תחילת נישואין
הרב משה פתח את לימוד מסכת כתובות בהגדרת תחילת הנישואין ומרכיבי הנישואין.
המשנה (מח.) מחלקת בין מסירת האישה לשלוחי הבעל להכנסתה לחופה. האמוראים נחלקו מה מסירת האישה לשלוחי הבעל עושה, ומכולם נראה שיש בכך נישואין חלקיים. ייתכן להסביר (עפ"י הגר"ח) שהנישואים הם יצירת מציאות של חיים משותפים, והם נוצרים בהדרגתיות. לחלופין ניתן להסביר שהנישואין מורכבים מיצירת אישות ובית, ומסירת האישה לשלוחי הבעל יוצרת בית ללא אישות. כיוון כזה עולה בדברי רבה (נדרים עג:) הקובע שלאחר שהגיע זמן הנישואין (12 חודשים) ארוסה נחשבת נשואה לעניינים מסוימים (חיוב מזונות, אוכלת בתרומה ומפר נדריה), ונראה שכולם תלויים בבית, ולאחר 12 חודשים נוצר בית ללא אישות (הפרת נדרים תלויה בבית בפסוקים, חיוב מזונות תלוי בסעודה שהיא מעמד ביתי, ואכילת תרומה לספרי ולירושלמי תלויה בנישואין ובבית).
מרכיבים אלו קיימים גם בחופה: הרמב"ם (בניגוד לר"ן) סבור שחופה צריכה להיות ראויה לביאה, אך גם לחופת נידה יש משמעות מסוימת. נראה שחופה שאינה ראויה לביאה יוצרת בית ללא אישות. בנוסף, הרי"ף והרמב"ם סבורים שביאה ללא חופה יוצרת נישואין והרמב"ן חולק, ונראה שלרמב"ם ביאה זו יוצרת אישות ללא בית, ולרמב"ן אין להפריד ביניהם.
סיכום מאת איתן צור שיעור ה' מחזור נ"א. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:
תחילת נשואין
נישואין וקידושין
הקב"ה מצווה על לקיחת אשה בקידושין ונישואין. בש"ס הם נפרדים לקידושין ונישואין (כתובות), אך הרמב"ם מחברם בהלכות אישות, והקידושין משמשים כעין הקדמה ומאפשר לנישואין.
מסכת כתובות מסודרת בסדר כרונולוגי, החל מקביעת תאריך הנישואין, אך הגדרת הנישואים עצמם מופיעה רק בבריתא (מז.). שם ישנה הפרדה בין הקידושין לבין הנישואין בחופה. במקרא חתן מופיע בהקשר של חופה "יֵצֵ֤א חָתָן֙ מֵֽחֶדְר֔וֹ וְכַלָּ֖ה מֵחֻפָּתָֽהּ" (יואל ב טז).
המשנה מגדירה את מעבר האשה לרשות בעלה:
"לעולם היא ברשות האב - עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין" (משנה כתובות מח.)
הבריתא מרחיבה בהסבר תהליך זה:
"תנא: מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה - הרי זו בחנק. מנה"מ? א"ר אמי בר חמא, אמר קרא: לזנות בית אביה - פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל. ואימא: פרט שנכנסה לחופה ולא נבעלה! אמר רבא: אמר לי אמי, חופה בהדיא כתיבא: כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש, נערה - ולא בוגרת, בתולה - ולא בעולה, מאורשה - ולא נשואה; מאי נשואה? אילימא נשואה ממש, היינו בתולה ולא בעולה! אלא לאו שנכנסה לחופה ולא נבעלה" (גמ' כתובות מח:)
נוספה כאן הנחה שבנוסף למסירה לרשות הבעל נישואין דורשים חופה. מכאן שהמעבר מקידושין לנישואין מדאוריתא, כפי שעולה בגמ':
"אשתו ארוסה - לא אונן ולא מיטמא לה, וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו, מתה - אינו יורשה, מת הוא - גובה כתובתה" (גמ' כתובות נג.)
דינים מהתורה, כגון טומאת כהן, משופעים ממעבר האישה מקידושין לנישואין, ולכן הריטב"א (ז:) מדגיש שמעמד הנישואין מהתורה.
מהמשנה עולה שיש שני שלבים בנישואין- מסירת האישה מאביה לבעלה, וכניסתה לחופה:
"לעולם היא ברשות האב - עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין. מסר האב לשלוחי הבעל - הרי היא ברשות הבעל. הלך האב עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל - הרי היא ברשות האב. מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל - הרי היא ברשות הבעל" (משנה כתובות מח.-:)
פיצול הנישואין
בניגוד לקידושין שמעמד האישה אחיד וברור, הנישואין חלים בשני שלבים. בין שני השלבים האישה נמצאת במעמד ביניים כפי שעולה בגמ':
"אמר רב: מסירתה לכל, חוץ מתרומה ושמואל אמר: לירושתה, ר"ל אמר: לכתובתה." (גמ' מח:)
רש"י טוען שלשמואל האישה נשואה רק לעניין ירושת הנדוניה, אך פשט הגמ' שאכן אינה נחשבת ארוסה שאין לה ירושה, אלא בעלה יורשה לגמרי:
"שמואל אמר לירושתה - הוא דמהניא מסירה שאם מתה בדרך בעל יורש נדונייתה דאע"ג דאמר מר (לקמן /כתובות/ דף נג) אשתו ארוסה מתה אינו יורשה הכא כיון דמסרה אחולי אחיל אב מהשתא מחמת קירוב נישואין אבל לתרומה ולהפרת נדריה שלא בשותפות ולמציאתה דאינה אלא משום איבה ואכתי ליכא למיחש להכי לא מהניא מסירה כי חופה" (רש"י כתובות מח:)
גם בדעת רשב"ל נחלקו הראשונים האם הוא סובר שנשואה רק לעניין כתובתה או גם לעניין כתובתה.
מכל אלו עולה שישנו מעמד של 'מקצת נישואין', ויש שני כיוונים להסבירו:
1. הנישואין הם מערכת הדרגתית הנוצרים בכמה מעשים. עפ"י דברי הגר"ח הידועים שהנישואין אינם מעשי משפטי-הלכתי (כמו קידושין), אלא שינוי מציאותי שאינו משפיע על מערכת היחסים בין האיש לאישה, אלא רק יוצר מציאות של חיים משותפים, (ולכן א"צ בעדים לנישואין, דעת בנישואין, וכו'). מעשים שנועדו ליצור השלכה הלכתית נעשים באחת, אך מעשים מציאותיים יכולים להיווצר באופן תהליכי.
2. הנישואין יוצרים מציאות חיים משותפת לאיש ולאישה, וגם יוצרים את התא המשפחתי המשותף שלהם, והשלבים השונים משפיעים על התחומים השונים.
מקצתת נישואין
רבה- לאחר שנים עשר חודש נשואה במקצת
המשנה קובעת ששנים עשר חודשים אחרי האירוסין משתנה מעמד הארוסה והאיש מחויב כלפיה במספר חיובים:
"בוגרת ששהתה י"ב חדש, ואלמנה ל' יום - ר' אליעזר אומר: הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר, וחכ"א: אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו" (נדרים עג:)
רבה בגמ' מסביר שיש כמה חיובים על הבעל לאחר שנים עשר חודש:
"אמר רבה: ר"א ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד; דתנן: נותנין לבתולה י"ב חדש לפרנס עצמה, הגיע י"ב חדש - אוכלת משלו ואוכלת בתרומה, אבל היבם אינו מאכיל בתרומה, עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם, ואפילו כולן בפני הבעל חסר יום א', או כולן בפני היבם חסר יום א' - אינה אוכלת בתרומה, זו משנה ראשונה; ב"ד של אחריהם אמרו: אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה" (גמ' נדרים עג:)
להבנת רבה לאחר שנים עשר חודשים אמנם האישה אינה נשואה, אך מעמד הנישואין מתחיל להיווצר ולכן הוא חל במקצת נושאים, כפי שמסביר הר"ן:
"כשהגיע זמנה לינשא ולא נשאת כיון שחייב בעלה במזונותיה חשבינן לה כנשואה לקצת דברים ואף על פי שאינה בבית בעלה" (ר"ן נדרים עג: 'ר"א ומשנה ראשונה')
הפרת נדרים
הפרת הנדרים תלויה ב'בית'- "בית אביה" או "בית אישה נדרה", וחכמים קובעים שלאחר שנים עשר חודש הבית מתחיל להתהוות. בית, במובן של משפחה, הוא מוסד הנוצר בנישואין, ופן זה של הנישואין קיים במעמד הביניים הנוצר לאחר שנים עשר חודש.
אכילת תרומה
מהגמ' עולה שאכילת תרומה תלויה בקידושין:
"אמר עולא: דבר תורה, ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, שנאמר: וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, והאי נמי קנין כספו הוא, מה טעם אמרו אינה אוכלת? שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותה (גמ' כתובות נז:)
בניגוד לכך, בספרי אכילת התרומה תלויה בנישואין:
"כל טהור בביתך יאכלנו למה נאמר והלא כבר נאמר כל טהור בביתך יאכל אותו ומה ת"ל כל טהור בביתך יאכלנו להביא את בת ישראל המאורסת לכהן שתהא אוכלת בתרומה" (ספרי במדבר קיז)
ארוסה אוכלת מדין "כל טהור בביתך" - כחלק מהבית.
על פי סברא זו הירושלמי מצמצם את האכילה לנישואין בלבד:
"מתניתין: בת ישראל מאורסת לכהן מעוברת מכהן שומרת יבם לכהן וכן בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה... גמ': כל טהור בביתך יאכלנו. ולית היא גו בייתה" (ירושלמי יבמות ט ה)
רבה סובר שאכילה תלויה בבית, שהרי סעודה היא מעמד ביתי, ולכן האכילה המשותפת בסעודה היא המאכילה בתרומה. גם נדרים תלויים בבית, וגם הם קשורים באוכל נפש.
אביי חולק וכנראה סובר שהלכות אלו קשורות לזוגיות ולאו דוקא לבית.
בגמ' (כתובות מח.) ישנן דעות שמסירת האישה לשלוחי הבעל מאכילה בתרומה, כי לדידם האינטימיות אינה היוצרת את האכילה אלא עצם הקיום ברשות הבעל, יצירת בית. לרב אכילת תרומה נובעת מקיומו של הבית, ולשמואל צריך זוגיות אינטימית יותר. בשיטת שמואל נחלקו הראשונים האם הוא סובר שיש רק זכות ירושה בנדוניה (רש"י) או שמא יש גם ירושה מלאה (וגם הפרת נדרים- תוס'). השאלה היא ממה נובעת ירושת הבעל: קרבת משפחה ברמה גבוהה, או שמא מהחיים המשותפים. ייתכן שגם נחלקו עד כמה המסירה לשלוחי הבעל יוצרת בית.
מכאן ש(לפחות לשיטת רב) מסירת האישה לשלוחי הבעל יוצרת משפחה, למרות שאין נישואין מלאים.
חופה
כאמור, הגמ' מחלקת בין נשואה חלקית לנשואה ממש ע"י חופה. הגמ' ממשיכה ומצריכה ביאה, ולא ברור אם הביאה היא היוצרת את הנישואין והחופה רק מאפשרת זאת, או שהחופה היא הגומרת את הנישואין:
"תנא: מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה - הרי זו בחנק. מנה"מ? א"ר אמי בר חמא, אמר קרא: לזנות בית אביה - פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל. ואימא: פרט שנכנסה לחופה ולא נבעלה! אמר רבא: אמר לי אמי, חופה בהדיא כתיבא: כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש, נערה - ולא בוגרת, בתולה - ולא בעולה, מאורשה - ולא נשואה; מאי נשואה? אילימא נשואה ממש, היינו בתולה ולא בעולה! אלא לאו שנכנסה לחופה ולא נבעלה" (כתובות מח.)
חופה הראויה לביאה
הרמב"ם סבור שחופה יוצרת נישואין רק אם היא ראויה לביאה (כפי שהרמב"ן מביא בשם הר"י מיגאש):
"כיון שנכנסה הארוסה לחופה הרי זו מותרת לו לבא עליה בכל עת שירצה והרי היא אשתו גמורה לכל דבר, ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אף על פי שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה, אבל אם היתה נדה אף על פי שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין" (רמב"ם אישות י ב)
החופה היא התשתית לביאה, ולכן בהלכה א' הוא גם כותב שביאה (לכאורה בלי חופה) יוצרת נישואין:
"הבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר" (רמב"ם אישות י א)
הר"ן (על הרי"ף א.) חולק על הרמב"ם בפירוש, ומסביר שחופה היא בית, ואינה רק הרחבה של נישואין גמורים, ולכן א"צ חופה הראויה לביאה, אלא רק הבאה אל ביתו.
ניתן לדייק (כפי שהעיר הרב עמיטל) מהרמב"ם שגם חופת נידה אינה בטלה לגמרי, וא"צ לברך שוב שבע ברכות (הל' ו), וכן בהל' ב כותב "לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין", מבחינת מעמדה האישי נחשבת ארוסה, אך החופה יצרה בית, גם בלי אישות. הברכות מועילות משום שהן נתפסות על הקמת הבית, אך החופה לא הועילה לעצם יצירת האישות. לחלופין ייתכן להסביר שהרמב"ם סבור שחופת נידה אינה לגמרי 'אינה ראויה לביאה' ולכן זהו מעין מקרה ביניים.
נישואי ביאה
הגמ' בקידושין (י.) דנה האם תחילת ביאה או סוף ביאה קונה. המסקנה היא שסוף ביאה קונה, אך מהגמ' ביבמות משמע שתחילת ביאה (העראה) קונה.
הרי"ף מתרץ שהגמ' בקידושין עוסקת בקידושי ביאה, וביבמות בביאה של נישואין, הפועלת כבר מתחילתה. הרמב"ן מציע שהאדם רוצה שהאישה תינשא בדרך הכי מהירה, אך תמה על עצם שיטת הרי"ף והרמב"ם שביאה בלי חופה עושה נישואין, והרי אסור לבוא על המאורסת וזו ביאת זנות.
ניתן להסביר שלרמב"ם ביאה בלא חופה היא אישות בלי בית, וחופה בלי ביאה היא בית בלא אישות. הרמב"ן אינו מקבל את ההפרדה ביניהם, אך לרי"ף ולרמב"ם ביאה זו מועילה במקצת משום שיש אישות גם בלא בית (התוס' גם הם חולקים על הרמב"ם וטוענים שביאה אינה עושה חופה, ואולי גם הם מפרידים בין חופה לאישות).
ישנם מנהגים שונים לגבי מבנה החופה וחלקם מובאים ברמ"א:
"י"א דחופה אינה יחוד, אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין (כ"כ הר"ן בשי"א ריש כתובות). וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשם בשעת הברכה (הב"י הביאו). וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא; ואלמנה, משנתייחדו (תוספות פ"ק דיומא). והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואח"כ מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו" (רמ"א אה"ע נה א)
בכיוון הסמלי גם הולך הגר"א:
"העיקר שענין החופה שקונה הוא יציאתה מבית אביה והולכת' עם החתן לביתו לשם נישואין שמראה שהיא ברשות בעלה וכדעת הר"נ וא"צ שתתייחד עמו" (גר"א אה"ע נה ט)
הגדרת הנישואין אינה נוגעת לרק ליצירתם, אלא לכל הכלול בהם, הילדים הכלולים בבית שנוצר, הבית לעניין כפרת כה"ג ביו"כ, קרבן פסח, ירושה הנובעת מהאישות הזוגית ועוד.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)