בשעה שעלה משה למרום

 

שבירת הלוחות נדונה באבות דרבי נתן כאחד הדברים שעשה משה מדעתו והסכימה דעתו בהם לדעת המקום. כפי שנראה בשיעור הבא, מובאות באדר"נ כמה דעות בהבנת שבירת הלוחות, אך לפני כן מתארים התנאים באדר"נ את שהותו של משה במרום. הדיון כולו על צדדיו השונים מעלה סוגיות עמוקות הנוגעות לקבלת תורה בכלל וללוחות הראשונים בפרט.

שבר את הלוחות כיצד? אמרו: בשעה שעלה משה למרום לקבל את הלוחות שהן כתובות ומונחות מששת ימי בראשית, שנאמר "והלוחות מעשה א-להים המה והמכתב מכתב א-להים הוא חרות על הלוחות", אל תקרי חרות אלא חירות, שכל מי שעוסק בתורה הרי הוא בן חורין לעצמו. באותה שעה היו מלאכי השרת קושרין קטיגור על משה והיו אומרים: ריבונו של עולם "מה אנוש כי תזכרנו ובן אנוש כי תפקדהו ותחסרהו מעט מא-להים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי צפור שמים ודגי הים". היו מרננים אחריו של משה והיו אומרים: מה טיבו של ילוד אישה שעלה למרום? שנאמר "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות". נטלן וירד והיה שמח שמחה גדולה. (נו"א ב, ג)

כהקדמה לדיון בשבירת הלוחות על ידי משה, התנאים מתארים את ההתרחשויות בזמן שהותו של משה במרום. לפנינו שזירה של מדרשים שונים שעסקו בקבלת התורה והורדתה מהר סיני לבני ישראל: הלוחות המוכנים מששת ימי בראשית; 'אל תקרי חרות אלא חירות'; עמדתם של המלאכים כלפי מסירת הלוחות לילוד אישה. שלושת המדרשים הללו שונים מאוד ובדרך כלל עסקו בכל אחד מהם בנפרד. יש מן המפרשים שטוענים שאכן אין קשר בין המדרשים והם הובאו באדר"נ זה אגב זה. אולם בשיעורנו ננסה למצוא קו מנחה ולזהות את המכנה המשותף המקשר אותם.

***

בתחילה מסופר שכאשר משה עולה למרום לקבל את לוחות הברית, אלו כתובים ומונחים שם כבר מששת ימי בראשית. מה רוצה התנא לומר בכך? האם ברצונו להדגיש את קדימות התורה, מעין 'אסתכל באורייתא וברא עלמא' (זוהר תרומה קסא, ב)?

המשנה במסכת אבות אומרת כך:

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן:... והכתב והמכתב והלוחות. (משנה אבות ה, ו)

גם במשנה זו נאמר שהלוחות נבראו כבר בששת ימי בראשית, וכך גם הכתב (רש"י על אתר – גוף האותיות; רמב"ם בפירוש המשניות על אתר – התורה הכתובה לפניו) והמכתב (רש"י – עט סופר שבו חקק עשר הדברות על הלוחות; רמב"ם – הכתיבה שעל הלוחות).[1]

על פי דברי הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות, כל אלו היו חייבים להיברא אז. הרמב"ם מביא את דעת 'המדברים'[2] לגבי שאלת חידוש העולם וחולק עליהם:

ובזה יחלקו המדברים, כי שמעתים אומרים שהרצון בכל עת אחר עת תמיד, ולא כן נאמין אנחנו. אך הרצון היה בששת ימי הבראשית, ושימשכו הדברים כולם על טבעם תמיד, כמו שאמר "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש".

ומפני זה הוצרכו החכמים לומר שכל המופתים היוצאים חוץ לטבע אשר היו ואשר עתידים להיות ממה שיעד בהם, כולם קדם הרצון בהם בששת ימי בראשית והושם בטבע הדברים אז שיתחדש בהם מה שיתחדש. וכאשר יתחדש בעת שצריך, נחשוב בו שעתה נתחדש – ואין הדבר כן. (שמונה פרקים ח)

'המדברים' סבורים שכדי שהעולם יתקיים רצונו של הבורא נחוץ בכל עת, אך הרמב"ם חולק על כך בנחרצות ולפי דעתו לאחר ששת ימי בראשית אין בריאה ואין חידוש. כל המופתים שאינם על פי חוקי הטבע – כבר 'קדם הרצון בהם בששת ימי בראשית'. אם כך, לוחות הברית היו חייבים להיות מוכנים ועומדים לכך כבר מששת ימי בראשית.[3]

אך האם לכך כוונת התנא באדר"נ? האם אגב הדיון בשבירת הלוחות הוא נוגע בשאלה התיאולוגית של זמן בריאת הלוחות וכתיבתם?

לעניות דעתי התנא רוצה להדגיש דבר אחר. לשם כך נראה מה מספרת גמרא מקבילה במסכת שבת:

ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם מה לילוד אישה בינינו? אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה, שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו", "ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים"! (שבת פח ע"ב)

לא ניכנס כאן לשאלה מהם אותם תשע מאות ושבעים וארבעה דורות שקודם בריאת העולם.[4] אך ברור שהמלאכים משתמשים בטיעון זה של קדימות התורה כתמיהה על רצונו של הקב"ה לתת את התורה לבשר ודם. כך לפחות משתמע בגמרא בשבת: התורה היא 'חמדה גנוזה', אומרים המלאכים, ולעומתה 'מה אנוש כי תזכרנו'?! ואם כך – 'אשר תנה הודך על השמים'! – את התורה צריך להשאיר בשמיים.

האם גם באדר"נ יש להבין כך את דברי התנא 'שהן כתובות ומונחות מששת ימי בראשית'? לאור המשך הדברים נראה שכן. נחזור לכך בהמשך.

***

כסמך לדבריו על כך שהלוחות 'כתובות ומונחות מששת ימי בראשית' הביא התנא את הפסוק "והלוחות מעשה א-להים המה והמכתב מכתב א-להים הוא חרות על הלוחות", אך מיד וללא הפסק הוא ממשיך ואומר 'אל תקרי חרות אלא חירות, שכל מי שעוסק בתורה הרי הוא בן חורין לעצמו'. האם יש קשר בין הנושאים או שיש כאן מעין הלחמה של שני מדרשים שהקשר ביניהם רופף?[5]

המדרש הנדון מוכר מהפרק השישי של מסכת אבות ומקורו במסכת כלה רבתי:[6]

ואומר "והלוחות מעשה א-להים המה והמכתב מכתב א-להים הוא חרות" אל תקרי 'חרות' אלא 'חירות' שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. וכל הלמד בתלמוד תורה הרי זה מתעלה שנאמר "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות". (כלה רבתי ח)

מדרש זה מצביע על הקשר בין לימוד תורה לחירות, ומתוכו עולה הצורך להבין את הזיקה בין שני אלו. על פניו ניתן לחשוב על אחד משני כיוונים: או שהקשר בין לימוד תורה לחירות חיצוני ואינו נובע ממהות הלימוד אלא מעצם קיומו – קרי השליטה העצמית של לומד התורה מצביעה על חופש מכבלי היצר; או שקיים קשר פנימי בין הלימוד ובין החירות – תכונה סגולית של התורה אשר לימודה משחרר מתלות.

אולם במדרשים השונים נראה שהדגש הוא אחר. המדרש בשמות רבה אומר כך:

מהו 'חרות'? ר' יהודה ור' ירמיה ורבנן. ר' יהודה אומר: אל תקרי 'חרות' אלא 'חירות' מן גליות. ר' נחמיה אומר: 'חירות' ממלאך המוות. ורבותינו אומרים: 'חירות' מן היסורין. אמר רבי אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי: אם יבוא מלאך המוות ויאמר לפני הקב"ה על חנם בראתני בעולם, הוא אומר על כל אומה שבעולם השלטתי אותך חוץ מאומה זו שנתתי לה חירות. הוי 'חרות על הלוחות'. (שמות רבה מא, ז)

אם כן, מדובר כאן על קשר ניסי. העם שקיבל את הלוחות עם הכתב החרות עליהן, זכה בכך גם בחירות מגלויות, משליטתו של מלאך המוות או מן הייסורים. האם קשר זה מובטח לתמיד? מהגמרא בעירובין משתמע שלא:

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "חרות על הלוחות"? אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל. רב אחא בר יעקב אמר: אין כל אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר 'חרות' אל תקרי 'חרות' אלא 'חירות'. (עירובין נד ע"א)

על פי גמרא זו הרעיון של "חרות על הלוחות" היה ייחודי ללוחות הראשונים. קיומם יצר קשר בלתי אמצעי בין השמיים והארץ, בין העם ובין הקב"ה. מאחר שנשתברו לוחות אלו, למצער נשכחת תורה מישראל ואין ערובה לכך ש'אין כל אומה ולשון שולטת בהן'.

הבניין יהושע בפירושו לאדר"נ מביא גמרא זו ומוסיף:

גם לא נשתכחה תורה מישראל, ועל פי זה מפרשים הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שלוחות ושברי לוחות מונחות בארון. (בנין יהושע על אדר"נ ב, ג)

שבירת הלוחות הראשונים מסמלת מהלך של קטיעה וסופיוּת. החירות אינה מובטחת עוד, תופיע מציאות של גלות, ייסורים ומוות, האדם עלול ליפול ביצרו והזקן עלול לשכוח את תלמודו. הלוחות הראשונים סימנו אפוא מציאות אידילית של קיום, של זיכרון ושל קשר תמידי. משנשתברו הלוחות אנחנו נתונים למגבלות, לאילוצים ולשכחה.

שהייתו של משה על ההר הייתה עוד בעידן הקצר של "חרות על הלוחות" ונראה שמשום כך מוזכר מדרש זה כאן באדר"נ. מתוך כך ניתן להתחיל לחשוב על הקשר בין שני המדרשים – היות הלוחות הכתובים מששת ימי בראשית חמדה גנוזה שמקומה בשמיים, והאפשרות של קיום וזיכרון תמידיים ללא הגבלה וללא אילוצים.

***

נפנה כעת לחלק השלישי של דברי התנא. משה עולה למרום, והמלאכים שנמצאים שם אינם מקבלים את פניו אלא 'קושרין קטיגור על משה' ופונים לקב"ה בתמיהה על טיבו של האדם.[7] מה פתאום, שואלים הם, מעטר הקב"ה בכבוד והדר את האדם, ממשיל אותו על הארץ ומחסר אותו מעט מא-להים? בכך הם מביעים את עמדתם כלפי העומד לקרות – מסירת הלוחות המוכנים מששת ימי בראשית למשה. אם כבר קרה מה שקרה והאדם זכה למעמד בו 'כל שתה תחת רגליו', האם צריך להוסיף על כך את הורדת התורה משמים לארץ!?

בעניין זה מובא בגמרא במסכת שבת ויכוח שלם בין משה למלאכים:

אמר לו הקב"ה למשה: החזיר להם תשובה! אמר לפניו: ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכיסא כבודי וחזור להן תשובה, שנאמר "מאחז פני כסא פרשז עליו עננו", ואמר ר' נחום, מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו.

אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אמר להן: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה? "לא יהיה לך אלהים אחרים". בין עמים אתם שרויים שעובדין עבודת גלולים? שוב מה כתיב בה? "זכור את יום השבת לקדשו". כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות? שוב מה כתיב בה? "לא תשא". משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה? "כבד את אביך ואת אמך". אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה? "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב". קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?

מיד הודו לו להקב"ה, שנאמר "ה' אדוננו מה אדיר שמך" וגו' ואילו "תנה הודך על השמים" לא כתיב. (שבת פח ע"ב – פט ע"א)

נשים לב שהקב"ה תומך במשה האיש ומדרבן אותו לתת למלאכים תשובה משכנעת. ואכן, מכל דיבר ודיבר מראה משה למלאכים שהתורה אינה שייכת אליהם כיוון שהם אינם נתונים לאתגרי העולם הזה. בסופו של ויכוח המלאכים מודים בכך ומבינים שמקומה של התורה בין בני האדם. הודאתם מתמצית בתשומת ליבם לשינוי בין שני פסוקים באותו פרק יפהפה בתהלים:

ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם:.. מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ:... ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ: (תהלים ח, ב-י)

בחלקו הראשון של הפרק האמירה 'אשר תנה הודך על השמים' משלימה את הקריאה 'ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ'. לעומת זאת, בסוף הפרק מופיעה רק הקריאה 'ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ' והאמירה 'אשר תנה הודך על השמיים' אינה מופיעה שוב. מכך מבינה הגמרא שהמלאכים מכירים בכך שהודו של הקב"ה צריך להתבטא כאן בארץ, בין בני האדם.

אך מה קורה אצלנו באדר"נ? לעומת הגמרא בשבת, באדר"נ לא מתואר שום ויכוח בין משה למלאכים. אדרבה, המלאכים תמהים מדוע תינתן התורה לבני האדם, 'מרננים אחריו של משה' ותוהים מה טיבו של ילוד אישה במרום. משה מצידו אינו עונה כלל בדברים אלא נוקט במעשה – 'נטלן וירד'; המלאכים עודם מחזיקים בדעתם שהתורה האלוקית אין מקומה בין בני האדם.

את השוני המשמעותי הזה בין הגמרא בשבת ובין אדר"נ ניתן לראות גם בהמשך. בגמרא בשבת, לאחר שמשה משכנע את המלאכים שהתורה אינה שייכת בהם, מופיע כך:

מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם", בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. אף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר "ויתן את הקטורת ויכפר על העם", ואומר "ויעמוד בין המתים ובין החיים" וגו', אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע? (שבת פט ע"א)

לאחר שהמלאכים מכירים בשייכותה של התורה לציר הפעולה האנושי – שעבוד, מלאכה, משא ומתן, אב ואם או קנאה – הם הופכים את יחסם למשה, נעשים אוהביו ומעניקים לו מתנות. יתרה מכך, אפילו מלאך המוות נותן טיפ למשה ומלמד אותו את סוד הקטורת, מה שאִפשר בהמשך לעצור את המגיפה (במדבר יז). כלומר המלאכים משתפים פעולה עם ההחלטה האלוקית לתת את הלוחות למשה.

לעומת זאת, באדר"נ מוזכר אותו פסוק אך במגמה הפוכה: "היו מרננים אחריו של משה והיו אומרים: מה טיבו של ילוד אישה שעלה למרום? שנאמר 'עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות'". כאן משה לוקח את התורה בשבי בניגוד לדעתם של המלאכים.

***

הנה כי כן, באדר"נ בולט קו מדרשי בו משה עולה למרום ועושה מעשה שהוא כמעט לא יאומן. לולא בחר הקב"ה לתת לו את התורה, אי אפשר היה להעלות על הדעת אפשרות כזו. מבחינת המלאכים, לוחות הברית שנכתבו בששת ימי בראשית אמורים להישאר שם. הכתב החרות על הלוחות מסמל את החירות מהגורל האנושי – גלות וייסורים, מוות ושכחה. אך משה מהפך את המושג. גם אם בשבירת הלוחות תפוג התבנית הבסיסית של שחרור מפגעי הזמן והמקום, הורדת התורה לארץ היא הכרה בחירות האנושית ומתן מקום ליכולת הבחירה הקיימת דווקא בתוך אילוצי הזמן והמקום. האדם השתול בתוככי העולם, כרוך בתוך הֶקשר ומושפע ממנו, יכול גם להשפיע ולשנות. האדם הוא בן חורין בבחירתו ולכן יכול גם לבחור בתורה. בדיוק הפוך מחשיבתם של המלאכים, משה מוכיח שהתורה ראויה לבני אדם. מתוך כך הוא נוטל את התורה ושמח שמחה גדולה.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: (שמות כד, יב)

הורדת הלוחות לארץ, עוד לפני מעשה העגל, יוצרת מפגש דרמטי בין הקב"ה ובין בשר ודם. התורה היא אלוקית אך כתובה על לוחות אבן. המלאכים תופסים את התורה כשייכת לשמיים בלבד, אך הקב"ה חקק את התורה וכיוון אותה לבני אדם. את המתח הזה מבטאים חז"ל במדרשם באדר"נ.

נזכור גם שהדברים מובאים כהקדמה לשבירת הלוחות על ידי משה, אחד המעשים שמשה עשה מדעתו 'והסכימה דעתו לדעת המקום'. נראה שכהכנה לדיון התנא מתמקד בקושי החיבור העליונים לתחתונים, בקושי הטמון בהטמעת התורה האלוקית בארץ. לאחר שמשה ישבור את הלוחות שהיו מוכנים לכך מששת ימי בראשית, הוא יפסול את הלוחות השניים בעצמו על פי ציוויו של הקב"ה.

התנאים ממשיכים ודנים בשאלה מדוע שבר משה את הלוחות והאם אכן שבר אותם מדעתו או שנצטווה על כך. בכך נעסוק בשיעור הבא.