הגזרות שנגזרו על אדם וחוה | 1

 

בשיעור זה נדון בנושא המופיע באבות דר' נתן ומאתגר את הנורמות המחשבתיות הרווחות כיום.

כחלק מהדיון באדם הראשון ובאכילה מעץ הדעת דנים חז"ל בדברים שאמר הקב"ה לחוה לאחר החטא. כפי שנראה להלן, חז"ל מפרטים את ההשפעות הרבות של הגזירות על חיי חוה. אם נניח שהתיאור באדר"נ מכוון לא רק אל חוה עצמה אלא מנסה לאפיין את גורל המגדר הנשי כולו, הרי שמוצגת כאן תפיסה הרחוקה מאוד מלהיות תואמת את מגמת השינוי במעמד האישה בדורות האחרונים. בימינו, אפילו בתפיסתם של חוגים שמרניים למדי, היחס לאישה שונה מאוד מזה המתואר כאן. בשיעורנו לא נרחיב בנושא עמוק ואקטואלי זה, אך נראה שבמקומות אחרים מציגים חז"ל תפיסה שונה לגבי נקודות ספציפיות הנזכרות כאן באדר"נ.

עשר קללות נתקללה חוה באותה שעה. שנאמר "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך". אלו שתי רביעיות דם, אחת דם צער נדה ואחת דם צער בתולים. ['עצבונך' זה צער גידול בנים] 'והרונך' זה צער העבור. 'בעצב תלדי בנים' כמשמעו. 'ואל אישך תשוקתך' מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. 'והוא ימשל בך' שהאיש תובע בפה והאשה תובעת בלב. עטופה כאבל וחבושה מכל אדם בבית האסורין ומנודה מכל אדם. (נו"א א, ז)

על פי התנא באדר"נ גזירות קשות אלו ניתכו על חוה לאחר שאכלה מעץ הדעת ונתנה גם לאדם לאכול ממנו. לפני שנדון בקללות ובקשיים העולים מהן נראה כי בהמשך הפרק נידונות גם הגזירות שהוטלו על אדם:

בו ביום נגזרו על אדם ג' גזרות, שנאמר "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך" וגו' "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה". (שם, ח)

התנא אינו מפרט מהן שלוש הגזירות אלא מצטט את הפסוק. לכאורה נזכרים כאן ארבעה דברים ("ארורה האדמה בעבורך", "בעצבון תאכלנה", "וקוץ ודרדר תצמיח לך", "ואכלת את עשב השדה"). מתוך כך ניתן למנות את הגזירות לפחות בשתי דרכים, אולי כתלות בשאלה אם קללת האדמה "ארורה האדמה בעבורך" היא אחת הגזירות או שהיא מעין כותרת לפירוט שמופיע אחר כך. בכל מקרה, נשים לב שהפסוק "בזעת אפך תאכל לחם" אינו מופיע כאן. ואכן, בשיעור הבא נראה את המשך הדברים באדר"נ וניווכח שהתנא אינו רואה פסוק זה כחלק מהגזירות.

בהמשך מופיע שוב על חוה:

וכשם שנגזרו על אדם הראשון ג' גזרות כך נגזרו על חוה ג' גזרות. שנאמר "אלא האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים". בזמן שהאשה רואה דם נדתה בתחלת וסתה קשה לה. ('הרבה ארבה') בזמן שהאשה נבעלת בתחלת בעילתה קשה לה. 'עצבונך' בזמן שהאשה מתעברת פניה מכוערות ומוריקות כל ג' חדשים הראשנים. (שם בהמשך)

כאן מוזכרות לא עשר קללות אלא שלוש גזירות הקשורות לכאב ולהשפעות פיסיולוגיות בזמנים שונים בחיי האישה.^[1] גם בגזירות אלו ניתן להצביע על קשיים – מציאותיים ועקרוניים.

***

ננסה לקטלג את עשר הקללות שעל פי התנא נתקללה בהן חוה. על פניו, חלק מהקללות קשורות לצער וכאב (דם צער נדה, דם צער בתולים, צער העבור, קושי הלידה), אחת קשורה לקושי שבגידול ילדים ('זה צער גידול בנים'), שתיים קשורות לזיקה בין האיש והאישה בנוגע לחיי אישות (השתוקקות האישה לבעלה, הימנעות מביטוי מפורש של רצונה לעומת הבעל שממלל את חפצו), ושלוש מציגות אפיונים של האישה כפי שתפס התנא ('עטופה כאבל',^[2] 'חבושה מכל אדם בבית האסורין',^[3] 'מנודה מכל אדם')^[4]. שלוש הקללות האחרונות אינן נובעות כלל מהפסוק שנאמר לחוה.^[5] נשים לב שהתנא השני שמדבר על חוה בהמשך ('וכשם שנגזרו על אדם הראשון...') אינו עוסק כלל באופי היחסים בין אדם וחוה, ובוודאי שאינו נוגע באפיונים שאינם נזכרים בפסוק, אלא מציין כגזירות אך ורק היבטים פיסיולוגיים.

כל מי שאינו הודף או דוחה את השינויים התרבותיים שחלו במאות השנים האחרונות, יחוש אי נוחות רבה עם חלק מהקללות הנמנות על ידי התנא הראשון. הן במעמד האישה, הן באופי הקשר בין בני זוג והן בשאלת חלוקת התפקידים חלו שינויים רבים במרוצת הדורות. כיום אי אפשר כלל לקבל ניסוחים המתייחסים לאישה כמנודה, כאבלה או כמי שחבושה בבית האסורים; בנוסף לכך, האפשרות שהגבר קובע באופן בלעדי את סדר היום המיני בעוד האישה מחכה ואינה פוצה את פיה – מעוררת התנגדות; גם ההתייחסות לאישה כמי שנושאת על שכמה לבדה את עול גידול הילדים אינה מקובלת. נדון בהמשך בשאלה עד כמה קללות אלו אינן משתנות וכמה הן אכן מאפיינות, ונראה שכבר בתקופת חז"ל עצמם אפשר לשמוע קולות אחרים.

הגזירות שהוטלו על אדם נוגעות ליכולת להפיק מזון מהאדמה ולמאמץ שנדרש לשם כך. האדמה אינה מתמסרת לאדם אלא מצמיחה קוץ ודרדר. אם בגן עדן הציווי 'לעבדה ולשמרה' היה משימה שמניבה תוצאות בקלות, כרגע שום דבר לא מובטח, והאדם צריך לנכש את האדמה, לעבוד קשה ועדיין להסתכן בתוצאות דלות – קוץ ודרדר. אם בעבר נאמר לאדם 'מכל עץ הגן אכל תאכל', כעת הוא אוכל בעיצבון ונאלץ להפיק את תוצרתו מעשב השדה. האדמה מצמיחה חומר גלם שעליו לעבד ולהכשיר לאכילה.

גם בנושא הגזירות שהוטלו על אדם חלו שינויים מרחיקי לכת. לאחר המהפכה החקלאית האדם מפיק תוצרת רבה יותר; המיכון והטכנולוגיה מקילים על העבודה ובחלקים רבים מהעולם שורר שפע; האדם עמל אמנם לפרנסתו, אך על חלק ניכר משוק העבודה קשה לומר שמתקיים 'בעצבון תאכלנה'.

האם הקללות והגזירות הושתו רק על אדם וחוה או שמדובר כאן על גורל המין האנושי כולו? האם אפיונים אלו מייצגים מציאות קבועה או שהם בני שינוי? האם חז"ל מבינים אותן כפשטן או כמטאפורה גמישה?

***

נחזור לקללות שנאמרו לחוה ונתמקד בהן. קשה למצוא בדברי חז"ל דברים מפורשים בנושא, אך בכמה מקומות חז"ל מתארים תמונה מורכבת יותר.

הגמרא במסכת נידה אומרת כך:

תנא משום רבי מאיר: כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין. (נידה סד ע"ב)

בלי להיכנס לשאלה אם מימרא זו מוכחת ביולוגית, יש כאן יחס אחר לגמרי מזה שמתואר בסדרת הקללות שהוטחו על חוה. במקום 'דם צער נידה' מדובר כאן על השפע הפוטנציאלי הטמון בגופה של האישה.

גם לגבי היחסים בין האיש והאישה מתקבל בגמרא רושם שונה. התורה מספרת על דו שיח שהתקיים בין רחל ללאה בנושא הדודאים:

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ: וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ: וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא: (בראשית ל, יד-טז)

רחל ולאה מנהלות משא ומתן מפורש על קרבתה של כל אחת מהן ליעקב. כדי לקבל דודאים מעניקה רחל ללאה את הזכות להיות עם יעקב ובעקבות זאת נולד יששכר. על כך אומרת הגמרא בעירובין כך:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן. דאילו בדורו של משה כתיב "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם" וכתיב "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים" ואילו נבונים לא אשכח. ואילו גבי לאה כתיב "ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך" וכתיב "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתיים וכל אחיהם על פיהם". איני? והאמר רב יצחק בר אבדימי: עשר קללות נתקללה חוה...? כי קאמרינן דמרציא ארצויי קמיה. (עירובין ק ע"ב)

האישה המתוארת בגמרא אינה שותקת ומחכה, אלא תובעת את בעלה לדבר מצווה. כדוגמא לכך מובאת לאה אמנו שזכתה שממעשה זה נולד לה יששכר. למסקנה, הגמרא מפשרת בין אמירתה זו ובין מה שנאמר על חוה בתיאור האישה המרצה את בעלה לקיום יחסים. לפי המתואר בגמרא הדרכים המעודנות שבהן נעזרת האישה שאינה מסתירה את כוונתה – מתקבלות בברכה. בתיאור זה האישה אקטיבית הרבה יותר מכפי שמתואר באדר"נ על קללת חוה.

המדרש על הפסוק "ואל אישך תשוקתך" מרחיב את המבט מעבר לחיי אישות ומתייחס למצב בו האישה נמצאת בעמדת נחיתות כלפי בעלה ואולי אף סופגת אלימות מצידו:

מעשה באישה אחת משל בית טברינוס שהיתה נשואה ללסטים אחד, והיה בעלה מצערה. שמעו חכמים ובאו אצלה להוכיחו. כיון שבאתה לפני חכמים הוציאה לפניהם מנורה של זהב ונר של חרס על גבה, לקיים מה שנאמר "ואל אישך תשוקתך". (בראשית רבה כ, ז)

סיפור זה מעלה דילמה חברתית קשה: כיצד נכון לפעול כאשר אישה נפגעת על ידי בעלה ודוחה את העזרה המוצעת לה? האם על החברה להסכין למצב שבו האישה מסמנת במפורש שהיא מקבלת את בעלה כפי שהוא גם אם הוא פוגע בה, או שעליה לפעול בכל מקרה ולהתערב? גם כיום במקרים בהם מוצעת לאישה עזרה מבחוץ והיא הודפת אותה קשה מאוד למצוא דרך אופטימאלית לסייע. מכל מקום החכמים שבאו להוכיח את הבעל יצאו מנקודת הנחה ש"ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" אינה גזירת גורל. לדעתם אין להשלים עם מצב בו איש מצער את אישתו ועל החברה מוטלת החובה לשמור על האישה. החכמים לא רצו לעמוד מנגד ובאו כדי לפעול ולדאוג לרווחתה. 

ניסיון ההתערבות של חכמים לטובת האישה, וההתייחסות החיובית שראינו להתנהלות אקטיבית ומעורבת של האישה בנושא המיני, מעוררים את האפשרות שחלו תמורות בדרך בה הובן הפסוק שנאמר לחוה. חכמים אינם רואים את הדברים כפשטם, אלא מניחים שמציאות החיים הזוגית מורכבת יותר. הקללות שהוטלו על חוה אינן משקפות את גורל הנשים באשר הן אלא יוצרות אתגר לעולם האנושי, בדיוק כפי שהגזירות שהוטלו על אדם הובילו למאמץ כלל עולמי לשיפור החיים הכלכליים ולפרנסת העולם.

נראה שכבר התורה נותנת לכך דוגמא. כאשר שרה חוששת מהשפעתו של בן הגר על יצחק היא מבקשת לגרש את הגר ובנה. אברהם אינו מעוניין בכך, אך הקב"ה מצווה עליו במפורש:

כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: (בראשית כא, יב)

דוק, הקב"ה לא רק מכריע כדעתה אלא אף אומר 'כל אשר תאמר – שמע בקולה'. על פי עקרון "והוא ימשול בך" היה קשה להעלות על הדעת מצב בו אברהם אינו מכריע בשאלות הרות גורל כמו קיום הבית.

***

הקולות שהביאה התנועה הפמיניסטית במאות השנים האחרונות לא רק העלו על פני השטח את טענותיהן של הנשים לאפליה ולדיכוי אלא גם יצרו שינויים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים משמעותיים. גם החולקים על התפיסות הפמיניסטיות אינם יכולים להכחיש את מציאות החיים כיום בה נשים נמצאות בעמדות השפעה ואינן מוכנות להיות במצב בו בני זוגם אינם מכבדים אותן. חוץ מאשר בחברות קיצוניות במיוחד שהודפות לחלוטין קידמה ושוויון זכויות, תיאורים כמו 'עטופה כאבל וחבושה מכל אדם בבית האסורין ומנודה מכל אדם' רחוקים מאוד מהמציאות השוררת בימינו. על פי הדוגמאות שראינו מהגמרות והמדרש נראה גם שהתיאור באדר"נ אינו מייצג את גישת חז"ל ככלל.

אם יטען הטוען כנגד דבריי, אענה כי כפי שכבר ראינו בשיעור קודם^[6] הגישה באדר"נ כלפי האישה אינה מייצגת בהכרח קונצנזוס בחשיבת חז"ל ובהלכה. לגבי אישה בימי נידתה, דברי חז"ל באדר"נ תואמים את חשיבתם של 'זקנים הראשונים', אך ר' עקיבא הציג גישה שונה שהתקבלה להלכה.^[7]

נראה שכפי שבתחום התעסוקה ו'הוצאת הלחם מן הארץ' חלו שינויים מרחיקי לכת, והעולם אינו חש צורך להתנצל על כי רבים כבר אינם צריכים להזיע כדי לאכול את לחמם, הוא הדין גם לדברים שנאמרו לחוה.