזהירנו מגלות ערות' ולאחר כך הפירוט לגבי האישה האסורה. אולם במצווה שמ"ו העוסקת באיסור נדה כותב הרמב"ם אחרת:
והמצוה השמ"ו היא שהזהירנו שלא לבוא על הנדה בעת טומאתה... והוא אמרו ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. (רמב"ם, ספר המצוות שם)
הרמב"ם מבחין בין האיסור באישה נידה ובין האיסור בנשים אחרות: בכל הנשים האסורות יש איסור לגלות ערווה, ובאשה נידה הרמב"ם נוקט בלשון אחרת, וכותב שהאיסור הוא לבוא על הנידה. שינוי זה בלשון נובע משתי סיבות:
ראשית, מהשינוי בלשון התורה והשימוש במילים 'לא תקרב'. בכל הנשים האסורות נאמר 'ערות... לא תגלה' ובנידה נאמר 'לא תקרב לגלות ערותה', ומכאן שהאיסור שונה.
אולם נשים לב שמאותן מילים בדיוק ('לא תקרבו לגלות ערוה' וכן 'לא תקרב') הביא הרמב"ם בשם הספרא גם את האיסורים האחרים (איסורי מגע של חיבה) שכלל בלא תעשה שנ"ג, כפי שכתב שם במפורש! כלומר לפי הרמב"ם איסור קירבה כולל בתוכו שני לאווים שונים; איסור ביאה על אישה נידה (לאו שמ"ו), וגם איסור חיבוק ונישוק באשתו נידה ובנשים האחרות האסורות (לאו שנ"ג).
שנית, מסברא – השינוי בלשון שנקט הרמב"ם נובע גם מהאופי השונה של האיסור בנשים אחרות לעומת אישה נידה. בכל הנשים האסורות, כאימו של אדם, כדודתו, כאחותו, אדם אינו אמור לחצות שום גבול אסור, הוא אמור לשמור מהן מרחק בכל מה שנוגע לנושא המיני. לכן נקט הרמב"ם בניסוח 'שהזהירנו מגלות ערות...'. לעומת זאת, אשתו בזמן בו אינה נידה – מותרת עליו לגמרי, אין כאן גבול שאסור לחצות, הבעל והאישה קרובים זה לזה. כיוון שכך, בזמן בו הבעל והאישה אסורים זה על זה, לא כותב הרמב"ם שיש איסור לגלות ערווה אלא כותב שיש איסור ביאה. איסור חיבוק ונישוק נכלל בלאו נפרד (שנ"ג).
אבל יש לכך השלכה גם על הבנת איסור חיבוק ונישוק. גם כאשר בעל ואשתו אסורים בשל ראיית דם נידה, הם ממשיכים לחיות באותו בית, להיות בני זוג האוהבים זה את זה, לגדל את ילדיהם, לקבל החלטות משותפות, לישון באותו חדר. המגע ביניהם אמנם אסור בזמן זה, אך לא משום שמדובר באישה שהיא מחוץ לתחום המיני מבחינתו של הבעל, אלא כיוון שהמגע עלול להביא לביאה אסורה. בכל עת אחרת זהו מגע רצוי; בזמן הנידה האיסור שומר על הבעל מקירבה יתרה ויוצר סייג. ייתכן שמשום כך מבחין הרמב"ם בלשונו בין נשים אחרות האסורות משום עריות (לאווים ש"ל-שמ"ה) לבין איסור נידה (לאו שמ"ו).[3]
אם כך, אפשר להבין גם את דברי הברייתא באדר"נ. דווקא באיסור נידה עשתה התורה סייג לדבריה. בכל הנשים האסורות איסור גילוי ערווה (באופן מעשי איסור ביאה) ואיסור קירבה (מגע של חיבה) מבטאים צדדים שונים של אותה בעיה – קשר אסור. לעומת זאת באיסור נידה, כיוון שבכל זמן אחר הבעל והאישה מותרים, בתקופת הנידה שני האיסורים מובנים כשתי רמות: ישנו איסור ביאה, ויש איסור קירבה שמהווה סייג שעשתה התורה, כדי שהאדם לא יגיע לכך שיבוא על אשתו נידה.
אפשר אמנם לטעון שבכל מקרה מדובר באיסור מהתורה ולא בסייג. אך דברינו כאן הם כדי להסביר את לשון אדר"נ, 'איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה', לשיטת הרמב"ם שהאיסורים המוזכרים כאן הם מדאורייתא. נראה שהאופן בו מנסח הרמב"ם את האיסור באשתו נידה, תואם את דברי אדר"נ שמדובר כאן באיסורים דאורייתא, ועדיין מדובר בסייג – סייג שהתורה עצמה עשתה לאיסור ביאה.
***
בהמשך מובא באדר"נ סיפור:
מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו וחוזרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והיתה צועקת ובוכה, ואמרה להם: רבותי כתיב בתורתכם "כי הוא חייך ואורך ימיך", בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי ימיו? לא היה אדם שהשיב דבר.
פעם אחת נזדמן לה אליהו ז"ל. אמר לה: בתי מפני מה את בוכה וצועקת? אמרה לו: רבי בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת"ח הרבה ומת בחצי ימיו? אמר לה כשבאת בנדתך כל אותן (ג')[4] ימים ראשונים מהו אצלך? אמרה לו: רבי חס וחלילה שלא נגע בי אפילו באצבע קטנה שלו, אלא כך אמר לי אל תגעי בכלים שמא תביאו (לי) לידי ספק. כל אותן ימים האחרונים מהו אצלך? אמרה לו: רבי אכלתי עמו ושתיתי עמו וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו נגע בבשרי, אבל לא נתכון לדבר אחר. אמר לה: ברוך המקום שהרגו, שכך כתוב בתורה "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב". (נו"א ב, ב)
הסיפור הזה קשה וזוקק דיון נרחב, הן ברמה ההלכתית, הן ברמה האגדתית והן בהבנת חומרת העונש וסיבתו. לא נעסוק בכך כאן. אתייחס רק לנקודה אחת. מדוע היה צורך באליהו כדי להסביר את מותו של האדם? מדוע מדובר כאן בחידוש מרעיש מצד האישה, חידוש שלא תואם את עולמה ההלכתי עד שבא אליהו והסביר? נראה שהדבר מובן אם מדובר פה בהלכה שמלכתחילה מובנת כסייג, אומנם על פי אדר"נ כזה שעשתה התורה לדבריה, אך עדיין סייג. אולי משום כך הדבר הודגש על ידי אליהו.
כפי שראינו בגמרא ממסכת שבת שהובאה בתחילת השיעור, עד שבא ר' עקיבא ולימד שאיסור נידה אינו כולל צדדים המגנים את האישה בפני בעלה, חשבו זקנים הראשונים שבתקופת הנידה צריכה האישה להיות במעין נידוי. כלומר זקנים הראשונים הסכימו עם הקו הכללי שננקט כאן באדר"נ ('כל ימים שבנדתה תהיה בנדוי'). נראה שבימי התנאים התחבטו מאוד חז"ל מה רמת האיסור שנדרשת בתקופה זו. עם חידושו של ר' עקיבא, היחס לאיסור נידה השתנה – האיסור נתפס כאיסור קירבה בין בני הזוג עד הטבילה, והאיסורים הנלווים הם אלו ששומרים על בני הזוג מפני החשש של ביאה, לא כאלו שפוגעים בכבודה או במראה של האישה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)