מעין עולם הבא

 

בשביעי מהו אומר? "מזמור שיר ליום השבת" יום שכולו שבת שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא משא ומתן, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונזונין מזיו שכינה, שנאמר "ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו", כמלאכי השרת. (כל כך למה? כדי שייכנס לסעודת שבת מיד). (נו"א א, ח)

בשיעור הקודם עסקנו במזמורים הנאמרים ב'שיר של יום' בששת ימי החול, וראינו כיצד התנא באבות דרבי נתן מסביר את הקשר בין כל מזמור ליום בו הוא נאמר. בתיאור המזמור הנאמר ביום השביעי חל מעבר מפתיע: בכל הימים הקודמים המוקד בהסבר היה בריאתו של הקב"ה – "כי הוא קנה ויקנה והוא ידין את העולם"; "חילק את כל מעשיו ונעשה כולו על עולמו"; "ברא את הים ואת היבשה ונכפלת ארץ למקומה ונעשה מקום לעדתו"; וכן לשאר הימים. לעומת זאת, השיר של היום השביעי אינו מתמקד בקב"ה אלא באופיו של יום השבת ובאדם. אין זאת אלא לומר שהבריאה נשלמה והעולם כולו מוכן.

אולם נשים לב שהשבת אליה מוכן העולם אינה מתוארת במובנה המוכר – שבת של שביתה ומנוחה – אלא כהתעלות רוחנית: "צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונזונין מזיו שכינה".

תיאור עולם "שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא משא ומתן" ובו צדיקים הנהנים מזיו השכינה, מוכר לנו כתיאור של העולם הבא, על פי הגמרא בברכות:

מרגלא בפומיה דרב: [לא כעולם הזה העולם הבא.] העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, שנאמר "ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו". (ברכות יז ע"א)

התנא באדר"נ נוקט בלשון דומה ואינו מדבר על חוויית השבת הרגילה אלא על אירוע עילאי ונשגב – 'יום שכולו שבת'. כלפי מה מכוונים דברי התנא בתיאור זה? לאיזו שבת הוא רומז?

אפשרות אחת היא שהתנא מספר לנו כיצד אמורה הייתה להיראות השבת בגן עדן לאחר הבריאה. אילולא חטאו אדם וחוה וגורשו משם, הם היו זוכים להתענגות של 'יום שכולו שבת'. אפשרות זו מתיישבת עם ההתייחסות לאדם הראשון בסוף הקטע – "כדי שייכנס לסעודת שבת מיד".[1] אולם קשה מדוע תיאור זה של השבת כולל גם "שאין בו לא אכילה ולא שתיה".

אפשרות שנייה היא שהתנא אינו מחזיר אותנו לימי גן עדן לאחר הבריאה אלא עוסק בשבת אידילית, בטעם המיוחד של "צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונזונין מזיו שכינה". חיי היום-יום אינם מספקים לאדם הזדמנות לטעום חוויה זו, אך ההסתופפות הרוחנית וההתקרבות למי "שנתעלה וישב במרומיו של עולם" (כמתואר לפני כן באדר"נ לגבי שיר של יום שישי[2]) מאפשרות לגעת בה. לפי אפשרות זו התיאור "שאין בו לא אכילה ולא שתיה" מקבל פשר ברור, שכן חוויה רוחנית זו מזכירה את העולם הבא כפי שמתארת הגמרא בברכות. ברם קשה יותר להשוות בין התיאור הזה לשבת המוכרת לנו, שבת של 'העולם הזה'.

נעיר כי השאלה כיצד להבין את דברי התנא באדר"נ מתכתבת עם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד לגבי העולם הבא. הרמב"ם כותב כך:

העולם הבא אין בו גוף וגוייה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גוויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני האדם צריכין להן בעולם הזה. ולא יארע בו דבר מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן. כך אמרו חכמים הראשונים: העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. (רמב"ם הלכות תשובה ח, ב)

הראב"ד משיג על הרמב"ם:

אמר אברהם: דברי זה האיש בעיניי קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד, וחיי ראשי מעולם לא היה דעת חכמי התלמוד על זה... וכל אלה מוכיחין כי בגוויתן הן עומדין חיים. אבל אפשר שהבורא ישים גווייתן חזקות ובריאות כגוויית המלאכים וכגוויית אליהו זכור לטוב, ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל. (השגות הראב"ד שם)

מחלוקת הראב"ד והרמב"ם בעניין העולם הבא אינה מענייננו כאן, אך נראה שלאור מחלוקתם ניתן להבין כיצד פירש כל אחד את דברי רב במסכת ברכות ואת דברי התנא באדר"נ. לדעת הרמב"ם תיאר רב את שכרם של הצדיקים, ובהתאם לכך באדר"נ מופיעה השבת כמטאפורה של העולם הבא. לעומת זאת, לפי הראב"ד דברי רב בגמרא בברכות מתייחסים לעתיד לבוא, ולשיטתו תחיית המתים מאפשרת חיים בעולם אידיאלי בו צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה. על פי התיאור המקביל באדר"נ ניתן לומר כי התנא מדבר על חזרה לשבת של ימי בראשית, ולולא החטא יכולה הייתה שבת זו להתרחש בגן עדן עם סיום הבריאה.[3]

***

המשנה בסוף מסכת תמיד מנמקת את אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' באופן דומה אך מינורי יותר:

בשבת היו אומרים: "מזמור שיר ליום השבת", מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים. (תמיד ז, ד)

בעקבות המשנה אנחנו מוסיפים בברכת המזון את הבקשה "הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". זהו אזכור של זמן או חוויה עם איכות אחרת, 'יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים'. תוספת זו משאירה את המברך עם תחושה של עולם שהוא 'מֵעֵבֶר', ברמיזה בלבד לגבי טיבו.

מעין עולם הבא יום שבת מנוחה, כל המתענגים בה יזכו לרוב שמחה. (זמירות לשבת, מה ידידות מנוחתך)

שבת צרובה בתודעתנו כ'מעין עולם הבא'. אולם מלבד בית ספציפי מתוך אחד משירי שבת ומעין רמיזה בברכת המזון, קשה למצוא לכך ביטויים נוספים. בדרך כלל התכנים הקשורים לשבת שונים לגמרי: בהלכות שבת אנחנו דנים באיסורי מלאכה מדאורייתא, באיסורי שבות, בקידוש ובהבדלה, במצוות כיבוד שבת ועינוגה[4] ועוד. בצד המחשבתי שבת היא זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים, והמושגים העיקריים הקשורים אליה הם אות, קדושה, מנוחה ועוד. גם בזמירות השבת האחרות קשה מאוד למצוא את הרעיון של 'מעין עולם הבא'. תיאור זה של שבת הוא אפוא ייחודי, לפחות בתורת הנגלה.[5]

מלבד התיאור הניתן באדר"נ, ההתייחסות לשבת כ'מעין עולם הבא' מופיעה בגמרא במסכת ברכות אך ללא פירוט או הסבר:

שלושה נכנסין לגוף ואין הגוף נהנה מהן: גודגדניות וכפניות ופגי תמרה. שלושה אין נכנסין לגוף והגוף נהנה מהן, אלו הן: רחיצה וסיכה ותשמיש. שלושה מעין עולם הבא, אלו הן: שבת, שמש ותשמיש. תשמיש דמאי? אילימא תשמיש המיטה, הא מכחש מכחיש. אלא תשמיש נקבים. שלושה משיבין דעתו של אדם, אלו הן: קול ומראה וריח. שלושה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה ואישה נאה וכלים נאים. (ברכות נז ע"ב)

רשימת השלישיות המופיעה בגמרא אינה מעוררת בנו תחושה של שגב. אנו לומדים כאן כי הגוף אינו נהנה מאכילת גודגדניות אך כן נהנה מרחיצה; קול יפה משיב את דעתו של האדם ודירה נאה מרחיבה את דעתו. שגרת חייו של אדם מזמנת לו מגע עם גורמים שונים ואלו משפיעים על רווחתו הגופנית והפסיכולוגית, אך לא מדובר כאן על התעלות רוחנית. גם החשיפה לאור השמש או השמירה על היגיינת הגוף ("שלושה מעין עולם הבא, אלו הן: שבת, שמש ותשמיש... נקבים") אינן מעוררות בנו תחושה מיוחדת של שהייה בעולמות עליונים. אם כן נראה שבביטוי 'מעין עולם הבא' מתכוונת הגמרא בעיקר לחוויית עונג.

לעומת הסתמיות היחסית שיש באזכור הדברים הגורמים הנאה לאדם או מרחיבין את דעתו, בהמשך הסוגיה מתקבלת ערכיות רבה יותר להשוואה בין שבת לעולם הבא:

 חמישה אחד מששים, אלו הן: אש, דבש, ושבת, ושינה וחלום. אש אחד מששים לגהינם, דבש אחד מששים למן, שבת אחד מששים לעולם הבא, שינה אחד מששים למיתה, חלום אחד מששים לנבואה. (שם בהמשך)

כשמדובר על גהינום או על נבואה בוודאי עוסקים במושגים רוחניים עמוקים. אם שבת היא אחד מששים מעולם הבא, הרי שחוויית העולם הבא מצטיירת כנשגבת ומרוממת.

אולם הגמרא אינה מפרטת באיזה אופן מהווה שבת 'אחד מששים לעולם הבא'. גם כאן עולה שאלה דומה לזו ששאלנו על דברי אדר"נ: האם מדובר בהעצמה רבה של תחושת העונג כפועל יוצא של 'מה ידידות מנוחתך... לבוש בגדי חמודות... להדליק נר בברכה... לא תעשו מלאכה... ברבורים ושליו ודגים' או שלא צדדי העונג הגופני מביאים לכך אלא דווקא ההתעלות הרוחנית שמאפשרת השבת? ושמא אין הגמרא מבחינה בין הצדדים השונים ודווקא צירוף היבטים אלו מעניק לשבת את הטעם המיוחד?

***

ננסה לענות על שאלה זו בעזרת המשך דברי התנא באדר"נ. כאסמכתא לאופיה של השבת (ובמקביל לכך בגמרא בברכות כאסמכתא לטיבו של העולם הבא) מזכיר התנא פסוק המופיע עם עליית משה להר סיני: "'ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו' – כמלאכי השרת". ננסה להבין את הקשר לענייננו.

וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: (שמות כד, ט-יא)

הפרשנים נחלקו בפירוש המילים 'ויאכלו וישתו' בפסוק שהוא אחד מהקשים בתורה. רש"י טוען בעקבות המדרש שנדב ואביהוא, וכן הזקנים, לא כיבדו כראוי את המעמד:

היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה. כך מדרש תנחומא, ואונקלוס לא תרגם כן. (רש"י על אתר ד"ה ויחזו את הא-להים)

כידוע נדב ואביהוא נענשו על כך אחר כך, בעת חנוכת המשכן.

גם הרמב"ם טוען שהמילים 'ויאכלו וישתו הן לגנאי':

...ואומר כי אצילי בני ישראל, עם מה שאירע להם מן המכשולות בהשגתם, נתבלבלו מחמת כך גם מעשיהם, ונטו כלפי הדברים הגופניים מחמת שיבוש ההשגה, ולפיכך אמר "ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו". (מורה נבוכים א, ה)

הכישלון בהשגה השכלית הוביל את אצילי בני ישראל לפנות למישור הגופני ולבטא את התלהבותם באכילה ושתיה. אילו הבינו כראוי את משמעות השגתם באותה עת היו נשארים מרוכזים בה ולא היו מערבים חומר ברוח.

לעומת סיעתם של רש"י והרמב"ם, האונקלוס ורמב"ן מפרשים מילים אלו לשבח. באונקלוס:

וחזו ית יקרא דה' והוו חדן בקורבניהון דאתקבלו ברעוא כאלו אכלין ושתן. (אונקלוס על שמות כד, יא)

הרגעים בהם נחשפו אצילי בני ישראל לכבוד ה' היו רגעים נשגבים, ובעקבות זאת שמחו בקורבנותיהם שהתקבלו כאילו הם עצמם אכלו ושתו.

הרמב"ן טוען שאצילי בני ישראל אכלו ממש ואף מצדיק את אכילתם:

וטעם 'ויאכלו וישתו', שאכלו שם השלמים בתחתית ההר... וטעם 'וישתו' שעשו שמחה ויום טוב כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' א-להיך"... ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו. (רמב"ן על התורה שם)

קבלת התורה ומחזה שכינה היו אירועים רוחניים מאין כמותם, ועדיין לפי הרמב"ן האכילה כאן לא הייתה תקלה אלא להיפך – המעשה המתבקש. כיצד מביע בדרך כלל בן אנוש את שמחתו? באכילה ושתיה; האדם הוא יצור גשמי וזוהי דרכו לשמוח. הרמב"ן כאן טוען שאף בקבלת התורה כן, כפי שנצטוו בני ישראל "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' א-להיך".

אונקלוס אמנם טען שאצילי בני ישראל לא אכלו ממש אלא רק שמחו כאילו אכלו ושתו, אך הוא אינו חולק על הרמב"ן עקרונית. גם לדידו, הדרך בה מבטא בדרך כלל אדם שמחה משלבת גם את הגוף. גם כאשר הוא עסוק ברוחניות האדם אינו יכול להתנתק לחלוטין מהווייתו הגשמית, ולכן שמחתם של אצילי בני ישראל הובנה על ידם מתוך שהכירו בה בעת אכילתם.

על פי זה ניתן לענות על שאלתנו מהו 'מעין עולם הבא' ולהציע אפשרות נוספת. נראה שחז"ל באדר"נ מביאים את הפסוק "ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו" כמודל. לא מדובר פה בהתענגות גופנית גרידא; לא בהתעלות רוחנית לבדה; ואף לא בשילוב פשוט של השניים. האופן בו אדם מעניק משמעות למעשיו הגשמיים צובע את עולמו הנפשי והרוחני. כפי שאצל אצילי בני ישראל בתחתית ההר האכילה והשתייה (אם התרחשו) מבטאות באופן גשמי ואנושי את שמחת קבלת התורה, כך גם תחושת העונג שמוקנית באווירת השבת האנושית מבטאת את רצונו של האדם בקירבה לעולם שמעבר לעולם החומרי, לעולם המובדל ממנו.

***

הבית המוקדש לרעיון 'מעין עולם הבא' בפיוט 'מה ידידות' ממשיך כך:

מחבלי משיח יוצלו לרווחה, פדותנו תצמיח ונס יגון ואנחה. (זמירות לשבת, מה ידידות מנוחתך)

ניחא ששבת היא מעין עולם הבא, אך מניין לפייטן ששבת גם מצלת מחבלי משיח? המקור לכך נמצא במסכת שבת:

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר כפרא: כל המקיים שלוש סעודות בשבת ניצול משלוש פורענויות, מחבלו של משיח, ומדינה של גהינם, וממלחמת גוג ומגוג. מחבלו של משיח, כתיב הכא 'יום' וכתיב התם "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום" וגו'. מדינה של גהינם, כתיב הכא 'יום' וכתיב התם "יום עברה היום ההוא". ממלחמת גוג ומגוג, כתיב הכא 'יום' וכתיב התם "ביום בא גוג". (שבת קיח ע"א)

כאן שבת ושמירתה מהווים תחליף ראוי לסבל האפשרי בהכנה לגאולה. לפי כיוון זה, הפיוט מכין אותנו לקראת הגאולה העתידית. שבת היא מעין אזכור לעולם שיהיה, ושמירתה מצילה מהסבל הכרוך בדרך לשם.

בדומה לכך, בפירושו לתורה ראה הרמב"ן את שבת בראשית כמרמזת על הגאולה ההיסטורית שבוא תבוא. לדבריו, ששת ימי הבריאה עומדים כנגד ששת אלפים שנים שלאחריהם יהיה העולם הבא:

כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם, כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה, שלכך אמרו יומו של הקב"ה אלף שנים. והנה בשני הימים הראשונים היה העולם כולו מים ולא נשלם בהם דבר, והם רמז לשני אלפים הראשונים שלא היה בהם קורא בשם ה'... היום השביעי שבת רמז לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. והאל ישמרנו בכל הימים וישים חלקינו עם עבדיו התמימים. (רמב"ן בפירושו לבראשית ב, א)

שבת באופן זה אינה 'מעין' עולם הבא אלא רמז והכנה לקראת העולם הבא.

***

נחזור לאדר"נ. הסברנו את אזכור הפסוק "ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו" על פי שיטת אונקלוס ורמב"ן וראינו כיצד ניתן להבין מכך את הרעיון על פיו עונג שבת הגשמי יכול להוות עבור האדם קרוץ החומר בסיס להתעלות רוחנית.

ייתכן שרעיון זה מבוטא בפיוט המושר בסעודה שלישית:

אתקינו סעודתא דמהימנותא שלימתא, חדוותא דמלכא קדישא... בני היכלא דכסיפין למחזי זיו דזעיר אנפין... (אתקינו סעודתא לסעודה שלישית)

בעל השפת אמת מדבר על אופיה של השבת במקומות רבים, ובין השאר כותב כך:

אכן איתא עוד כי השבת רמז ליום שכולו שבת שלעתיד, והארה זו עדיין אינה מתגָלֵת בפועל ממש... כי עיקר השמחה לבני ישראל ביום השבת שמתגלה הארה קדושה בעולם, ועל זה מברכין מקדש השבת והוא עדות לבני ישראל, שמצפין להיות הקדושה נמצאת בעולם. לכן זכו שינתן לנו שבת קדשו באהבה. (שפת אמת על בראשית, תרנ"א ד"ה בנוסח)

השבת האנושית שבה מתגלית ההארה הקדושה ושעליה מברך האדם באוחזו גביע יין 'מקדש השבת', היא רמז להארה של שבת שלעתיד.

כך אפשר גם להבין את דברי חז"ל בהמשך הפרק, כשהם חוזרים לדון באדם הראשון ובשבת שלו:

באותה שעה ירדו שלש כתות של מלאכי השרת ובידיהם כנורות ונבלים וכל כלי שיר. היו אומרים שירה עמו, שנאמר "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'" וגו' "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". 'להגיד בבוקר חסדך' זה העולם הבא שנמשל כבקרים שנאמר "חדשים לבקרים רבה אמונתך", 'ואמונתך בלילות' זה העולם הזה שנמשל כלילות... (נו"א א, ח)

חז"ל משווים את העולם הבא ליום ואת העולם הזה ללילה. השבת מאפשרת לאדם לגעת באותה הארה המאפיינת את העולם הבא, להתקרב לחוויה של אותה נהרה רוחנית.

בסוף הפרק 'מזמור שיר ליום השבת' יש ביטוי לחוויית חיבור זו:

 צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה: שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱ-לֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ: (תהלים צב, יג-יד)

החוויה של היות 'שתולים בבית ה'' היא חוויה של חיבור ושל קירבה. גם במזמור שנהוג לשיר בסעודה שלישית, הסעודה שבה מזמרים את הפיוט 'בני היכלא', כלולה חוויה זו:

אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים: (תהלים כג, ו)

האדם החי במציאות היום-יומית, כשהוא חשוף לצרות ופגיעה ועלול להגיע לגיא צלמוות, אינו ירא כיוון שהוא תולה מבטחו בקב"ה. השבת מוסיפה נדבך ומעניקה לו גם את היכולת לחוויה רוחנית, חווית 'מעין העולם הבא', חוויה בה הוא יושב בבית ה' לאורך ימים.

הרחמן הוא ינחילנו יום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים. (מברכת המזון לשבת)