פסולם של עוברי עבירה לעדות ולשבועה
פסולי עדות מחמת עבירה נובעים מהפסוק (שמות כג א) "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" ונחלקים ל'רשע' על כל עבירה ו'רשע דחמס' על עבירה ממונית.
לרש"י (ורמ"ה) כל הפסולים נובעים מחשש שקר, והנימו"י טוען שרק רשע דחמס. מהרמב"ם עולה (וכך טוען המנ"ח) שפסולי עדות הם פסולים קטגוריים מגזה"כ. הרמב"ם כותב שרשע דחמס כן נובע מחשש שקר, אך עדיין כותב שבעבירות דרבנן הפסול מדרבנן (למרות שחשש השקר קיים באותה מידה). ייתכן שהעובר על דרבנן לא ישקר באותה קלות, וייתכן שחשש השקר קיים רק בעבירות דאוריתא, מגזה"כ. ר' ירוחם טוען באופן שונה שבעבירות דרבנן כלל אין רשע רגיל אלא רק רשע דחמס.
פסולי שבועות אינם נלמדים מהמקרא, והגמ' אומרת שפסולי שבועות רק מדרבנן.
תוס' טוענים שגם מועלי שבועות רק מדרבנן. קצוה"ח מסביר שניתן תמיד להעמיד שהרהרו תשובה, אך מתוס' עולה שא"צ כשרות כלל. ייתכן שלשבועה א"צ אמינות מהתורה כלל כי שבועה אינה בירור אלא חיוב המושת על בעל הדין. לחלופין יש בשבועה בירור אך לא כלפי בי"ד אלא בירור הטענה כלפי בעל הדין ולכן מהתורה א"צ אמינות אובייקטיבית.
בניגוד לכך הראב"ן סובר שמועלי שבועות פסולים מהתורה.
גם גזלן תוס' פוסלים רק מדרבנן, וחכמים פסלוהו שמא ישקר (וזהו חשש רחוק כי יש בכך שני איסורים) או בגלל שפסול לעדות מהתורה. ר"י החסיד טוען שפסול מהתורה משום שיש חשש שישקר אחרי שכבר שקוע בעבירה.
הרמב"ם מחדש שפסולי עדות פסולים גם לשבועה, הנחל יצחק טוען שמדרבנן אך משמע שמהתורה. נראה שמקורו הוא ההקבלה בין משנת פסולי עדות (סנהדרין כד:) ומשנת פסולי שבועה (שבועות מד:).
פסול שבועה שבעל דינו רוצה שיישבע יכול להישבע לראב"ן, ונראה שהשבועה היא בירור מול בעל הדין ולכן לפסול יש בירור ובעל הדין יכול למחול על כך. הרמב"ם חולק וטוען שאינו יכול להישבע ונראה שלדידו לשבועה יש חשיבות (ומ"ע) של בירור האמת ע"י שבועה בשם ה' והחשוד שישקר אינו שייך בכך.
סיכום מאת איתן צור שיעור ה' מחזור נ"א. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:
פסולם של עוברי עבירה לעדות ולשבועה
שיעור כללי הרב ברוך גיגי
הקב"ה מצווה להעמיד דבר עפ"י שני עדים, וכן לעתים עפ"י שבועות. בנוסף הוא מצווה (שמות כג א) שלא לקבל את עדות פסולי העדות "אַל־תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם־רָשָׁ֔ע לִהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס". חכמים פוסלים את נאמנותם של אנשים מסוימים לנאמנות עדות או שבועה.
בנוסף לרשימות פסולי העדות שבמשנה (סנהדרין כד:), נחלקו אביי ורבא בגמ' (סנהדרין כז.) האם פסולי עדות תלויים בכל 'רשע' כדברי אביי, או שרק רשעי 'חמס' פסולים לעדות כהבנת רבא.
לפסולי שבועה אין מקור בתורה, בניגוד לפסולי עדות, ולכן ייתכן שתוקפו אינו מהתורה. ייתכן שיש לכך השלכה לאופי הפסול כפסול מוחלט ('קטגורי') באדם, או כחשש לשקר בעדותו.
פסולי עדות
אופי פסולי העדות יכול להיות קשור לחשש השקר ולחמדת ממון, או לפגם בעד. כך עולה בגמ' המביאה מחלוקת אביי ורבא בנוגע לפסול מומר האוכל נבלות להכעיס (ולא לתיאבון, כך שאין חשש שמזלזל במצוות לטובת ממון):
"מומר אוכל נבילות לתיאבון - דברי הכל פסול. להכעיס, אביי אמר: פסול, רבא אמר: כשר. אביי אמר: פסול, דהוה ליה רשע, ורחמנא אמר אל תשת רשע עד. ורבא אמר: כשר, רשע דחמס בעינן" (גמ' סנהדרין כז.)
לאביי התורה פוסלת כל רשע העובר איסורים, ולרבא הפסול קשור לזלזול במצוות לצורך ממון.
רש"י- פסול רשע מחשש שקר
ייתכן שהפסול נובע מחשש שקר, כפי שמובן מרש"י:
"ומלוי רבית - הני - אין, אבל אוכל נבילות להכעיס - לא, ומיהו לתיאבון כגזלנין ומלוי ריבית דמו דמשום ממון קעביד, הלכך חשוד למישקל שוחדא ואסהודי שקרא" (רש"י סנהדרין כז.)
גם לאביי וגם לרבא החשש הוא עדות שקר. המחלוקת היא האם חוששים שכל רשע ישקר ויגנוב, או רק רשע שגנב ממון ויש חשש שיעיד לשקר לצורך ממון. וכך מבין גם הרמ"ה (ועוד):
"ירושא קא מפריש דהאי אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד קאמר ולאו למימר דלא הוי פסול עד דהוי חמס אלא הכי קאמר רשע שחוששין שמא יהיה עד חמס אל תשיתון עד"
נימו"י- פסול רשע עצמאי, ופסול חמס מחשש שקר
בניגוד לכך ניתן להבין שאביי הפוסל כל רשע אינו חושד שישקר, אלא התורה אסרה על רשע להעיד כאמירה חברתית ולא מחשש מעשי שישקר. לרבא שרק רשע דחמס נפסל הרי שהפסול תלוי בחשש הממשי של שקר לטובת הממון. כך מבין הנימו"י:
"שבועת שוא. על עמוד של אבן שהוא של זהב ואף על גב דלאו רשע דחמס הוא ותלמודא פסק כאביי דלא בעינן רשע דחמס לאביי לא הוי טעמא משום דעבירה קא עביד הוא אלא טעמא דאביי משום דרשע הוא ורחמנא פסלי' לעדות דכתיב אל תשת רשע עד אבל בעלמא בשאר איסורים דלא שייך עדות דאפילו עד אחד כשר בהם ואפילו אשה ליכא למפסליה" (נימו"י סנהדרין ה:)
ברם, גם פסול רשע דחמס אינו בהכרח נובע מחשש שקר, אלא ייתכן שגם הוא איסור רשע מגזה"כ. לכן המנ"ח חולק וטוען שאילו הפסול היה רק מחשש שקר אי אפשר היה להתעלם מעדות זו לעניין הצלת נפשות, שהרי היא אינה פסולה מעיקרה אלא רק יש בה חשש שקר. מכאן שגם פסול רשע דחמס הוא פסול מגזה"כ ולא מחשש:
"ומסוגי' דסנהדרין מוכח ג"כ דרשע דחמס פסול ג"כ רק מגזה"כ ולא משום דחשוד ליקח שוחד... ובאמת בשלמ' לחומר' שיעידו בא' שעבר עבירה לחייבו מיתה שייך שפיר משום דחשוד אין מאמינים לו אבל באם מעיד להקל כגון שני עדים שהעידו באחד שעבר עבירה שחייב עונש ובאו שני גזלנים והכחישו אותם דג"כ אינם נאמנים ואיך נוכל להרוג איש מישראל כיון דאלו רק חשודים לומר שקר ואפשר אומרים אמת וכי נוכל להרוג מספק והצילו כתיב" (מנ"ח לז)
ניתן לחלוק על המנ"ח ולהסביר שרשע דחמס פסול בגלל חשש שקר, ולכן כלל אין שומעים את עדותו. אין מקום להציל בנפשות ע"י עדותו כי היא כלל אינה נשמעת בגלל חשש השקר שלה.
רמב"ם- פסול 'קטגורי' 'רשע'
לדרכו של המנ"ח קודם הרמב"ם (עדות י) הכותב שפסולי הרשעה מחולקים לפי חומרת העברות: פסול דאוריתא תלוי בעבירה מהתורה (שיש עליהן מלקות). לדידו פסול הרשעה תלוי בהגדרת 'רשע' ולא בחשש שקר, שהרי הפסול תלוי בסוג העבירה ולא בהיתכנות לשקר.
פסול 'קטגורי' של רשע שאינו נובע מחשש השקר של העד נלמד מהפסוק, והוא נגרם מתפקידם של העדים בבי"ד. תפקיד העדים הוא הבאת מידע לבי"ד, אך בנוסף הם מהווים חלק מתהליך בירור האמת שבבי"ד. פסול רשע לא נובע רק מאמינות המידע שהעדים יביאו, אלא גם מיכולתם לשמש כחלק מתהליך הבירור של בי"ד. רעיון זה דומה לפסולי קורבה לעדות, שהגמ' קובעת שאינם פסולים מחשש שקר, אלא כדי שלא יהיה תהליך משפטי הכולל קרובי משפחה, שלא יומתו אבות על בנים.
מכאן ניתן להבין את חילוק רמות הפסול לפי רמת העבירה, שכן הפסול הקטגורי נובע מעצם חומרת העבירה, שכותב הרמב"ם:
"עבר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה הרי זה פסול מן התורה, ואם היה החיוב שבה מדבריהם הרי זה פסול מדבריהם" (רמב"ם עדות י ג)
למ"ד שהפסול נובע מחשש שקר אין סיבה לחלק בין עבירות שונות, שהרי סוף סוף העבריין מעדיף לעבור על איסור לטובת ממונו.
ברם, הרמב"ם מחלק בפירוש בין פסול קורבה לפסול עבירה, וטוען שבפסול עבירה יש חשש שקר בנוסף לפסול הקטגורי:
"אינו דומה הפסול בעבירה לפסול בקריבה שהפסול בעבירה חשוד לזייף" (רמב"ם עדות יד ה)
נראה שאמירה זו נוגעת רק לרשע דחמס, ומכאן שהרמב"ם סובר שפסול רשע הוא קטגורי, אך פסול רשע דחמס נובע מחשש שקר.
למרות שפסול רשע דחמס נובע מחשש שקר יש חילוק בין רמות חומרת העבירה. ייתכן שהסיבה לכך היא שפסול העובר עברות מדרבנן הוא רק מדרבנן משום שעדיין אין חשש שיעבור על איסור תורה של "לא תענה ברעך עד שקר".
לחלופין ייתכן שחשש השקר אינו נובע מעצם העובדה שעובר על עברות הכוללות ממון, אלא יש גזה"כ שיש לחשוש לשקר מאדם העובר עברות ממוניות. גזה"כ זו שייכת מהתורה רק בעברות דאוריתא, ובעברות דרבנן אין חשש שקר מהתורה. לפ"ז החשש אינו הסיבה לפסול, אלא הוא המניע ליצירת פסול קטגורי של החשוד.
מכאן שהפסול תלוי בחומרת העברה הן ברשע של עבירה רגילה והן ברשע דחמס.
ר' ירוחם- סרבנן יש רק רשע דחמס
ברם, ייתכן לחלק בסוגי הרשעים בין רמות העברות, כפי שמביא ר' ירוחם:
"ועוד כתב הרמב"ם ז"ל שאם עבר עבירה שחייבין עליה מלקו' מן התורה פסול מן התורה ואם מדבריהם שפסול מדבריהם ע"כ. ויש מן הגאונים שכתבו שאם עבר עבירה של דבריה' שאינו פסו' כלל כיון דליכא חמוד ממון ואם היא מן התורה ואין בה מלקות ואינו פסול אלא מדרבנן" (מישרים ב ד)
ר' ירוחם (בשם הגאונים) סבור שרשע פסול קטגורית ורשע דחמס פסול מחשש שקר. אולם רשע של עבירת דרבנן נפסל רק בעבירת ממון שנקרא רשע דחמס, אך אין פסול של עבירת דרבנן סתמית.
פסולי שבועות
המשנה מביאה את רשימת הפסולים לעדות, הכוללת רכיבים נוספים הקשורים לעדות:
"שכנגדו חשוד על השבועה כיצד? אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא" (שבועות מד:)
הגמ' דנה בפסולי שבועה נוספים מדרבנן:
"היה אחד מהן משחק בקוביא. הא תו למה לי? תנא פסולא דאוריית' וקתני פסולא דרבנן" (גמ' שבועות מז.)
כלומר, בנוסף לרשע דחמס גם מועל בשבועה פסול לשבועה, ועולה שמועלי השבועות פסולים מדאורייתא כי שבועתם אינה אמינה, וגזלן דרבנן פסול רק מדרבנן מחשש שאינם אמינים.
מהגמ' (ב"ק קח.) עולה שמועלי שבועות חוזרים ונשבעים. אכןף לפסולי שבועות אין מקור בתורה, ולכן תוס' מציעים שכלל אין פסולי שבועות מהתורה:
"חשוד על השבועה מדרבנן הוא דמיפסל כדמוכח בשבועות (דף מה.) דקתני ושכנגדו חשוד על השבועה ומשמע התם דמדרבנן הוא וכיון דמדאורייתא שבועתו שבועה מחייב כפל" (תוס' ב"ק קח.)
תוס' מבינים שפסולי שבועות פסולים רק מדרבנן ולכן אין אומרים בהם 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם' אלא 'שכנגדו ישבע ויטול', כי אינם מנועי משבועה מהתורה. מכאן שמועלי שבועות פסולים רק מדרבנן למרות שהם אינם אמינים כלל.
הקצוה"ח דן בדבריהם ומסביר שפסול שבועה קל יותר מפסול עדות משום שייתכן שחזר בתשובה, בניגוד לפסול עדות שצריך הוכחה לכך:
"ונראה דהא דכתבו דחשוד על השבועה לא מיפסל היינו שעבר כבר על השבועה וכיוצא בזה שנפסל על ידו [לעדות] ולא מיפסל לשבועה אחרת דאפשר השתא חזר לכשרותו, ודוקא גבי עדות הוא דחדית רחמנא אל תשת רשע עד (ב"ק עב, ב) אלא מכי אתברר שעשה תשובה, אבל לשבועה לא כתיב" (קצוה"ח צב א)
הראב"ן מחלק בין מועלי שבועה לבין פסולים לשבועה שאינם פסולים קטגורית. לדידו השבועה מתפקדת כבירור של בעל הדין על המקרה הנתון במחלוקת. המועל בשבועה אינו יכול לברר דבר בשבועתו, והפסול כן.
ייתכן שלתוס' חיוב שבועה אינו בירור של בעל הדין, אלא מעין חיוב המושת עליו בגלל טענתו. לפ"ז לתוס' שבועה כזו אינה תלויה באמינות הנשבע.
אולם, הקצוה"ח אינו הולך בדרך זו, שהרי הוא מציע שהנשבע חזר בתשובה, ולא ששבועתו אינה תלויה באמינותו.
נראה שהשבועה אינה נאמנת אובייקטיבית כעדות, אלא עניינה הוא חיזוק טענת הנשבע, ולכן יש בשבועה בירור אך אמינותה סובייקטיבית בלבד ואין צורך באמינות אובייקטיבית של הנשבע.
תוקף פסול גזלן בשבועה
מדברי תוס' עולה שפסול גזלן בשבועה הוא מדרבנן בלבד ונובע מחשש שקר:
"דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא - נראה דהיינו טעמא משום דשבועה חמורה כדאיתא ביומא (דף פו.) ובשבועות (דף לט.) שהעולם נזדעזע על לא תשא וא"ת א"כ אמאי גזלן פסול לשבועה דאמר שכנגדו נשבע ונוטל וי"ל דגזלן לא פסול לשבועה אלא מדרבנן ולעדות הוא דפסול מדאורייתא משום אל תשת רשע עד" (תוס' ב"מ ה:)
פסול שבועה הוא פסול מדרבנן בלבד, (בניגוד לפסול עדות שנלמד מהתורה והוא קטגורי). פסול שבועה אינו קטגורי כי הנשבע כבר לוקח חלק בבירור הדין, ולכן הפסול הוא רק מחשש שקר.
הסבר אחר עולה בדברי תוס':
"בעדות שקר ליכא אלא לא תענה ובשבועת שקר איכא לא תגזול ולא תשבעו לשקר" (תוס' כתובות יח:)
בעדות שקר יש איסור תורה, אך בשבועת שקר יש שני איסורי תורה, ולכן אין חשש שקר מהתורה, אלא חכמים פסלו גזלן מדבריהם.
בכיוון דומה תוס' מציעים שאין חשש שקר בשבועה וחכמים פסלו לשבועה כי התורה פסלה אותו לעדות:
"וי"ל דמדרבנן פסול משום דפסלתו תורה לעדות דכתיב להיות עד חמס ולא גזרו רבנן אלא היכא דנודע פסולו דגנאי הוא להשביעו" (תוס' גיטין נא:)
בדרך אחרת ר' יהודה החסיד בתוס' סבור שפסול גזלן לשבועה מהתורה:
"י"מ בשם ה"ר יהודה חסיד הא דחשיד אממונא כשר לשבועה משום דשמא ע"י שבועה יפרוש מגזל אבל גזלן ודאי כמו שמממון אינו פורש ה"ה משבועה ולא קשה מההוא רעיא דאסהידו ביה דאכל מינייהו אמאי פסול דבהנך תרי דאכל צריך לשלם ומהשאר יפרוש על ידי שבועה דמה שהוא משלם על ידי עדים אין זה השבה מעליא דעל כרחו משלם והיינו טעמא דכופר בפקדון פסול לעדות" (תוס' ב"מ ה:)
מי שלא חטא אולי לא יחטא בגלל השבועה, אך מי שכבר גזל לא יורתע ולכן מהתורה יש חשש שקר.
לשיטתו ברור שמועלי שבועות פסולים מהתורה. ייתכן שר' יהודה החסיד מבין כראב"ד בגמ' (ב"ק קח.) שהנשבע חזר בתשובה בין שבועה לשבועה ולכן לא היה מועל בשבועה שפסול מהתורה. באופן אחר ניתן להסביר עפ"י הרמב"ן שמסביר שבגלל שנשבע לשקר פעם אחת מעתה אין אמינות לשבועתו.
רמב"ם- הפסול לעדות פסול לשבועה
הרמב"ם מונה את פסולי השבועות, ומדגיש שהפסול לעדות פסול גם לשבועה:
"וכן כל הפסול לעדות משום עבירה... הרי הוא חשוד על השבועה ואין משביעין אותו" (רמב"ם עדות ב ב)
הנחל יצחק (צב) דן בדברי הרמב"ם, שהרי פסול עדות הוא פסול קטגורי ופסול שבועה הוא מחשש שקר (הלבוש מחדש שכל המעיד צריך שיוכל להישבע שעדותו אמת). הוא טוען שההשוואה רק מדרבנן, אך מהתורה פסולי עדות אינם פסולים לשבועה, אך סיוג זה אינו מופיע ברמב"ם.
הרשב"א (תרפז) חולק על הרמב"ם שרק חשש שקר או חשוד על הממון פסול לשבועה מהתורה, אך לא כל פסולי העדות.
נראה שהרמב"ם למד מזהות משניות פסולי העדות והשבועה (סנהדרין כד: ושבועות מד:) שיש להשוות בין הרשימות. מכאן שיש שני סוגים של פסולי שבועות: מועלים שבועות, ופסולי שבועה מחמת רשעתם.
שבועת הפסול לשבועה בהסכמה
הראב"ן דן בבעל דין המסכים ששכנגדו יישבע למרות שפסול לשבועה:
"אם אמר שכנגדו אני מאמינו בשבועה השבעוהו ויפטור מאי, מי אמרינן מידי דהוי אקרוב או אפסול דפסול לעדות וכי קבליה קבליה וסמכינן אעדות הכא נמי לא שנא או לא ונראה לי חשוד על השבועה חלוק ב' פנים, האחד מועל בשבועה והשני משחק בקוביא ומפריחי יונים ומלוי רבית והדומה להם, ומועל בשבועה לא דמי למקבל פסול לעדות דפסול לעדות לא מעל בעדות להעיד שקר... מועל בשבועה שכבר מעל (בי) [בה] אף על גב דהימנוה לא קא מהימן הוא, אבל משחק בקוביא ומלוה ריבית והדומין להן שלא מעלו עדיין בשבועה נראה לי דדמי לקבלת פסול לעדות דאי הימנוה הימניה" (ראב"ן ב"מ)
הראב"ן כותב שהפסול להישבע (בניגוד למועל בשבועה) יכול להישבע, למרות ששבועה מבררת. לדידו שבועה לא נועדה לבי"ד אלא לבעל הדין שכנגדו ולכן הוא יכול לאפשר זאת. לדידו למרות שהוא פסול על השבועה ייתכן שיש כאן בירור מסוים ולכן השבועה מועילה.
בניגוד לכך, הרמב"ם סבור שאסור לפסול שבועה להישבע כלל. נראה שהסיבה לכך היא חשיבות השבועה. לרמב"ם יש מצוות עשה להישבע בשם ה':
"כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה, כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו" (רמב"ם שבועות יא א)
יש קידוש שם ה' בשבועה בשמו לבירור אמת בסכסוך בין בני אדם. לפ"ז אין מקום לשבועת פסול, משום שעניינה הוא קידוש השם ע"י בירור האמת. (כפי שתוס' אומרים שהעולם מזדעזע בשבועת שווא)
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)