ברא את האדם בשתי ידיו

 

לאחר הדיון בקורבנו של אדם הראשון ובקורבנותיהם של נח ואברהם, מופיעות באבות דר' נתן כמה מימרות שכבר עסקנו בהן בשיעורים קודמים. מיד אחריהן, חלקו האחרון של הפרק הראשון באדר"נ עוסק שוב בבריאת האדם:

כשבראו הקב"ה לאדם הראשון צר אותו פנים ואחור, שנאמר "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך". וירדו מלאכי השרת (לשרתו) ונטלו הקב"ה ונתנו תחת כנפיו, שנאמר "ותשת עלי כפיך". דבר אחר, "ותשת עלי כפיך" (כיוון שסרח נטל לו הקב"ה אחד מהן), מכאן לאדם ולמקדש כשנבראו בשתי ידיו נבראו. מניין לאדם שנברא בשתי ידיו? שנאמר "ידיך עשוני ויכוננוני". מניין למקדש שנברא בשתי ידיו? שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך". (ואומר "ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו" ואומר "ה' ימלוך לעולם ועד".) (נו"א א, ח)

בפיסקה זו כמה גירסאות הנבדלות זו מזו ואולי אף שיבושים הנובעים מהעתקות חוזרות. כיוון שכל אחת מהגירסאות מעניקה לתוכן הדברים משמעות שונה, לא יהיה מנוס מלעסוק באפשרויות השונות.

נתחיל בתיאור המהלך הכללי: הקב"ה צר את האדם פנים ואחור; לאחר מכן ירדו המלאכים והקב"ה נטל את האדם תחת כנפיו; בהמשך מוצעת אפשרות נוספת, ולפיה בדומה למקדש, גם האדם נברא בשתי ידיו של הקב"ה.

כל אחד מפרטי המהלך זוקק הסבר. בחלקו הראשון של השיעור ננסה להבין כמה מהעניינים העולים כאן: מדוע ירדו המלאכים? מה תכלית נתינתו של אדם כביכול תחת כנפי הקב"ה? האם בעקבות החטא ישנה ירידה במעמדו של אדם – הסרת אחת מכפותיו של הקב"ה מעליו? כפי שנראה, התשובות לשאלות אלו תלויות מאוד בגירסא. לצד אלו יש להבין גם מה הכוונה ביצירת האדם פנים ואחור, וכן מה רוצה התנא להדגיש באומרו שהאדם והמקדש נבראו 'בשתי ידיו'. באלו נעסוק בהמשך השיעור.

בגירסא שהבאנו לעיל – הגירסא המופיעה בספרי הש"ס – נאמר שהמלאכים ירדו לשרת את האדם.[1] ה'בניין יהושע' מסביר על פי פיסקה קודמת המופיעה בפרק:[2]

כדאיתא לעיל וסנהדרין דף נט, ר' יהודה בן תימא אומר מלאכי השרת עומדין בגן עדן לקראתו וצולין לו בשר וכו', כן נראה לי. (בניין יהושע על אתר, ד"ה מה"ש לשרתו)

פירושו של ה'בניין יהושע' מתקשר לסיפור הנרחב יותר בו הנחש מתקנא באדם לאחר שרואה שמלאכי השרת צולים לו בשר ומחליט להחטיא אותו ואת חוה. דברי התנא אצלנו מתארים את הרקע לכך – עם בריאתו תופס האדם מקום של כבוד בגן עדן והמלאכים עומדים לשרתו. על פי פירוש זה לא ברור מדוע הקב"ה נוטל את האדם לאחר מכן ונותנו תחת כנפיו. האם מפאת מעמדו המיוחד? מכל מקום, לפי פירוש זה הגירסא בהמשך 'כיוון שסרח נטל לו הקב"ה אחד מהן' מסתברת, כיוון שהחטא הוא המשך ישיר של התיאור: לאדם היה מעמד מיוחד והמלאכים עמדו לשרתו; הנחש התקנא והחליט להחטיאו; בעקבות החטא הקב"ה מוריד את אדם מגדולתו ומסיר אחת מכפותיו מעליו.

ה'בניין יהושע' מביא פירוש נוסף המתאים לגירסא זו:

והמפרש כתב 'לשרתו' מלשון שירה, רצה לומר שביקשו לומר לפניו קדוש, שהיו סבורים שהוא נצחי חי וקיים. (בניין יהושע שם)

לפי פירוש זה האדם לא רק תופס מקום של כבוד בגן עדן אלא שהמלאכים ממש טועים בו. הם תופסים את האדם כאילו יש בו משהו א-להי, "נצחי, חי וקיים", והם אף רצו לומר לפניו 'קדוש'. ככל הנראה טעו לחשוב כך כיוון שהקב"ה ברא את האדם "בצלמו, בצלם א-להים ברא אותו".

לפירוש מפתיע זה תימוכין מדברי המדרש בתנחומא:

..."אחור וקדם צרתני", אחור זה מערב וקדם זה מזרח, כמו שנאמר "קדמה מזרחה", וראוהו ונתיראו מלפניו. היו סבורים שהוא בראם ובאו להשתחוות לו. (תנחומא פקודי, ג).

את המשך דברי התנא באדר"נ – "ונטלו הקב"ה ונתנו תחת כנפיו" – מסביר המפרש כמעשה שנועד לתקן את טעותם של המלאכים. הקב"ה נותן את האדם תחת כנפיו ומראה בכך שהוא אנושי:[3]

מה עשה הקב"ה להראות להם כי אדם הוא וסופו למות? נטלו הקב"ה ונתנו תחת כנפיו וכו'. (בניין יהושע שם)

סדר האירועים הוא אפוא כך: בריאת האדם שונה ומורכבת מכל מה שלפניו; המלאכים טועים בו; הקב"ה מבהיר למלאכים שאמנם 'בצלם א-להים ברא אותו' אך הוא בשר ודם.

הגר"א בנוסחתו לאדר"נ גורס אחרת:

כשבראו הקב"ה לאדם הראשון צר אותו פנים ואחור, שנאמר "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך", שקנאו בו מלאכי השרת ונטלו הקב"ה ונתנו תחת כנפיו, שנאמר "ותשת עלי כפיך". (נוסחת הגר"א על אתר)

בגירסתו משתמע מהלך אחר לגמרי; המלאכים לא באו לשרת את האדם ואף לא לשיר לפניו, אלא קנאו בו כיוון שנוצר פנים ואחור.[4] בהמשך נדון בשאלה מה הכוונה בכך ומדוע היווה הדבר סיבה לקנאתם.[5] בתגובה לכך הקב"ה נטל את האדם ונתנו תחת כנפיו, ככל הנראה כדי לגונן עליו ולהצהיר שהוא עצמו בחר בבריאתו וצר אותו פנים ואחור.

שכטר גורס אחרת על פי כתב יד עפשטיין:

כשבראו הקב"ה לאדם הראשון צר אותו פנים ואחור, שנאמר "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך", וירדו מלאכי השרת לשחתו ונטלו הקב"ה ונתנו תחת כנפיו שנאמר "ותשת עלי כפיך".

על פי גירסתו המלאכים לא ירדו לשרתו אלא לשחתו. אף אם במבט ראשון נראה שגירסתו היא תוצאה של טעות סופר בהעתקה מכתב היד, מראה שכטר שגירסא זו מסתברת מאוד, על פי המופיע בנוסח ב:

דבר אחר "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך", מלמד כשברא הקב"ה את אדם הראשון בקשו מלאכי השרת להבהבו, ופרש המקום כפו עליו ושמרו, והטיל שלום ביניהם, שנאמר 'המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו'. (נו"ב ח)

מדוע רצו המלאכים לשחתו? ייתכן שהדבר תואם את המהלך המדרשי המתאר את התנגדות המלאכים לבריאת האדם. גם כאן נתינת האדם תחת כנפי השכינה נועדה להגן עליו. בנוסח ב הקב"ה לא רק שומר על האדם אלא גם מטיל שלום ובינו ובין המלאכים.

המהלכים שתיארנו מצביעים על אופנים שונים בהם ראו המלאכים את האדם – כמי שיש לשרתו או לשיר לפניו, כמי שמעורר בהם קנאה או כמי שמתחרה בהם. בהתאם לכל אחד מהכוונים ניתן להבין מה פירוש 'ונטלו הקב"ה ונתנו תחת כנפיו' – הקב"ה הבהיר למלאכים את טיבו האנושי והמוגבל של האדם או שדווקא גונן עליו מפניהם. בסופו של דבר הכול בא על מקומו בשלום: האדם תפס את מקומו בעולם והמלאכים הבינו את טיבו.[6]

בהמשך מופיע בסוגריים "כיוון שסרח נטל לו הקב"ה אחד מהן". הגר"א מחק זאת בנוסחתו אך שכטר גורס תוספת זו. נעיר כי האפשרות שהחטא מילא תפקיד במדרש זה מתיישבת עם הגמרא בחגיגה:

דאמר רבי אלעזר: אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע, שנאמר "למן היום אשר ברא א-להים אדם על הארץ", וכיוון שסרח הניח הקב"ה ידיו עליו ומיעטו, שנאמר "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך". (חגיגה יב ע"א)

לאור ההבדלים בין הגרסאות השונות אנחנו נשארים עם השאלה אם חטאו של אדם משפיע ומביא לירידה של אדם או שאין לו קשר לכל המהלך.

***

תגובתם של המלאכים הייתה לכך שהקב"ה 'צר אותו פנים ואחור', אך התנאים לא הסבירו מה פשר הביטוי. ננסה להבין את דבריהם על פי הדרשות השונות לפסוק הרמוז כאן:

לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר ה' חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע: אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק: אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה: כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי הֵן ה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ: אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה: פלאיה (פְּלִיאָה) דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ: אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח: אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ: (תהלים קלט, א-ח)

חלקו הראשון של מזמור קלט עוסק בכך שהאדם אינו יכול לחמוק בשום צורה מהקב"ה. לכל מקום שאליו יפנה או באשר ינהג – ימצא אותו הקב"ה. מתוך כך מרגיש האדם שהקב"ה צר עליו מפנים ומאחור, "אחור וקדם צרתני".[7] פשט הפסוק אכן אינו נוגע לבריאת האדם, אולם חז"ל הופכים את המצור לצורה ויצירה ולפי מדרשם הקב"ה יצר את האדם כך שיש לו צורה מפנים ומאחור. מדרש זה מופיע בכמה מקומות בגמרות ובמדרשים, כל אחד מהם בא להדגיש נקודה מחשבתית אחרת.

ראינו מקודם את דברי הגמרא בחגיגה שהאדם היה 'מן הארץ עד הרקיע'[8] אך החטא גרם. בדומה לכך מופיע במדרש:

רבי יהושע בר נחמיה ורבי יהודה בר סימון בשם רבי אלעזר אמר: מלוא כל העולם בראו. מן המזרח למערב מנין? שנאמר "אחור וקדם צרתני" וגו'. מצפון לדרום מנין? שנאמר "ולמקצה השמים ועד קצה השמים"... (בראשית רבה ח, א)

מדרשים אלו מאדירים את האדם, שבבריאתו מילא את המרחב. תגובתם של המלאכים הייתה לגודלו ולמקום שתפס בעולם.

מדרש אחר מקשר את 'אחור וקדם' לבריאת האדם זכר ונקבה – מה שידוע כ'סוד הנסירה'. מדרש זה מופיע בצורות שונות:

דאמר רבי ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון, שנאמר "אחור וקדם צרתני". (ברכות סא ע"א)

ובמדרש רבה כך:

אמר רבי ירמיה בן אלעזר: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, אנדרוגינוס בראו. הדא הוא דכתיב "זכר ונקבה בראם". אמר רבי שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון דיו פרצופים בראו, ונסרו ועשאו גבים, גב לכאן וגב לכאן. (בראשית רבה שם)

ניסוח זה קרוב יותר ללשון באדר"נ 'צר אותו פנים ואחור', אך יש להבין מדוע עורר הדבר את תגובתם של המלאכים. ניתן להעלות בכך השערות שונות: ייתכן שהמיוחד באדם הוא סוד הקשר בין איש ואישה לעומת יחידותו של כל מלאך הממלא את שליחותו הספציפית, וייתכן שהשוני הוא בתמונה הרב-מימדית הנוצרת מראיית העולם מזוויות שונות.  

אפשרות נוספת לדרשת הפסוק עולה לפני כן במדרש:

..."אחור וקדם צרתני" וגו', אמר רבי יוחנן, אם זכה אדם אוכל שני עולמות, שנאמר "אחור וקדם צרתני", ואם לאו הוא בא ליתן דין וחשבון, שנאמר "ותשת עלי כפכה". (בראשית רבה שם)

כאן מייחדת את האדם יכולתו לקחת אחריות על מעשיו ובכך לזכות ולנחול שני עולמות.

האדם שונה מהמלאכים תכלית השינוי. "אין מלאך אחד עושה שתי שליחות" (בראשית רבה נ, ב) אך אדם עושה גם עושה. הוא אינו יצירה מונוליטית. בין אם המקום המגוון שהוא תופס בפועלו, בין אם זיווגו ובין אם מעשיו ובחירותיו – כל אחד מאלו יכול לעורר את תגובתם של המלאכים. יש באדם יצר רע ויצר טוב, יכולת רפלקטיבית המאפשרת לו להבין את עצמו אך גם לייסר אותו ("אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי")[9] ופרספקטיבה. אלו יכולים לעורר הערצה ורצון לומר שירה בפני האדם, קנאה בו או רצון להבהבו ולפגוע בו. אך הקב"ה מבהיר למלאכים – זה האדם וזו הבריאה. הם אינם יכולים לשנות את האדם, לא לפגוע בו וגם לא להתייחס אליו כא-ל; הוא בשר ודם על מגרעותיו וזכויותיו.

***

בסיום הפרק באדר"נ מעניקה דרשה אחת נופך חגיגי לסיכום הנושא: הן האדם והן המקדש נבראו בשתי ידיו של הקב"ה. על האדם נלמד זאת מהפסוק "ידיך עשוני ויכוננוני" (תהלים קיט, עג), ועל המקדש נלמד מהפסוק "מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות טו, יז).[10]

מה רוצה התנא לומר בכך? על פניו יש כאן ביטוי לייחודם של האדם והמקדש – שניהם בעלי חשיבות מרכזית בעולם. המקדש מבטא את נוכחות השכינה והאדם ניחן בפוטנציאל להאיר את העולם במעשיו. כך עולה גם מהגמרא:

דרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך. (כתובות ה ע"א)

אבל נראה שיש בדברי התנא יותר מכך. נראה מספר פסוקים המאזכרים את ידו של הקב"ה:

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה': (שמות ו, ח)

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: (דברים כו, ח)

וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה: (ישעיהו נא, טז)

בכל אלו מוזכרת יד אחת: הקב"ה נושא את ידו לתת את הארץ לאבות, מוציא את העם ביד חזקה ומגן עליו בצל ידו. לעומת זאת, האדם נברא בשתי ידיו של הקב"ה. נראה שבכל אלו מדובר על כוח חד-משמעי, ולעומת זאת, בריאת האדם מביאה לעולם מורכבות. כפי שראינו לעיל, האדם יכול לעשות טוב או רע, יכול לנחול שני עולמות או ליתן את הדין, ויכול לראות דברים בפרספקטיבה ומזוויות מבט שונות.[11]

הכלי יקר מדבר אף הוא על המורכבות האנושית ומסביר שהמקדש והאדם ממצעים שניהם בין העליונים והתחתונים:

וטעמו של דבר כי העליונים מצד מעלתן נבראו ביד ימין והתחתונים ביד שמאל, אבל המקדש שהוא האמצעי המצרף עליונים ותחתונים נברא בשתי ידיים, כי שם מדור השכינה עם התחתונים שנאמר "ושכנתי בתוכם", ומשם נברא גם האדם האמצעי בין העליונים והתחתונים, וזהו ענין הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה... (כלי יקר על שמות טו, יז, ד"ה מקדש ה' כוננו ידיך)

אם כן נראה שדברי התנא באדר"נ באים לבטא את הרעיון כי בניגוד למלאכים, באדם יש מורכבות; הוא יכול לרדת עד שאול תחתיות, אך יכול גם להגביה עד שמים.

וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ-לֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ: (תהלים ח, ו)

לסיום, נשים לב כי בסוף הפרק מובאים לפי חלק מהגירסאות שני פסוקים נוספים: "ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו" (תהלים עח, נד) וכן "ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות טו, יח). מה מוסיפים שני פסוקים אלו? בניגוד לרעיון המובא לפני כן, שני הפסוקים הללו אינם מתייחסים כלל לבריאה 'בשתי ידיו', ונראה שכוונתם אף להיפך. הפסוק הראשון מדבר על יציאת מצרים ומספר שלאחר שנות המדבר הביא ה' את עם ישראל אל 'גבול קדשו', או כפי שראינו קודם אל הארץ אשר ה' נשא ידו לתיתה לאברהם יצחק ויעקב.[12] גם הארץ עצמה נקראת בפסוק "הר זה קנתה ימינו". הפסוק השני אינו מתייחס כלל לנושא הבריאה בשתי ידיים אלא לקב"ה בלבד – "ה' ימלוך לעולם ועד"!

נראה שהדברים מכוונים. ייתכן, כפי שראינו קודם בדעת המפרש שהובא ב'בניין יהושע', שזהו המשך המהלך שבו הקב"ה מראה למלאכים שהאדם הוא בשר ודם ואינו א-ל. כזכור, לפי פירושו ה' נתן את האדם תחת כנפיו כדי להראות למלאכים שהאדם הוא אנושי. נראה שנקודה זו מודגשת שוב בסיום הפרק. אמנם האדם נברא כביכול 'בשתי ידיו' של הקב"ה והוא מתעלה על המלאכים במורכבות שבו, אך עדיין הוא בשר ודם. "ה' ימלוך לעולם ועד".[13]

 

 

מנויים יקרים,

שיעור זה מסיים את הנושא בו עסקנו לאחרונה והוא האחרון שנשלח בשנה זו. נחזור למתכונת השיעורים אי"ה בתחילת שנה הבאה.

כזכור, בתחילת השנה (השנה השנייה לסדרת השיעורים) היינו בליבה של סוגיית 'ועשו סייג לתורה'. אחד הסייגים המוזכרים הוא הסייג שעשה משה, סייג שנאמר עליו "והסכימה דעתו לדעת המקום". אגב כך מובאים באדר"נ כמה מעשים נוספים של משה שגם עליהם נאמר "והסכימה דעתו לדעת המקום". באלו נתחיל את השיעורים לכשיתחדשו.

לימוד פורה ולהתראות בשנה הבאה!

אבי.