אבות דר' נתן | חידת הזקנים

זקנים קבלו מיהושע שנאמר "ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל". (נו"א א, ג)

 

על פי הבנת אדר"נ את הפסוק המצוטט, הזקנים, שראו את כל מעשה ה' הגדול במדבר, נשאו על שכמם את המשימה של מסירת התורה הלאה. בשיעור הקודם ראינו מדוע ביכר משה למסור את התורה ליהושע. הזקנים שחיו עוד בימי משה ולא נבחרו להיות החוליה הבאה של מסירת התורה ישירות ממנו, נמצאו ראויים לכך לאחר מותו של יהושע. יש מקום להבין אם כן את מהות תפקידם של הזקנים בימי המדבר ולאחר מכן.

 

ראינו גם את דברי רש"י בעניין בתחילת מסכת אבות. בהמשך דבריו כותב רש"י כך:

 

ולא רצה למסרה לשבעים זקנים שהיו בימי משה, אלא מסרה לזקנים שהיו רודים ושוטרים על ישראל כמו שנאמר "ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע". וזקנים הללו מסרו לכל זקנים שהיו בכל דור ודור כמו לעתניאל, ועתניאל לאהוד ושאר שופטים שהיו אחריו, עד שהגיע לנבואת עלי הכהן ולשמואל הרמתי. (רש"י על אבות א, א)

 

רש"י נסמך על הפסוק המובא אצלנו באדר"נ. מדוע מבחין רש"י בין הזקנים שהיו בימי משה ובין הזקנים שהיו רודים ושוטרים על ישראל – הרי כפי שמפורש בפסוק (המצוטט במלואו באדר"נ) גם הזקנים שלהם מסר יהושע את התורה חיו בימי משה?

 

מדברי רש"י עולה אי בהירות נוספת: רש"י מצביע על שופטים ספציפיים שלהם נמסרה התורה על ידי הזקנים – עתניאל, אהוד ושאר השופטים. הוא גם מצביע בדבריו על נביאים ספציפיים – עלי הכוהן, שמואל הרמתי ומן הסתם גם הנביאים בדורות שאחריהם. לעומת זאת, אין התייחסות לזקנים ספציפיים. איך ולמי אפוא נמסרה התורה בשלב של "יהושע לזקנים" – האם מדובר באנשים ספציפיים או במעמד ה'זקנים' באופן כללי?

 

כדי להתמודד עם שאלות אלו נעמוד תחילה על הפונקציות שמילאו הזקנים במדבר וננסה להבין את תפקידם. לשם כך נעקוב אחר האופן בו מתוארים הזקנים בתורה החל מהימים שלפני יציאת מצרים.

 

כאשר נשלח משה לפרעה הוא לא נשלח אליו לבד; הקב"ה מצווה אותו לקחת לצידו את זקני ישראל. על פניו היו הזקנים אמורים למלא תפקיד של מלווים, פמליה המעניקה חשיבות ותוקף לשליחותו של משה. למרות זאת, בכל המשך המשא ומתן של משה עם פרעה ובכל פרשיית עשר המכות הם אינם מופיעים.[1]

 

לקראת היציאה ממצרים, כאשר הקב"ה מצווה על הכנת השה לקרבן פסח, נעזר משה בזקנים למסירת הציווי לבני ישראל:

 

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח: (שמות יב, כא)

 

במהלך יציאת מצרים, בהליכה במדבר ובנס קריעת ים סוף אנו לא שומעים על הזקנים. הפעם הבאה שהתורה מזכירה אותם היא כאשר העם צמא למים במקום שנקרא לאחר מכן מסה ומריבה:

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ: הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (שמות יז, ה-ו)

 

בהמשך מופיעים זקני ישראל כשהם מקבלים את פניו של יתרו יחד עם אהרן, ולאחר מכן כאשר יורד משה מהר סיני בפעם הראשונה כדי להכין את העם למעמד עשרת הדברות:

 

וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:... וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה': וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה': (שמות יט, ג ובהמשך ו-ח)

 

כמו בפרשיית לקיחת השה לקרבן פסח, משה מצטווה לומר את הדברים לבני ישראל אך הוא קורא לזקני העם ודרכם מעביר את מה שנאמר לו לכל העם.

 

הזקנים מייצגים את העם גם כאשר משה עולה להר סיני לקבל את התורה:

 

וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ: (שמות כד, א-ב)

 

בסופו של דבר ניגש משה לבדו אל ה', אך אל ההר עלו איתו אהרן ובניו וגם הזקנים.

 

בסקירת האירועים השונים, קשה לאפיין באופן חד את ההבדל בין אירועים בהם נעזר משה בזקנים ובין האירועים שהוא אינו נעזר בהם. עם זאת נראה שהזקנים מהווים מעמד מיוחד המתווך בין משה לעם. משה מכה על הצור בפני הזקנים, הם אלו שמקבלים את פני יתרו, והם גם אלו שמעבירים את הציוויים לכלל העם.

 

 

לזקנים תפקיד נוסף – הם נדרשים לעזור למשה לשאת את משא העם. לאחר שהעם חוטא בחטא המתאוננים, משה שומע את העם בוכה למשפחותיו ומביע את הקושי בהנהגת העם לבדו:

 

לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: (במדבר יא, יד)

 

הקב"ה נענה לבקשתו של משה ומצרף אליו את שבעים הזקנים:

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ: וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ: (שם, טז-יז)

 

בהמשך התורה מספרת על ההתנבאות של שבעים הזקנים, אך כמעט ואינה אומרת באיזה אופן התבטאה המעורבות שלהם. באף אחד מהאירועים שמתרחשים לאחר מכן במדבר לא נזכרים הזקנים, למעט במחלוקת קורח ועדתו, שם מוזכר שהזקנים מצטרפים למשה בדרכו לטיפול בפרשה. האם מלבד המקרה הזה השאירו הזקנים את משה להנהיג לבדו? הרמב"ן טוען שלא:

 

והקרוב אלי, כי כל ימי הזקנים נעשה להם כן, שידעו בכל מה שיצוה ה' לישראל ביד משה בצרכי שעתם והמקרים אשר יבואו להם במדבר, וזה טעם "ונשאו אתך במשא העם", כי כל מה שיאמר משה לעם ידעו הם, ויתנבאו בהם לעם כל אחד בשבטו, ומפני זה לא ישא משה לבדו תלונותם. (רמב"ן על במדבר יא, יז, ד"ה וירדתי ודברתי עמך)

 

שבעים הזקנים שהתנבאו אינם מתבקשים למלא תפקיד רוחני אלא נדרשים לסייע למשה בהנהגת העם. ייתכן שמשום כך מבחין רש"י באבות בין שבעים הזקנים ובין הזקנים להם מסר יהושע את התורה.[2]

 

 

אולם רש"י כתב דבר נוסף. בשיעור הקודם ראינו שמשה מסר את התורה ליהושע ולא לזקנים בגלל מסירותו של יהושע לתורה. יש לבחון אפוא באיזה אופן קשורים הזקנים למחויבות של עם ישראל לתורה ולהמשך שמירתה. בעניין זה מוזכרים הזקנים בכמה מקומות.

 

# בהכנה למעמד בהר עיבל:

וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: (דברים כז א-ג)

 

# במעמד הברית בפרשת נצבים:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: (דברים כט, ט-יא)

 

# במעמד כתיבת התורה ומסירתה:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (דברים לט, ט)

 

# המקום האחרון בו נזכרים זקני ישראל הוא לקראת מעמד שירת האזינו:

הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: (דברים לא, כח)

 

בכל המעמדות הללו מוזכרים הזקנים, וכולם קשורים למחויבות של עם ישראל כלפי הקב"ה ולשמירת הברית.

 

כבר הזכרנו בשיעור הקודם את הגמרא בעירובין, המתארת כיצד משה לימד תורה את אהרן, את בניו הכוהנים, את זקני ישראל, ואחר כך את כל העם. נראה שהגמרא התבססה על הרושם שנוצר מהפסוקים שהבאנו – לזקנים היה תפקיד בהעברת התורה, כפי שהיה לכוהנים בני לוי.

 

אולם על פניו, כפי שאצל הכוהנים לא מצאנו בספר יהושע שעושים מאמץ מיוחד להנחלת התורה, כך גם אצל הזקנים:

 

אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים: וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה: (יהושע ח, ל-לג)

 

זהו כמעט המקום היחיד בו מופיעים הזקנים בכל ספר יהושע, מתחילתו ועד סופו. מלבד הטקס הזה לא ממלאים הזקנים בספר יהושע תפקיד רוחני, עד לקראת סוף ימיו של יהושע. בכך יש כנראה סמך לדברי רש"י בפירושו למסכת אבות. נראה שמי שנשא על שכמו את עול מסירת התורה לאחר מותו של משה היה יהושע, וביחס אליו השפעתם של הזקנים היתה מינורית.

 

לקראת מותו קורא יהושע לזקנים ולראשי העם ומצווה אותם כך:

 

וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לְכָל יִשְׂרָאֵל לִזְקֵנָיו וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי זָקַנְתִּי בָּאתִי בַּיָּמִים:... וַחֲזַקְתֶּם מְאֹד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה לְבִלְתִּי סוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול: (יהושע כג, ב ובהמשך ו)

 

כעת יהושע מעביר לזקנים את האחריות למסירת התורה. מעתה והלאה הם יהיו אלו שיחזקו מאוד לשמור ולעשות את כל הכתוב בספר תורת משה. משום כך באבות ובאדר"נ הזקנים משמשים מקור למחויבות כלפי הקב"ה ועבודתו רק לאחר יהושע.

 

 

אולם יש אפשרות נוספת – ייתכן שהזקנים מילאו תפקיד רוחני משמעותי נוסף לאורך כל התקופה. אגב דיון בנושא שונה לחלוטין, מופיע באדר"נ המדרש הבא:

 

הרי הוא אומר: "בטנך ערימת חטים סוגה בשושנים". 'בטנך ערימת חטים' זו כנסת ישראל, 'סוגה בשושנים' אלו שבעים זקנים. (נו"א ב, ב)

 

הביטוי 'סוגה בשושנים' מפורש אצל חז"ל כביטוי לשמירה וליכולת עמידה. כך לגבי היכולת של אדם לפרוש מאשתו שפירסה נידה, וכך גם במסכת סנהדרין (ל"ז ע"א): "סוגה בשושנים שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות". כלומר, הזקנים נתפסים כאן כמי ששומרים על העם.

 

יתרה מכך, נחזור למקום הראשון בו מופיעים הזקנים בתורה.

 

לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹהֵינוּ: (שמות ג, טז-יח)

 

מדוע מצטווה משה לאסוף את זקני העם – האם רק משום שהם מייצגים את העם בפני משה? ייתכן שיש לכך סיבה נוספת. המדרש אומר שמשה בחר בכוונה בנוסח 'פקוד פקדתי', המופיע בפסוקים שראינו:

 

אמור להם 'פקוד פקדתי'. אמר לו מסורה היא בידם מיוסף שבלשון הזה אני גואלם, לך אמור להם זה הסימן. (שמות רבה ג, ח)

הקב"ה אמר למשה להשתמש דווקא בלשון זו, כיוון שיש בידי עם ישראל מסורת על הגאולה הצפויה, ולשון זו – 'פקוד פקדתי' – היא הצופן המגלה מיהו זה שצפוי לגאול אותם ממצרים.

 

על הפסוקים בבראשית בהם מצווה יעקב את יוסף לפני מותו, מובא במדרש:

 

בר אחוי דרב יוסי, ג' סימנים נתן להם הזקן: הבא בסיגנון שלו אנכי, והממנה מכם זקנים, ואומר לכם 'פקוד', הוא הגואל. (בראשית רבה צז, ו)

 

בן אחיו של רב יוסי מציין שלושה סימנים שהיו בידי העם, סגנונו של מי שיבוא לגאול, מינוי הזקנים, והלשון 'פקוד פקדתי'. מפרשי המדרש מבינים מכאן שזקני העם היו מופקדים על מסורת זו.[3] אבל מעבר למסורת שהייתה בידם, נראה שהם היו עמוד התווך, אלו שקשרו בין כולם יחד, גם כאשר בני ישראל היו עבדים הכורעים תחת נטל עבודתם. על כך שמשה אוסף את הזקנים בדרכו לפרעה, אומר המדרש:

 

לעולם זקנים מעמידים את ישראל. (שמות רבה ג, ח)

 

יש כמה מוסדות שלטוניים בתקופת המדבר ולאחר הכניסה לארץ – שופטים, שוטרים, מלך, כוהנים, נביאים ועוד. קל יחסית להגדיר את התפקיד של כל אחד ממוסדות אלו אך קשה הרבה יותר להגדיר את התפקיד של הזקנים. למרות זאת נוכחותם הכרחית; כך למשל בחטאת המובאת במקרה שכל העדה שוגה:

 

וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֺת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ: וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד: וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי ה' וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי ה': (ויקרא ד, יג-טו)

 

באופן דומה מתפקדים הזקנים גם בפרשיות אחרות כמו עגלה ערופה, בן סורר ומורה או חליצה. מעבר להלכות הנוהגות במקרים אלו, נראה שנוכחותם של הזקנים הבליטה את משמעות האירוע ואת האחריות וכובד הראש הנדרשים. אם נמשיך את הקו בו נקטנו, שהזקנים הם מעין שומרים של כנסת ישראל ומסורתה, הימצאות הזקנים במעמדים אלו לא נועדה רק כדי לייצג את העם, אלא גם כהבעה רעיונית של החשיבות של חיי אדם, של חינוך, של זיכרון שמו של המת.

 

אם נחזור לדברים במשנה באבות ובאדר"נ, נראה שעולה אפשרות נוספת לזו שמעלה רש"י בפירושו לאבות. הזקנים מילאו את תפקידם לאורך כל התקופה, החל מתקופת המדבר, דרך תקופת יהושע וכלה בדורות שאחריה. הם נשאו את משא העם עם משה, היוו חוט שידרה וייצגו את המסורת ואת העברת התורה שבעל פה. אמנם בחיי יהושע, אדם ספציפי נשא את הדגל, אך לאחר מותו ועד תקופת השופטים והנביאים, מילאו הזקנים את החלל והעבירו את התורה. באיזה אופן?

 

מסורת ומסירה הן שתי מילים בעלות שורש זהה. המסירה היא פעולה אקטיבית מכוּונת. מסורת קיימת לעומתה מוטמעת ומושרשת אך לא תמיד תוך מאמץ אקטיבי להעביר אותה הלאה. המסורת עוברת באופן טבעי, מעצם קיומם של אנשים הזוכרים ומשמרים את שהיה. הזקנים בימי השהות במצרים זכרו מסורת אבות, ידעו כי יום יגיע ויבוא אדם שיזכיר את הבטחת הקב"ה לאברהם, ישתמש במילים של יוסף ויזכיר להם את מה שהם כבר יודעים. הזקנים בימי המדבר הצטרפו להנהגתו של משה והיו גורם פסיבי שנכח ואיפשר לו להרגיש שמישהו נושא איתו את משא העם. לאחר הכניסה לארץ זכרו הזקנים את 'מעשה ה' הגדול' ובעצם נוכחותם הנחילו את האמונה. הזקנים הם אלו שמחזיקים כל העת את המסורת, זוכרים אותה ומעבירים אותה הלאה מעצם קיומם. משום כך גם אין צורך באזכור של זקנים ספציפיים. מעמד הזקנים כולו ממלא תפקיד חשוב זה.

 

ההבנה שיש חשיבות לזיכרון ולמסורת, העברת התורה שלא באופן רשמי מרב לתלמיד אלא דרך התקיימותה כחלק מזהותו של העם – זו הייתה נחלתם של הזקנים. כך עברו דרכם מסורותיה של התורה שבעל פה הלאה לדורות הבאים.

 

 

שופטים קבלו מיהושע[4] שנאמר "ויהי בימי שפט השופטים" (נו"א א, ג)

 

חוליית השופטים מופיעה באדר"נ אך לא במשנה באבות (אם כי רש"י בפירושו לאבות הזכיר בין הזקנים את עתניאל ואת אהוד, כך שלדעתו חוליית הזקנים כללה גם את השופטים). הפסוק שמצוטט ("ויהי בימי שפוט השופטים") הוא ממגילת רות ולא מספר שופטים. מסתבר שהדגש בספר שופטים הוא על תפקידם של השופטים כמושיעים ופחות כמעבירי התורה. ה'בניין יהושע' מסביר שגם פסוקים בשופטים שנראים רלוונטיים, כמו "ויקם ה' שופטים ויושיעום מיד שוסיהם... וכי הקים להם ה' שופטים והיה ה' עם השופט" (שופטים ב, טז-יח), אינם עוסקים בצד הרוחני.[5] לעומת זאת, הפסוק ברות מתייחס לשופטים כמנחילים לדורות. בעצם אזכור תפקידם ופועלם בספר רות – 'שפוט השופטים' – מבינים חז"ל באדר"נ שגם כאשר "איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כא, כה), השופטים ממלאים את תפקידם הרוחני, התורה מתקיימת ומסירתה ממשיכה.