כתובות | יש כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה
הרב מדן עסק בכח חכמים לעקור דבר מהתורה,
הרב פתח בדברי סופרים (רי"א ספקטור) המציג שתי אפשרויות: חכמים עוקרים את דבר התורה ממש (הגמ' מכריעה שזה רק בשב ואל תעשה), או חכמים מצווים על האדם לא לקיים את המצווה. הרב טען שבאיסור טלטול לולב ושופר בשבת חכמים ציוו על האדם שלא לקיים את המצווה כדי למנוע מבעלי מלאכה לעבוד בשבת לצורך מכשירי מצווהץ.
בשאר הדינים הרב ביסס כיוון שלישי על פיו חכמים לא ממש עוקרים דבר מן התורה כלל, אלא מונעים את קיום המצווה בדרכים שונות: הם מפרשים אחרת את המצווה, מבינים שדין התורה לא חל, גורמים למצווה שלא לחול באופן עקיף ע"י גזרה, או משתמשים בסמכותם לביטול המצווה, כגון ביטול דעת האדם ע"י דעת הציבור.
סיכום מאת איתן צור שיעור ה' מחזור נ"א. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:
יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה
הקב"ה מצווה על איסורים וציוויים רבים, וחכמים עיצבו והוסיפו סייגים. נחלקו אמוראים אם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה גם בקום ועשה או רק בשב ואל תעשה.
הדברי סופרים (ד"ס) דן בשאלות האם ציווי חכמים הוא ציווי נוסף במכלול הציוויים, או שהוא מבטל דברי תורה בעצמו, וכן האם הגדרת שב ואל תעשה הוא במעשה האדם, שעדיף שלא יעשה, או בהגדרת מצוות התורה, האם היא מצווה על עשיה או חוסר עשיה (כגון איסור חכמים על הטלת ציצית בבגד פשתן, שאהדם יושב ולא עושה, אך מבטל בכך מצווה מעשית מהתורה).
דחיית מקרים שחכמים עוקרים דבר תורה
חכמים בפועל עקרו את מצוות בן סורר ומורה ע"י הטלת מגבלות רבות על דרך קיום המצווה. נראה שאין זו עקירה מוחלטת אלא פרשנות: בכל התורה יש לאב אחריות על בנו (יכול להדירו בנזיר), אך בבן סורר ומורה התורה משווה את אב לאם (בחוסר השמיעה להם, ובהוצאת שניהם את בנם אל שער העיר), ובניגוד למבנה המשפחה הפטריארכלית התורה הסכמת האם נדרשת לבן סורר ומורה. ר' יהודה לומד מזאת שיש צורך בשוויון מלא בין האב לאם, אף להגיע לשוויון במראה קול וקומה, כלומר בכוחו ויכולותיו (ולאו דוקא מראה פיזי). אין בכך עקירה שרירותית של המצווה, אלא מתיחה של פרשנות המצווה כדי למעט את קיום המצווה.
דוגמה נוספת לעקירת מצווה מהתורה היא ייבום, שהתורה רואה בחליצה פשע, אך חכמים (עפ"י שיטת אבא שאול) טענו שבלי כוונה לבנות את בית אחיו יש איסור ערווה בייבום, וכן כינו את האישה חלוצה במקום האיש.
בכל המקרים נראה שחכמים אינם עוקרים את המצווה, אלא עוקרים את דעתו של האדם. אין צורך להגיע להתנגשות בין מצווה מהתורה לדברי חכמים, אלא חכמים משנים את חיוב האדם בהתאם לנסיבות, ולא את המצווה עצמה.
גיור קטנים
מקרה בו עולה עקירת חכמים הוא גיור קטן, שרב הונא בגמ' קובע שבי"ד מגיירים קטן על דעתם וזוכים עבורו בגיור. זכיה לרוב פועלת ע"י שליחות, ואין שליחות לקטן, ולכן תוס' טוענים
"י"ל דקסבר כמ"ד בהאשה רבה (יבמות דף פט:) דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה" (תוס' כתובות יא. 'מטבילין')
ברם, א"צ להגיע לעקירת דבר תורה בקום ועשה כי אין כאן זכיה ממונית רגילה (כפי שטוענים תוס' (סנהדרין סח:)).
נאמנות אישה לאוסרה
מקרה נוסף שייתכן שחכמי עוקרים דבר תורה הוא שאינם מאמינים לאישה ב'שוויה אנפשיה' מגזרה:
"בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך, שמים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודים. חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך - תביא ראיה לדבריה, השמים ביני לבינך - יעשו דרך בקשה, ונטולה אני מן היהודים - יפר לחלקו ותהא משמשתו, ותהא נטולה מן היהודים" (גמ' נדרים צ:)
את ההגיון שלא מאמינים מסביר הרשב"א:
"מסתברא לי דתנאי ב"ד היה כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות ומפקיעות עצמן מידי בעליהן ומשום מיגדר מלתא תקון הכי דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה כל היכא דאיכא משום מיגדר מלתא" (רשב"א נדרים צ:)
למרות שעקרונית האשה היתה אמורה להיות אסורה חכמים התירו אותה כדי שבנות ישראל לא יהיו פרוצות. מדברי הרשב"א נראה שזו גזרה לשעה, אך מהסוגיה בנדרים זו נראית גזרה נצחית.
אשה נאמנת כשטוענת שנאסרה, אך חכמים תיקנו שלא נאמנת שמא היא רוצה להיפרד. ייתכן שיש צורך בכח חכמים לעקור דבר מהתורה בכדי שלא להאמין לאישה למרות שאדם נאמן ב'שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא', כך מבין הד"ס. ייתכן שאין כאן עקירת איסור קיים, אלא אין נאמנות למרות 'שוויה אנפשיה' בגלל שמציאותית אין להאמין כאן.
משיאין על פי עד אחד
מקרה אחר הוא ההיתר להשיא עפ"י עד אחד, גם עדים שלרוב אינם נאמנים, כפי שעולה במשנה:
"אמר רבי עקיבא: כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה, מצאתי נחמיה איש בית דלי, אמר לי: שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא יהודה בן בבא, ונומיתי לו: כן הדברים. אמר לי, אמור להם משמי: אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות, מקובלני מר"ג הזקן, שמשיאין את האשה על פי עד אחד. וכשבאתי והרציתי הדברים לפני ר"ג, שמח לדברי ואמר: מצאנו חבר לרבי יהודה בן בבא. מתוך הדבר נזכר ר"ג שנהרגו הרוגים בתל ארזא, והשיא ר"ג נשותיהן על פי עד אחד, והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד, מפי עבד, מפי אשה, מפי שפחה. ר' אליעזר ורבי יהושע אומרים: אין משיאין את האשה על פי עד אחד; ר' עקיבא אומר: לא ע"פ אשה, ולא על פי עבד, ולא על פי שפחה, ולא על פי קרובים" (משנה יבמות קכב.)
מהתורה רק שני עדים נאמנים, וכאן חכמים האמינו עפ"י עד אחד. כך מבינים תוס':
"דודאי מן הדין לאו מת מצוה התם רק לפי שקרוביה מתרשלים ממנה שויוה רבנן כמת מצוה ואף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה במקום שיש פנים וטעם בדבר ודאי לכ"ע יש כח לעקור תדע דבכולי סוגיא דהתם (לא) מייתי מאשה שנאמנת לומר מת בעלי דהרי עוקרה דבר תורה בקום ועשה אלמא ודאי במקום שיש פנים וטעם יש כח לעקור ודייקא ומנסבא מתוך חומר שמחמירין בסופה" (תוס' נזיר מג:)
אנו מאמינים לעד אחד שמת בעלה כי במקרה כזה נותנים כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה. אם האישה נישאת ואז חוזר בעלה צריכה גט מזה ומזה וכו'. הסיבה לחומרות אלו היא לוודא "חזקה אישה דייקא ומינסבא", לוודא שהאישה תבדוק כמו שצריך. לכן נראה שאין כאן עקירת דבר מהתורה ע"י חכמים, אלא אנן סהדי (כשני עדים) שבעלה מת שהרי היא רוצה להתחתן וכנראה בדקה כראוי שבעלה מת, כלומר חכמים החמירו על האישה כדי שניתן יהיה להאמין לעד אחד באופן הגיוני, מחזקה, ואין כאן עקירה שרירותית של דבר תורה.
הד"ס טוען שחכמים עוקרים איסור אשת איש, אלא שמעיקר הדין האישה מותרת (ודברים דומים כותב הריטב"א).
הנודר צום בחנוכה ופורים
במקרה שאדם נודר לצום ביום של מועד מדרבנן הרמב"ם פוסק שנדרו אינו חל בגלל גזרת חכמים:
"הנודר שיצום... פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכין חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים" (רמב"ם נדרים ט ג)
הכס"מ מבין שבגלל שמדובר במועדים מדרבנן חכמים עקרו את הנדר מהתורה:
"חיזוק דברי חכמים בכל מה שדברו בו אף על גב דלא ליהוי ביה מיגדר מילתא גורם לקיים דבריהם במיגדר מילתא שאם היו מזלזלים באחד מדבריהם אתו לזלזולי בכלהו הילכך כל מידי דהוי חיזוק לדבריהם הוי כמו מיגדר מילתא" (כס"מ נדרים ט ג)
ברם, ייתכן שחכמים לא עוקרים נדר מהתורה, אלא מתירים נדר, שכח ביד חכמים להתיר נדרים.
עקירת דבר מן התורה
עיקר הדיון בעקירת דבר מהתורה נמצא במשנה, וגם שם נראה שאין עקירה ממש אלא שינוי היחס של האדם אל המצווה:
"האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך וניסת, ואח"כ בא בעלה - תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה; ואין לה כתובה, ולא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות - לא על זה ולא על זה, ואם נטלה מזה ומזה - תחזיר; והולד ממזר מזה ומזה" (משנה יבמות י א)
כשחזר בעלה של האישה שהותרה ונישאה לאחר, הולד נחשב ממזר מדרבנן, ולמרות זאת רב חסדא מתיר לו לשאת ממזרת, ועוקרים בכך דבר מהתורה.
בקביעה שאותו ולד נחשב ממזר הרי הוא הוצא מקהל ה', והיתרו לישא ממזרת אינו עקירת המצווה, אלא קביעה שהאדם אינו מקהל ה' וממילא מותר בממזרת. אין כאן עקירת מצווה, אלא שינוי המציאות ומתוך כך משתנה הדין.
היתר תרומת טמא על טהור צ:
הגמ' שם מעמתת דין זה עם עקירת מעמד תרומה:
"תנן התם: אין תורמין מן הטמא על הטהור, ואם תרם, בשוגג - תרומתו תרומה, במזיד - לא עשה ולא כלום. מאי לא עשה ולא כלום? א"ר חסדא: לא עשה ולא כלום כל עיקר, דאפילו ההיא גריוא הדר לטיבליה; רב נתן ברבי אושעיא אמר: לא עשה ולא כלום לתקן את השירים, אבל תרומה הוי" (גמ' יבמות פט.)
מתקנת חכמים אין לתרום מהטמא על הטהור, ומי שתורם כך אין תרומתו תרומה ומותרת באכילה לישראל, למרות שמהתורה כן נחשבת תרומה. נראה שחכמים לא שינו את מצוות תרומה ולא עקרו דבר מהתורה, אלא יש לחכמים כח לשנות את מעמד התרומה אף מהתורה. החלת קדושת תרומה היא קביעה בעלת השלכה ציבורית, ולכן גם דרושה הסכמה ציבורית לקידוש התרומה (כפי שלקידוש האישה יש השלכה ציבורית- איסור האישה לעולם, ולכן העדים מהווים הסכמה ציבורית לדבר. לכן חכמים גם יכולים להפקיע קידושין, שכן הקידושין נעשים על דעת הציבור ובי"ד מייצגים את הציבור). אם הציבור אינו מקבל את קביעת התרומה הרי שדעת המקדש אינה נחשבת, ואין כאן עקירת מצוות התרומה, אלא התרומה לא חלה מהתורה.
ביטול גט
דוגמה נוספת שהגמ' מביאה הוא ביטול גט, שחכמים אינם מאפשרים את ביטול הגט למרות שהוא בטל מהתורה:
"ת"ש: בטלו - מבוטל, דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו, א"כ מה כח ב"ד יפה והא הכא דמדאורייתא בטל גט, ומשום מה כח בית דין קא שרינן אשת איש לעלמא! מאן דמקדש - אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושין" (גמ' יבמות צ:)
חכמים אינם עוקרים דבר מהתורה אלא מונעים את ביטול הגט, כמו הפקעת קידושי האדם.
בדין זה של ביטול גט הירושלמי אינו מכיר את מושג הפקעת הקידושין, ולכן דן בעקירת דבר מהתורה:
"עבר וביטלו נישמעינה מן הדא אם ביטלו הרי זה מבוטל דברי רבי. רבן שמעון ב"ג אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו. יאות אמר רבן שמעון בן גמליאל מאי טעמא דרבי דבר תורה הוא שיבטל והן אמרו שלא ביטל. ודבריהן עוקרין דברי תורה וכי זיתים על שמן וענבים על היין לא תורה הוא שיתרום והן אמרו שלא יתרום מפני גזל השבט. ולא עוד אלא שאמרו עבר ותרם אין תרומתו תרומה" (ירושלמי גיטין ד ב)
גם כאן אין צורך לדון בעקירת דבר מהתורה ממש, אלא חכמים עוקרים את דעתו של האדם או את קביעת הדין שלו.
יין לקידוש ונר חנוכה
ישנה מצווה נוספת שחכמים עוקרים את קיומה- יין קידוש, בגמ' בנוגע לחנוכה:
"בעי רבא: נר חנוכה וקידוש היום מהו? קידוש היום עדיף - דתדיר, או דילמא: נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא? בתר דאבעיא הדר פשטה: נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא" (גמ' שבת כג:)
האנשי שם (על הרי"ף) טוען שיש כאן עקירה של מצוות קידוש היום על היין, (למ"ד שזו מצווה מהתורה), אך נראה שאין כאן עקירה של המצווה, אלא העדפה של קיום מצווה מדרבנן במעט הממון שיש.
מת מצווה
מקרה נוסף שהגמ' מביאה הוא כה"ג הנטמא לאשתו מדרבנן:
"ומיטמא לה. והא הכא דמדאורייתא אביה מיטמא לה, ומדרבנן מיטמא לה בעל! משום דהויא לה מת מצוה. ומי הוי מת מצוה? והתניא: אי זהו מת מצוה? כל שאין לו קוברין, קורא ואחרים עונין אותו - אין זה מת מצוה! הכא נמי, כיון דלא ירתי לה, קריא ולא ענו לה" (גמ' יבמות פט:)
אין זו עקירה של איסור הטומאה. הגמ' מסבירה שמדובר בת מצווה. אמנם הכה"ג נטמא למי שמעיקר הדין לא אמור היה להיטמא לו, אלא עליו להיטמא להוריו שמא לא יהיה מי שיטמא להם, ולכן גם לאשתו מדרבנן שלא יהיה מי יטמא לה- הכה"ג נטמא. אין כאן עקירת האיסור, אלא הרחבת ההיתר (היתר ההורים או היתר מת מצווה. הרמב"ן טוען שנחשבת ממש מת מצווה).
אכילת תרומה
המקרה הבא בגמ' הוא האישה מדרבנן האוכלת בתרומת בעלה הכהן:
"ואוכלת בגינו תרומה - בתרומה דרבנן" (גמ' יבמות צ.)
הגדרת אכילת תרומה היא אישה האוכלת על שולחן בעלה הכהן. נראה שהנשואה מדרבנן אינה עוקרת את איסור התרומה, אלא מציאותית היא סמוכה על שולחנו. אין כאן עקירת איסור תרומה, אלא הרחבת ההיתר "וְכֹהֵ֗ן כִּֽי־יִקְנֶ֥ה נֶ֙פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ" (ויקרא כב יא).
דם שנטמא
המקרה הבא בגמ' הוא דם שנטמא שאינו מרצה, למרות שמהתורה הוא מרצה:
"תא שמע: דם שנטמא וזרקו בשוגג - הורצה, במזיד - לא הורצה; והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה, דתניא: על מה הציץ מרצה? על הדם ועל הבשר ועל החלב, שנטמא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בצבור, ואמרי רבנן לא הורצה, וקא הדר מעייל חולין לעזרה! אמר רבי יוסי בר חנינא: מאי לא הורצה דקאמר? להתיר בשר באכילה, אבל בעלים נתכפרו בו. סוף סוף קמתעקרא אכילת בשר, וכתיב: ואכלו אתם אשר כפר בהם, מלמד, שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים! א"ל: שב ואל תעשה שאני" (גמ' יבמות צ.)
נראה שחכמים אינם עוקרים את ריצוי הדם הטמא, אלא מפרשים את הפסוק כך. אמנם ציץ מרצה על דם שנרק בטומאה, אך חכמים מבינים שאם נזרק בטומאה במזיד כוונת הכתובים היא שאין הציץ מרצה.
פרישה מהערלה וכו'
הגמ' מביאה חכמים גוזרים שהפורש מהערלה (נימול) טמא שבעה ימים ואינו אוכל פסח, כפי שכותב רש"י:
"ערל - דאמר בפסחים (דף צב) הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וגר שנתגייר ערב הפסח אין שוחטין עליו ואמר בגמרא טעמא דבית הלל גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כו' בפרק האשה אלמא משום גזירה דרבנן מבטלינן ליה מפסח" (רש"י יבמות צ:)
נראה שאין כאן עקירת חיוב פסח, אלא טומאה מדרבנן שיכולה לדחות גם את מצוות אכילת הפסח מהתורה.
בדומה הגמ' מביאה מקרה שחכמים אוסרים להזות ובכך מונעים מהאדם להקריב פסח, כפי שכותב רש"י:
"הזאה - שבות ולית עלה בשבת אלא איסורא דרבנן ועומדת בפני הפסח ומבטלתו דאמרי' הזאה שבות ואינה דוחה שבת"
וכן הגמ' מציינת את איסור טלטול אזמל, כפי שמסביר רש"י:
"ואזמל - לגבי מילה אמור רבנן (שבת דף קל:) אין מביאין אותו דרך גגות וקרפיפות והוצאה דידהו מדרבנן ומיעקרא מילה בזמנה"
בכל המקרים האלו חכמים אינם עוקרים את המצווה, אלא גזרת חכמים מונעת בפועל את קיום המצווה.
שופר לולב ומגילה
דוגמה נוספת שהגמ' מביאה היא שופר ולולב, כפי שכותב רש"י:
"שופר ולולב - מצות עשה ומבטלינן להו בשבת מדרבנן משום גזירה שמא יטלנו בידו כו'."
חכמים גזרו שלא לטלטל שופר ולולב בשבת שמא יטלטלו ויביאו למומחה. ר' אליעזר התיר מכשירי מילה בשבת, ולכן נראה שבעלי מלאכה עבדו בשבת בלוד, וחכמים רצו להילחם במגמה זו ואסור כל דבר שעלולים להגיע לידי מלאכה בקיום המצווה.
ייתכן שבמקרה זה חכמים כן עקרו מצווה מהתורה (בשב ואל תעשה), בכדי לשמור על שבת ויו"ט הם אסרו לקיים את המצווה (שופר לולב ומגילה).
קשה, שבשערי תשובה טוען שבכל מצווה שגורעים יש איסור בל תגרע:
"יש על כל מצות עשה אזהרת לאו כוללת, שנאמר: "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו"" (שערי תשובה ג יא)
בדרך זו הולך תלמידו הרשב"א המקשה על עקירת המצווה, ומתרץ:
"ומסתברא דלא קשה כלל, דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו ואי נמי ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה ואי נמי במה שאירע במקרה שנתערב מתן אחת במתן ארבע וכיוצא באלו, אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף דכבר אמרה תורה על פי התורה אשר יורוך... אלמא כל לצורך ב"ד גוזרין ומוסיפין והרשות בידן, וה"ה בבל תגרע לצורך כגון י"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת אף על גב דאמרה תורה תקעו עמדו וגזרו שלא לתקוע וכל זה לצורך והכא נמי לצורך ראו לתקוע ולחזור ולתקוע ומצוה לשמוע לדברי חכמים מלא תסור כן נ"ל" (רשב"א ר"ה טז.)
יש לחכמים רשות לומר לאדם שלא לקיים את המצווה גם בלי לעקור אותה.
סוכה פסולה מדרבנן
נושא נוסף בו עולה כח חכמים לעקור דבר מהתורה הוא סוכה הפסולה רק מדרבנן. תוס' טוענים שזוכה שאסורה רק לב"ש וכשרה מהתורה היא עקירה, אך ניתן להסביר שחכמים מגדירים מחדש מהי ישיבה (וסוכה קטנה אינה מוגדרת כישיבה) ואין כאן עקירה של דבר מהתורה אלא הגדרה של דרך קיום המצווה מהתורה.
זמן ק"ש של ערבית
מהתורה ניתן לקרוא ק"ש כל הלילה, אך חכמים גזרו משום סייג רק עד חצות. תלמידי ר' יונה כותבים שכלל אין לקרוא ק"ש אחר חצות:
"נראה למורי הרב נר"ו דס"ל לרבנן שאפילו קריאת שמע עצמה שהיא מן התורה כל הלילה אינו קורא אותה אחר חצות שיכולין חכמים לפטרו ממצות עשה כל זמן שעושין כן משום סייג או משום קיום המצוה עצמה דהכי חזינן בלולב" (תר"י ברכות א.)
חכמים פוטרים אדם מקיום מצווה מהתורה.
הרא"ה חולק וטוען שניתן לקרוא ק"ש בדיעבד עד עמוד השחר:
"פלוגתיהו בלכתחלה, דלרבן גמליאל עד עמוד השחר, ולרבנן עד חצות, אבל בדיעבד מודו רבנן לרבן גמליאל דעד עמוד השחר, והכי איתא בגמרא. והאי דפליגי במתני' דוקא בלישנא דבשכבך אי תחלת שכיבה אי כל שכיבה" (רא"ה ברכות ב.)
ייתכן שחכמים אינם עוקרים את מצוות ק"ש, אלא מגדירים מחדש שהבוקר מתחיל בחצות הלילה, ואז כבר אי אפשר לקיים 'בשכבך'. כפי שתרוה"ד צריכה להיות בעלות השחר, אך ביו"כ תורמים בחצות הלילה. יש כאן שינוי וסייג של המציאות ולא של הדין.
סדין בציצית
האשכול דן במקרה שאדם מטיל ציצית בסדין בניגוד לתקנת חכמים, האם עובר על כלאים. הס"ד טוען שאן חכמים ממש עקרו את המצווה עוקר בכלאיים, אך אם חכמים רק אמרו לאדם שלא לקיים את המצווה- המצווה עדיין קיימת ואינו עובר על כלאיים.
מיגדר מילתא
לנביא מותר לעקור מצווה רק לשעתה (כאליהו בהר הכרמל), אך חכמים יכולים לעקור דבר מהתורה לדורות, ייתכן שזה 'חכם עדיף מנביא', כפי שמובא בגמ':
"ת"ש: אליו תשמעון - אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו" (גמ' יבמות צ:)
להסבר הרשב"א שממש יש פה עקירת דבר מהתורה (בניגוד לדברינו שחכמים לא עוקרים אלא באופן מקומי לא מאמינים לאישה), כי הסדרת חיי המשפחה חשובה כ"כ שניתן לעקור דבר מהתורה לדורות בשבילה.
יש תשובות במשפט כהן (קמב-קמד) לגבי מיגדר מילתא, עבירות ומסירות נפש לצורך כלל ישראל.
בספר 'אני מאמין' יש סיפורים רבים על מסירות נפש בשואה על דברים שאין למסור עליהם את הנפש, ולמד עם הרב עמיטל את תשובות הרב קוק שגם בסכנה פיזית, ולא רק רוחנית, למסור את הנפש לטובת כלל ישראל.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)