שיר של יום

 

יום ראשון מהו אומר? "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה", כי הוא קנה ויקנה והוא ידין את העולם. ביום שני מהו אומר? "גדול ה' ומהולל מאד בעיר א-להינו", חילק את כל מעשיו ונעשה כולו על עולמו. בשלישי מהו אומר? "א-להים נצב בעדת א-ל בקרב א-להים ישפוט", ברא את הים ואת היבשה ונכפלת ארץ למקומה ונעשה מקום לעדתו. ברביעי מהו אומר? "א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע", ברא את החמה ואת הלבנה והכוכבים והמזלות שהן מאירין בעולם ועתיד ליפרע מעובדיהם. בחמישי מהו אומר? "הרנינו לא-להים עוזנו הריעו לא-להי יעקב", ברא עופות ודגים ואת התנינים שהם מרננים בעולם. בשישי מהו אומר? "ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט", גמר את כל מעשיו ונתעלה וישב במרומיו של עולם. (נו"א א, ח)

האזכור של המזמור המתאים לכל יום מימי השבוע מופיע באבות דר' נתן מיד לאחר התיאור המפורט של בריאת האדם בו עסקנו בשיעור הקודם. הדיון בשיר של יום יוסיף נדבך נוסף לפנים השונות בהם נדונה ראשית ימי העולם בפרק הראשון של אדר"נ.^[1]

נגרה את החשיבה בשאלה – האם יש הבדל מהותי בין ימי החול השונים? מה מבחין בין יום למשנהו? נראה שניתן להצביע על שני הבדלים עיקריים:

# ההבדל הראשון הוא מעשה הבריאה. למשל, יום רביעי שונה מיום חמישי בכך שהוא קודם לו בסדר הבריאה ובו נבראו המאורות. יום חמישי מגיע לאחריו והבריאה בו – התנינים הגדולים, שרץ המים והעופות – נסמכת על מה שכבר נברא ביום רביעי.

# את ההבדל השני בין יום ליום יוצרת השבת. השבת אינה רק שונה מכל ימי החול, אלא יוצרת מבנה של שבוע שכולו סובב סביבה. ישנו מתח מובנה ויחס שונה בין השבת לכל אחד מימי השבוע. יום ראשון בשבת שונה מיום שלישי בשבת בכך שביום ראשון טעם השבת הקודמת עדיין מורגש וביום שלישי האדם מצוי עמוק בעמל השבוע; יום שלישי בשבת שונה מיום חמישי בשבת בכך שביום שלישי השבת היא געגוע רחוק וביום חמישי הלב כבר כוסף ומחכה לשבת המתקרבת.

ההבדל הראשון בין ימי החול השונים יתבטא בדיוננו בשיעור זה. ייחודה של שבת לעומת ימי החול מתבטא גם בשיר המיוחד ליום שבת ובכך נתמקד בשיעור הבא.

***

שיר של יום נאמר כל יום בבית המקדש בעת הקרבת התמיד:

השיר שהיו הלווים אומרים במקדש: ביום הראשון היו אומרים "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה". בשני היו אומרים "גדול ה' ומהולל מאד בעיר א-להינו הר קדשו". בשלישי היו אומרים "א-להים נצב בעדת א-ל בקרב א-להים ישפוט". ברביעי היו אומרים "א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע". בחמישי היו אומרים "הרנינו לא-להים עוזנו הריעו לא-להי יעקב". בששי היו אומרים "ה' מלך גאות לבש לבש" וגומר. בשבת היו אומרים "מזמור שיר ליום השבת" מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. (תמיד ז, ד)

הגמרא במסכת ראש השנה מביאה ברייתא הקושרת אף היא מזמורים אלו לשיר שהיה נאמר על ידי הלוויים בבית המקדש, ואף מנמקת את בחירת המזמורים בדרך הדומה מאוד ללשון התנאים באדר"נ:

תניא רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא: בראשון מה היו אומרים? "לה' הארץ ומלואה" על שום שקנה והקנה ושליט בעולמו. בשני מה היו אומרים? "גדול ה' ומהולל מאוד" על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן... בששי היו אומרים "ה' מלך גאות לבש" על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן. בשביעי היו אומרים "מזמור שיר ליום השבת" ליום שכולו שבת. (ראש השנה לא ע"א)

בעבודת המקדש אין הבדל בין ימי השבוע, חוץ כמובן מהשוני בין ימי החול לשבת. כך למשל, הקרבנות של יום שני זהים לשל יום רביעי. מדוע אפוא יש לייחד מזמור שונה לכל יום בשבוע? מדוע לא ישירו הלוויים מזמור אחיד המיוחד לימי החול כפי ששרים מזמור המיוחד לשבת ולכל אחד מהחגים?

הזכרנו בתחילת השיעור שמלבד הניגוד בין שבת לימים האחרים, ההבדל היחיד בין יום חול למשנהו נוצר על ידי מעשה בראשית. אם כך, נראה ששירת הלוויים בבית המקדש מנכיחה את מעשה הבריאה במקדש מדי יום ביומו.

אכן, מכמה פנים יש זיקה בין המקדש לבין הבריאה. ראשית, כידוע חז"ל רואים את המקדש כמקום תשתיתו של עולם.^[2] שנית, המדרש משווה בין המשכן למעשה בראשית:

אמר רבי יעקב ברבי אסי: למה הוא אומר "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך"? בשביל ששקול כנגד בריאת עולם. כיצד? בראשון כתיב "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ", וכתיב "נוטה שמים כיריעה", ובמשכן מה כתיב? "ועשית יריעת עזים". בשני "יהי רקיע" ואומר בהן הבדלה שנאמר "ויהי מבדיל בין מים למים", ובמשכן כתיב "והבדילה הפרכת לכם". בשלישי כתיב מים שנאמר "יקוו המים", ובמשכן כתיב "ועשית כיור נחשת וכנו נחשת" וגו' "ונתת שמה מים". ברביעי ברא מאורות דכתיב "יהי מארת ברקיע השמים", ובמשכן כתיב "ועשית מנרת זהב". בחמישי ברא עופות שנאמר "ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף", ובמשכן כנגדן לעשות קרבנות כבשים ועופות (ובמשכן "והיו הכרבים פרשי כנפיים למעלה"). בששי נברא אדם שנאמר "ויברא א-להים את האדם בצלמו" בכבוד יוצרו, ובמשכן כתיב אדם שהוא כהן גדול, שנמשח לעבוד ולשמש לפני ה'. בשביעי "ויכלו השמים והארץ", ובמשכן כתיב "ותכל כל עבודת". בבריאת העולם כתיב "ויברך א-להים", ובמשכן כתיב "ויברך אותם משה". בבריאת העולם כתיב "ויכל א-להים", ובמשכן כתיב "ויהי ביום כלות". בבריאת העולם כתיב "ויקדש אתו", ובמשכן כתיב "וישמח אתו ויקדש אתו". (מדרש תנחומא פקודי, ב)

המקום בו שוכנת שכינתו של הקב"ה מבטא בעצם מהותו את יצירתו, בריאת העולם. 

ייתכן שתקנת שיר של יום על הקורבן מבטאת רעיון נוסף. כידוע, קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן היו זהים לחלוטין זה לזה, ולמרות זאת התורה חוזרת על כל פרטי הקרבנות אצל כל נשיא. בעקבות זאת מוצא המדרש בקורבנות של כל אחד מהנשיאים דגשים ייחודיים,^[3] כפי שגם מסביר הרמב"ן:

ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו... וכן מצאו שם במדרש בכל שבט ושבט טעם מיוחד בקרבנו ובשיעורי הקרבן, ולכך השווה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו כאילו לא הוזכר האחר... (רמב"ן על במדבר ז, יב-יז)

נראה שבאופן דומה שירת הלוויים מקנה לקרבן התמיד של כל יום אופי שונה. לקרבן התמיד של יום ראשון נוסף שיר של יום ראשון המבטא את הרעיון "שקנה והקנה ושליט בעולמו", לקרבן של יום שני נוסף המזמור המדגיש "שחילק מעשיו ומלך עליהן" וכן הלאה. קורבנות התמיד זהים אמנם, אך המסר שנלווה אליהם בכל יום שונה.

***

התנאים מנמקים את בחירתם במזמורים השונים, אולם נדרש מאמץ כדי להבין את הקשר בין חלק מהמזמורים לימים אליהם הם משויכים.^[4] כדי לעשות זאת, יש לבחון כיצד הנימוק שנתנו התנאים מתקשר מחד גיסא למזמור שנבחר לכל יום, ומאידך גיסא למשמעות אותו יום בבריאת העולם. קשה להראות קשר חד כזה, ועל פניו בדרך כלל הפסוקים הראשונים במזמור, ולאו דווקא כל הפרק, הם אלו שמתאימים להנמקה שנתנו התנאים.

לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ: כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ: (תהלים כד, א-ב)

על פניו הפסוק שמקשר את הפרק לבריאה הוא הפסוק השני – "כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה". פסוק זה לפיו העולם נוסד על ימים ונהרות מתקשר גם לשני הפסוקים הראשונים בתורה:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: ...וְרוּחַ אֱ-לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: (בראשית א, א-ב)

אולם נראה שהתנא רוצה להביע רעיון נוסף בשיוך פרק זה ליום ראשון. המזמור מתחיל באמירה אחרת – הארץ ומלואה שייכים לה'. כך גם התנא באדר"נ מנמק את הבחירה של פרק כד להיותו השיר של יום ראשון – "כי הוא קנה ויקנה והוא ידין את העולם". שלטונו של ה' מלך הכבוד מבוסס על כך שהעולם הוא קניינו.

נוסיף ונאמר שאין מדובר כאן ב'קניין' במובן של בעלות או שייכות גרידא. למילה 'קנה' יש כאן משמעות עמוקה הרבה יותר:

וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: (בראשית יד, יט)

על ברכה זו של מלכיצדק מלך שלם אומר רש"י כך:

כמו "עושה שמים וארץ", על ידי עשייתן קנאן להיות שלו. (רש"י על אתר, ד"ה קונה שמים וארץ)

והרמב"ן מוסיף על כך:

כתב רש"י קונה כמו עושה, על ידי עשייתו קנאן להיות שלו. ואלה שני פנים הם. ואולי כן הדבר שיבוא לשון קנין בעניין העשייה וכן "כי אתה קנית כליותי"... וכן "הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך", כי הלשון יאמר קנין בעשייה... (רמב"ן על אתר, ד"ה קונה שמים וארץ)

מתוקף היותו הבורא, העולם הוא קניינו של הקב"ה, ולאחר שה' מקנה את העולם לשימושם של הנבראים הוא גם הדיין והשופט של עולם (כדברי התנא "והוא ידין את העולם"). ואמנם, שלטונו של "מלך הכבוד" בעולם הוא גורף, אך התנא כאן מדגיש דווקא את נושא הדין, ובכך מטרים את הימים הבאים כפי שנראה להלן.

***

שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח: גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱ-לֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ: יְפֵה נוֹף  מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב: אֱ-לֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב: (תהלים מח, א-ד)

פרק זה בתהלים מספר על שבחה של ציון, שהעולים אליה שמחים בה, מקיפים אותה וסופרים את מגדליה, ומנגד המלכים הבאים לראות אותה נבהלים ונחפזים למראה חוזקה. במבט ראשון קשה לקשר את תוכן פרק זה ליום שני.

הנימוק שנותן התנא לשיר של יום שני הוא "חילק את כל מעשיו ונעשה כולו על עולמו". כזכור פן מהותי בבריאה של היום השני הוא ההבדלה:

וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן: (בראשית א, ז)

אמנם הקב"ה "מחלק את מעשיו" ומבדיל בין מים למים, אך למרות החלוקה, ואולי דווקא משום היכולת לשלוט בבריאה ולחלק אותה, הוא "כולו על עולמו". טיבו של שלטון הוא היכולת להבחין בין הנשלטים ולתת לכל אחד מהם יחס מתאים. ייתכן שרעיון זה רמוז גם בפסוק השני של מזמור מח בתהלים: אף שה' שולט בכל העולם, ישנה חלוקה בין מקומות שונים בבריאה, ובמקום בו הוא שוכן – "בעיר א-להינו הר קדשו", ה' גדול ומהולל מאוד. כך עולה גם מרש"י במסכת ראש השנה:

הבדיל רקיע בין עליונים לתחתונים ונתעלה וישב במרום, דוגמת שכנו בעירו והר קדשו. (רש"י על ראש השנה לא ע"א, ד"ה שחילק מעשיו)

כל העולם כולו הוא עולמו של הקב"ה, אך הוא שוכן בעירו והר קדשו.

ניתן למצוא רעיון זה במקום נוסף במזמור:

כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר ה' צְ-בָאוֹת בְּעִיר אֱ-לֹהֵינוּ אֱ-לֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה: (תהלים מח, ט)

נשים לב לשימוש במילה 'יכוננה'. במזמור כד – שיר של יום ראשון – מילה זו מתייחסת לארץ ומלואה. נאמר שם שה' יסד אותה על ימים "ועל נהרות יכוננה". לעומת זאת בפרק מח – שיר של יום שני – מילה זו מתייחסת לעיר א-להינו לבדה – "א-להים יכוננה עד עולם". שוב, אף שה' צ-באות הוא מלכו של כל העולם, במזמור של יום שני בולטת החלוקה בין מקומות שונים בתוך מעשה בראשית.

***

המזמור של יום שלישי, פרק פב בתהלים, עוסק בעיקר בתוכחה כלפי השופטים שאינם דנים דין צדק:

עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה: (תהלים פב, ב)

לעומת שופטים אלו, קורא המשורר למשפטו של הקב"ה:

קוּמָה אֱ-לֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם: (שם, ח)

גם כאן קשה לראות בתוכן הפרק את הקשר ליום שלישי. התנא באדר"נ מנמק: "ברא את הים ואת היבשה ונכפלת ארץ למקומה ונעשה מקום לעדתו". אם לפני כן ביום השני נעשתה הבדלה והכנה, כעת התשתית במקומה. בריאת היבשה וקיבועה מאפשרים הגדרה של מקום ספציפי לעדת הקב"ה.

על מקומה של השכינה נאמר בספר שמות (כה, ח) – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". באופן דומה נזכרת גם עשיית משפט בשיר של יום שלישי:

מִזְמוֹר לְאָסָף אֱ-לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ-ל בְּקֶרֶב אֱ-לֹהִים יִשְׁפֹּט: (שם, א)

כאשר יש מקום מוגדר לעדת הא-ל יכולה לשכון בו שכינה. או אז יש גם אפשרות לקימום משפט ולהנחלת צדק. במובן זה, המשפט אינו רק כלי לפסיקת דין ולהבחנה בין צדיק לרשע ("מיד רשעים הצילו" כפי שנאמר במזמור), אלא גם דרך ביטוי לנוכחותו של הקב"ה בעולם. כך גם מסביר ר' יעקב עמדין (היעב"ץ) בסידורו, בהדגישו את משמעות הדין בקשר בין הקב"ה לעדתו:

זה המזמור נאמר על השופטים והוא שיר הלוים בשלישי... רצה לומר לפי שהעולם עומד על דין כמו שנאמר בפרק קמא דאבות.^[5] "א-להים נצב בעדת א-ל" כלומר כבודו עמהם להשגיח בהם יותר מבשאר דיינים לפקוד עליהם כמעשיהם. (סידור בית יעקב על שיר ליום שלישי)

כפי שיש בסיס לקיום כשהארץ נקבעת למקומה כך גם עשיית צדק ומשפט מבטאת את נוכחותו של ה'.

***

על בחירת מזמור צד לשיר של יום רביעי אומרים חז"ל "ברא את החמה ואת הלבנה והכוכבים והמזלות שהן מאירין בעולם ועתיד ליפרע מעובדיהם". בנימוק זה חז"ל מצביעים על כך שבריאת מאורות השמיים מולידה אתגר – יש מי שעלול לא רק ליהנות מהם אלא גם לטעות בהם. העולם זקוק לאנרגיה ולאור אך קיומו של גורם חוץ ארצי שמספק אותם עלול להשכיח את בעל הבירה – בוראם של אלו.

הפסוק הראשון במזמור קרוב יחסית להנמקה שנותנים חז"ל:

אֵ-ל נְקָמוֹת ה' אֵ-ל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ: (תהלים צד, א)

בהמשך עוסק המזמור בהנחלת הצדק – בשאלה עד מתי רשעים יעלוזו ויפְגעו ("אלמנה וגר יהרגו ויתומים ירצחו"), ובתשובה שה' מוכיח ומלמד דעת, ושהוא יקום נגד מרעים. המזמור אינו מדבר על עבודה זרה, וכדי לקשרו לנימוק שנתנו חז"ל לבחירתם בו, עלינו לומר בהכללה כי התנהלות באופן הנוגד את דרכו של הקב"ה בכל צורה שהיא, קוראת תיגר על מלכותו של ה' ושלטונו בעולם שברא.

הרב קוק בסידורו עולת ראי"ה מרחיב אף הוא את מוקד שיר של יום רביעי מעבר לעובדי גרמי השמיים. על הפסוקים "ויאמרו לא יראה י-ה ולא יבין א-להי יעקב... הנטע אזן הלא ישמע אם יצר עין הלא יביט" המופיעים במזמור, כתב:

אמנם הדברים מכוונים נגד שני מיני כפירה בהשגחת השם יתברך: נגד השָׂמים בו תהילה בטפשותם כי חס וחלילה עבים סתר לו, ומתוך רחוקו לא ידע מעשי בני אדם, אמר 'הנטע' וכו' 'יוצר עין' וכו' – הלא ידע ויש דעה בעליון, נגד השוללים את השגחתו יתברך, מפני שמצד רוממות השם יתברך יציירו שאין כבוד וערך לפניו להשגיח במעשי בני אדם, אמר כי ד' יודע מחשבות אדם... (עולת ראי"ה על שיר של יום רביעי)

אם כן שיר של יום רביעי מתייחס באופן כללי יותר למי שכופר במלכותו של הקב"ה ובדרכו בניהול עולמו.

***

לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לְאָסָף: הַרְנִינוּ לֵא-לֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב: שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל: (תהלים פא, א-ג)

רינת הברואים היא הכרת הטוב, בין אם מדובר בכלל היצורים – "ברא עופות ודגים ואת התנינים שהם מרננים בעולם" – ובין אם מדובר באדם המרנן כפי שעולה במזמור פא בתהלים.

למעשה, מעבר לרעיון ספציפי המבוטא בשיר של כל יום, חז"ל מתארים כאן מהלך שלם המבטא את מלכותו של הקב"ה החל מהבריאה: הקב"ה בורא את העולם, מחלק אותו אך שולט על כולו, מקדיש מקום לעובדיו ודן את הכופרים בו. קיומו של העולם מזמין רינה וזמרה מצד הנבראים המבטאים הכרה במלכותו. כשאלו אכן מרננים לקב"ה נשלמת מלאכת בריאת העולם כפי שמבוטא בשיר של יום שישי – "גמר את כל מעשיו ונתעלה וישב במרומיו של עולם".

ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט: נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה: (תהלים צג, א-ב)

עם השלמת הבריאה תבל תיכון ולא תימוט. וכשהאדם חש בהדרם ועוצמתם של איתני הטבע ליבו מתמלא באמונה והוא פונה אל בוראם בשירה:

מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה': עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹדֶשׁ ה' לְאֹרֶךְ יָמִים: (תהלים צג, ד-ה)^[6]

בשיר של יום שבת המבט הוא כבר על העולם הבא. בכך נעסוק בשיעור הבא.