כתובות | כתובת אלמנה
הרב משה עסק בכתובת אלמנה, והדיון נחלק לכתובה ותנאי כתובה:
כתובה: נחלקו הראשונים האם כתובת אלמנה מדרבנן (תוס') בניגוד לכתובה רגילה שמהתורה על כל פרטיה, או שכתובת אלמנה מהתורה ככתובה רגילה, או מדרבנן אך כעין תורה (רמב"ן).
מכאן נובע שלתוס' כתובת מתאלמנת אינה קשורה לנישואין עצמם אלא נועדה לסייע לה להינשא מחדש, ולרמב"ן כתובת אלמנה זהה בטעמה לכתובה רגילה- יצירת נישואין יציבים וקבועים וזו משמעות 'שלא תהא קלה בעיניו לגרשה' (כפי שעולה מרש"י עה"ת ומהרמב"ם שזו מטרת הכתובה, בניגוד לתוס' שמטרת הכתובה היא רק שלא יגרשה).
תנאי כתובה: המשנה מביאה הבדל בין יהודה והגליל בנוגע לפרנסת אלמנה: ביהודה היתומים בחרו האם לתת לה כתובה או מזונות, ובגליל עליהם לתת לה את שניהם.
נראה שביהודה יש חובה על היתומים לפרנס את האישה, והגמ' מסתפקת האם חובה זו גם מקנה להם את מעשי ידיה (לתוס', רש"י טוען שבכ"מ יש להם). בגליל היתומים קמים תחת אביהם ולכן חייבים בכל חיוביו וגם זוכים במעשי ידיה (וכך עולה מהאבנ"מ). ברם, הבנים אינם ממשיכים לגמרי את הבית אלא רק את הפן הכלכלי שבו, ולכן ניתן לתפוס מזונות ממטלטלים שכן הם ביחידה הכלכלית הממשיכה אך לא כתובה, וכן המוחלת כתובתה בחיי הבעל זוכה במזונות אך לא לאחר מיתה (כי אם מחלה כתובתה המזונות לא ממשיכים ביחידה הכלכלית), וכן יש ספק האם האחים זוכים במעשי ידי הבנות הניזונות כי אולי זה חלק מהפן הכלכלי.
סיכום מאת איתן צור שיעור ה' מחזור נ"א. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:
כתובת אלמנה
שיעור כללי הרב משה ליכטנשטיין
הקב"ה מצווה על תשלום מוהר למפותה ואנוסה וממנו לומדים חכמים על חיוב תשלום כתובה לכל אישה שמתאלמנת או מתגרשת, ייתכן שמהתורה וייתכן שמדברי חכמים.
סכום הכתובה קבוע במשנה:
"בתולה - כתובתה מאתים, ואלמנה - מנה. בתולה אלמנה, גרושה, וחלוצה, מן האירוסין - כתובתן מאתים, ויש להן טענת בתולים בתולה - כתובתה מאתים, ואלמנה - מנה. בתולה אלמנה, גרושה, וחלוצה, מן האירוסין - כתובתן מאתים, ויש להן טענת בתולים" (משנה כתובות י:)
כתובה זו מגיעה גם לאלמנה, כפי שנאמר במשנה:
"נתארמלה או נתגרשה, בין מן הארוסין בין מן הנשואין - גובה את הכל" (משנה נד:)
תוקף כתובת אלמנה
הכתובה כמנוף למנוע את קלות הגירושין בעיני הבעל אינה שייכת באלמנה, ולכן נראה שכתובת אלמנה אינה חלק ממוסד הכתובה המקורי, אלא נתקנה בידי חכמים. כך עולה מהגמ' המסבירה את מעמדה של אלמנה:
"מאי אלמנה? אמר רב חנא בגדתאה: אלמנה - על שם מנה. אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר? איידי דהא קרי לה אלמנה, הא נמי קרי לה אלמנה. אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר? דעתידין רבנן דמתקני לה מנה" (גמ' י:)
מכאן עולה שכתובה מהתורה, וכתובת אלמנה מתקנת חכמים נפרדת, וכך כותבים תוס' (עפ"י שיטתם הרוחבית):
"קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא - אף על גב דכתובת אלמנה דרבנן מ"מ עיקר כתובה דאורייתא היא"
בניגוד לכך הרמב"ן סבור שאין חילוק בין מעמד כתובה רגילה וכתובת אלמנה. הסיבה לכך היא שמהגמ' (נו:) משמע שלר' מאיר כתובה מדאוריתא, בלי לחלק בין אלמנה ובתולה:
"קסבר ר"מ כתובה דאורייתא, פי' ואפי' דאלמנה. פי' אחר דבתולה דאורייתא ולא פלוג בכתובות ובכולן תנאו בטל" (רמב"ן נו:)
בגלל שר' מאיר אינו מחלק בין כתובת אלמנה ובתולה הרמב"ן טוען שאין הבדל, ושתיהן דאוריתא או שכתובת אלמנה מדרבנן אך לא חילקו בין דיניהן. תוס' מסיקים עפ"י הגמ' (י:) שכתובת אלמנה מתקנת חכמים, בניגוד לכתובה רגילה שמהתורה.
מקור ותוקף כתובה
שאלת מקור הכתובה תלויה בלימודה ממוהר מפותה (שהרי בא עליה בהסכמה), לימוד שעולה מהגמ' (י.). לתוס' ורש"י זהו לימוד גמור (וכ"כ במו"נ ג מט). לתוס' מאתים זוז הם סכום הכתובה מהתורה (ולכן הכתובה משתלמת מכסף צורי ומעידית).
הרמב"ן חולק וסובר שלימוד הכתובה ממוהר המפותה הוא אסמכתא בלבד, ואין להשוות בין מפתה לבין נישואין. לכן לדידו עצם קיום הכתובה מחויב מהתורה, אך סכום הכתובה מדברי חכמים שסמכו לפסוקי מפותה (וגם התשלום בכסף מדינה).
כתובת מתאלמנת
המתאלמנת מקבלת כתובה מסברא, אך לתוס' כתובת אלמנה מדרבנן משום שכתובה מהתורה היא סוג של מוהר בתולים (שלא היו לאלמנה כשנכנסה לנישואים אלו). לרמב"ן אין הבדל בין אלמנה לבתולה ולכן הוא מעלה אפשרות שהיא מהתורה (למרות שסכומה מנה). נתינת הכתובה לאלמנה, שלא כמוהר בתולים, יכולה להיות כעין משענת כלכלית לאישה שכנראה תזדקק לכך לאחר פירוק הנישואין, ויכולה להיות חיזוק לקשר בנישואין עצמם.
מקור לכיוון השני הוא תפיסת רש"י (עה"ת, בניגוד לשאר הראשונים) שלפילגש יש קידושין אך לא כתובה. משמע שהכתובה היא היוצרת את קשר הקביעות בין האיש לאישה בנישואין רגילים. התחייבות על סכום כתובה היא התחייבות לקשר קבוע, יחד עם שאר תנאי כתובה.
הרמב"ם בכותרת להל' אישות מגדיר שהמצווה היא "לישא אשה בכתובה וקידושין". הכתובה נותנת תשתית לנישואין. לכן במקום נוסף הוא מדגיש שהכתובה אינה עושה נישואין:
"המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדיין ארוסה היא ואינה נשואה שאין הכתובה עושה נישואין" (רמב"ם אישות י יא)
הכתובה אינה עושה נישואין, אך היא יוצרת את הנישואין. לכן ר' מאיר סבור שאסור לשהות עם האישה בלא כתובה, והעושה זאת בעילתו בעילת זנות, כי הכתובה יוצרת את מסגרת האישות.
לרמב"ן קיבוע וייצוב הנישואין שווים באלמנה ובבתולה, וייתכן שכתובות שתיהן מהתורה. ייתכן שכתובת אלמנה מדרבנן כי נישואי אלמנה שונים מנישואי בתולה. לכן לדידו התקנה שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה אינה רק למנוע גירושין אלא קיבוע הנישואין מלכתחילה.
לתוס' לא ברור למה מתאלמנת תקבל כתובה, אם תקנת חכמים נועדה למנוע גירושין, זה לא שייך במתאלמנת.
"תימה לר"י כיון דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלמנה אמאי תקינו לה רבנן כתובה לא היה להם לתקן אלא לגרושה בלבד... ואומר ר"י דמתוך שהוצרכו לתקן בגרושה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקינו נמי לאלמנה משום חינא ומיהו לכתחילה לא היו מתקנים משום חינא" (תוס' לט:)
ייתכן שבשעת כתיבת הכתובה אין לדעת שתתאלמן ולכן יש לה כתובה שמא ירצה לגרשה, כיוון זה תלוי בשאלה אם חיוב הכתובה חל בשעת כתיבתה או מעין קנס אחרי פירוק הנישואין. לכן ר"י מסביר שכתובת מתאלמנת אינה קשורה לנישואיה אלא תקנה לעזור לה להתחתן מחדש.
כתובת ארוסה
בנוגע לכתובת ארוסה, תוס' (מג:) סוברים שלארוסה יש כתובה והרמב"ם סובר שאין. הרשב"א מתלבט בכך ארוכות ומסיק שהאירוסין אינם יוצרים אישות, אלא "עיקר כתובה ותנאיה לא תקינו אלא משום נשואין וחבתן". את חוב הכתובה ניתן לגבות מהאירוסין, אך הכתובה כביטוי לאישות חלה רק מהנישואין (ותנאי הכתובה יכולים להיות פרטים בקשר האישות ויכולים להיות התחייבויות כלכליות).
הגמ' דנה בכתובת אלמנה מהאירוסין:
"אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: אלמנה מן האירוסין מנלן דאית לה כתובה?" (גמ' פט:)
במתאלמנת מהאירוסין אין נישואין שצריך לייצב, ואין בעל שצריך ללחוץ עליו שלא יגרשה. המאירי מעלה אפשרות שזו שאלה כללית האם יש כתובה מאירוסין, שהרי למתאלמנת אין נישואין שצריך לבצר.
תנאי הכתובה של מתאלמנת
המשנה מפרטת את תנאי הכתובה:
"את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי - חייב, שהוא תנאי בית דין. כך היו אנשי ירושלים כותבין. אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים. אנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך, לפיכך אם רצו יורשין - נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה" (משנה נב:)
תנאי הכתובה דואגים לכלכלת מי שאינם יורשים את האיש: בני האישה (בנין דכרין) בנותיהם (מזונות בנות) והאישה (מזונותיה).
אנשי יהודה אפשרו לתת לאישה כתובה במקום לתת לה מזונות, אך אנשי הגליל פרנסו את האישה עד שתתחתן.
שוני זה בין יהודה לגליל (שגם מהווה מחלוקת בבבלי ובראשונים) בא לידי ביטוי בקריאת המשנה:
"אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, מעשה ידיה שלהן, ואין חייבין בקבורתה" (משנה צה:)
הגמ' מסתפקת האם יש לגרוס 'הניזונת', כיהודה שניתן לבחור האם האלמנה ניזונת, או שאין ה' הידיעה ואז כל אלמנה ניזונת, כגליל (כפי שמעיר רש"י).
ברם, ניתן להבין שהספק הוא בשיטת אנשי יהודה, האם האישה הניזונת חייבת מעשי ידיים ליתומים, כפי שמבינים תוס'. (רש"י חולק וסובר שבכל מקרה אם האישה ניזונת היתומים זוכים במעשה ידיה, והספק הוא האם היא ניזונת):
"הכי פירושו ניזונת תנן וכאנשי גליל שהיא ניזונת על כרחן של יתומין והלכך מעשה ידיה שלהן אבל לאנשי יהודה שמדעתם ניזונת ויכולין לסלקה אין מעשה ידיה שלהן או הניזונת תנן וכאנשי יהודה דאפילו לאנשי יהודה דאי בעו לא יהבי לה אפ"ה מעשה ידיה שלהן, מ"ר" (תוס' צה: 'ניזונת')
לדידם, לאנשי הגליל האישה ניזונת ומעשי ידיה ליתומים, כי היתומים קמים תחת אביהם. ליהודה היתומים מחליטים איך לפרנסה, וחיוב הפרנסה שעליהם אינו מכריח שגם מעשי ידיה שלהם.
לאנשי הגליל הקשר עם הבעל ממשיך במידה מסוימת דרך היתומים. הגמ' (קידושין יג:) מוכיחה שאשה שמת בעלה מותרת לעולם, למרות ההוו"א שמות הבעל אינו מפרק את כל הקשר ביניהם, כפי שבעריות האיסור נשאר לאחר מיתה. הגמ' (יבמות נה:) גם מציינת שגם לאחר מיתה האשה נחשבת "שארו" של האיש.
תוס' פוסקים כאנשי הגליל, אך מסייגים שאפשר ללכת אחר המנהג. האבנ"מ (צה א) מביא אחרונים הסבורים שמעשי ידי האישה נשארים אצלה. הוא חולק ומסביר שגם אם במקרה מסוים נוהגים אחרת, עקרונית הלכה כאנשי גליל שהבית ממשיך להתקיים גם לאחר מיתת הבעל ולכן היתומים זוכים במעשי ידיה.
הגמ' ממשיכה ודנה במציאת האישה ליתומים ביהודה ובגליל:
"תא שמע, אמר רבי זירא אמר שמואל: מציאת אלמנה לעצמה; אי אמרת בשלמא הניזונת תנן - שפיר, אלא אי אמרת ניזונת תנן - ניהוו כבעל, מה בעל מציאת אשה לבעלה, הכא נמי מציאת אשה ליורשים! לעולם אימא לך: ניזונת תנן, טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה? דלא תיהוי לה איבה, הני תיהוי להו איבה" (גמ' שם)
לאנשי יהודה היתומים לא זוכים במציאה, אך גם בגליל המציאה הולכת ליתומים רק בגלל איבה ולא כי הם ממשיכים את הבית. לכן צריך להסביר שהם לא ממשיכים את הבית לגמרי אלא את הפן הכלכלי שבו, ומציאה אינה שייכת לבית בפן הכלכלי. לכן, בניגוד לבעל שזוכה במציאת אשתו, מציאת האישה ליתומים רק משום איבה שכן הם מפרנסים אותה.
רעיון זה בא לידי ביטוי בגמ' בנוגע למעשי ידי בנות הניזונות מאחיהן:
"בעא מיניה רבי אבינא מרב ששת: בת הניזונת מן האחין, מעשה ידיה למי? במקום אב קיימי, מה התם מעשה ידיה לאב, ה"נ מעשה ידיה לאחין, או דלמא לא דמי לאב, התם מדידיה מיתזנא, הכא לאו מדידהו מיתזנא? (גמ' מג.)
זהו ספק דומה, האם היתומים זוכים במעשי הבנות מדין הבית או לא. כאן מדובר על אחים (או חורגים) ולכן מדובר רק על יחידה כלכלית. ברם, ייתכן שיש פה חיוב כלכלי בלבד שאינו גורר זכות במעשי ידיהן של הבנות.
בדומה, ייתכן שמזונות לאחר מיתה מהווים המשך של המזונות מחיים, ולכן אלמנה יכולה לתפוס מטלטלים מזונותיה למרות שהיא גובה רק מקרקעות, כפי שעולה בגמ':
"אמר רבי אלעזר: אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה - מה שתפסה תפסה" (גמ' צו.)
תוס' מסבירים שאין לתפוס כתובה כי היא לא נתנה לגבות מחיים, לעומת מזונות שכן. נראה שלדידם חיוב המזונות לאחר מיתה הוא המשך של חיוב המזונות מחיים, ונראה שהם קשורים להמשכיות היחידה הכלכלית (בניגוד לכתובה שנועדה לכך שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, רק בחייו).
יישום נוסף לרעיון זה עולה בגמ' הדנה במזונות מוחלת כתובתה:
"יתיב רבין בר חנינא קמיה דרב חסדא, ויתיב וקאמר משמיה דרבי אלעזר: מוחלת כתובתה לבעלה - אין לה מזונות. אמר ליה: אי לאו דקאמרת לי משמיה דגברא רבא, הוה אמינא לך: משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו" (גמ' נג.)
המוחלת כתובתה לא איבדה את מזונותיה, שכן מחילת המרכיב הכלכלי אינה נוגעת למרכיב האישי. הריטב"א (בניגוד לרמב"ם) טוען שדין זה קיים רק במוחלת כתובתה בחיי בעלה:
"ויש שפירשו דדוקא במוחלת כתובתה לבעלה, שאין מזונות תנאי כתובה אלא חוב באנפי נפשיה הוא או מדאורייתא או מדרבנן ואיכא למימר דכתובתה מחלה ולא מזונות, אבל באלמנה לגבי יורשין שמזונותיה משום תנאי כתובה, כל שמחלה להם כתובה הרי הוא כאילו מחלה להם מזונותיה בפירוש" (ריטב"א נג.)
חיוב המזונות בחיי הבעל נובע מהחיים המשותפים, אך לאחר מיתת הבעל רק הפן הממוני הוא המחייב במזונות, ולכן המוחלת כתובתה מחלה גם על מזונותיה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)