כתובות | הכתובה: יסוד חיובה ומהותה
הרב גיגי עסק ביסודות חיוב הכתובה ומטרתה. הרב פתח בדיון בעיקר הכתובה ובשאלת תוקפו. תוס' סבורים שעיקר הכתובה מהתורה והיא מוהר הבתולים שמפתה ואונס משלמים, ומכאן שמטרת הכתובה היא להיות דמי נישואי בתולה. הרשב"א סובר אף הוא שהכתובה נלמדת ממוהר הבתולים אך זהו מוהר נפרד וסכום הכתובה מדרבנן. ייתכן שמטרת הכתובה לדידו כמו הרמב"ן, הסובר שעיקר כתובה מהתורה אך לא נלמדת ממוהר אלא הלכה למשה מסיני, ותפקידה הוא ליצור ולהביע חיבה בין האיש לאישה. רש"י נוקט בגישה המשלבת את השיטות כך שכתובה היא מוהר וסכומה נלמד ממוהר המפותה, אך זהו מוהר שונה. ייתכן שהמוהר נועד ליצור חיבה, וחכמים שקבעו את הסכום הוסיפו לכתובה את תפקיד דמי נישואי בתולה. בדרך זו הלך הר"י מיגש הטוען שמנה אחד מעיקר הכתובה נועד לחיבה ומנה אחד הוא דמי בתולים. לאפשרות שהכתובה מדרבנן הנימוק לתקנתו הוא שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה. השטמ"ק טוען שזהו לא נימוק התקנה אלא פרטיה, ותוס' מוסיפים (עפ"י הגמ') שכתובת אלמנה משום חינא, כי 'שלא תהיה קלה' לא שייך בה. לכן ניתן להציע שחינא ו'שלא תהיה קלה' הם נימוקים מקבילים בבתולה ובאלמנה שנועדו שניהם ליצור חיבה בין האיש לאישה (ויש לכך כמה ראיות- ר"מ סובר שאם האישה חושבת שאין לה כתובה היא אסורה על בעלה משום שהיא סבורה שאין לה חינא, וכן הירושלמי קובע שכתובת בתולה מן הנישואין מנה כי אין לה חינא, וכן כתובה נגבית מזיבורית כתקנת חכמים חיובית ולא מעידית כקנס). רעיון זה נכון גם בשאר הכתובה ולא רק בעיקר הכתובה. הרמב"ם כותב שכתובה מדרבנן, אך בפתיחת הל' אישות מגדיר את הכתובה כחלק מהנישואין, ונראה שהכוונה היא שכל חיובי הכתובה מהתורה כי הם מגדירים את הנישואין, אך עיקר הכתובה וסכומו מדרבנן (וכך עולה מהגר"א).
סיכום מאת איתן צור שיעור ה' מחזור נ"א. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:
הכתובה- יסוד חיובה ומהותה
הקב"ה מצווה (שמות כב טז) על תשלום קנס האונס והמפתה "כֶּ֣סֶף יִשְׁקֹ֔ל כְּמֹ֖הַר הַבְּתוּלֹֽת", ויש מהחכמים הלומדים מכאן על חיוב תשלום כתובה לכל הנשים.
הגמ' מביאה מחלוקת תנאים אם כתובת אישה מהתורה, ועמדת רשב"ג למסקנה מהתורה. מסקנת הירושלמי שלרשב"ג כתובת אישה מדרבנן.
דיונים אלו נוגעים ל'עיקר הכתובה' כלומר הסכום הבסיסי המוטל על האיש לשלם לאישה, למרות שישנו מושג רחב יותר של כתובה הכולל עוד חיובי איש לאישה היוצרים את מכלול היחסים ביניהם.
אם חיוב עיקר הכתובה מדרבנן הרי הסיבה ברורה- כדי שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה.
אם חיוב עיקר הכתובה מהתורה הוא נלמד מקנס המפתה, כפי שנאמר בבריתא:
"והתניא: כסף ישקול כמוהר הבתולות - שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה, מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה; רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה - אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים" (גמ' כתובות י.)
חכמים סמכו את חיוב הכתובה 'מוהר הבתולות' למוהר הבתולות שהתורה מחייבת ספציפית את המפתה.
כתובה מהתורה
תפקיד הכתובה
תוס'- כתובה היא מוהר הבתולות מהתורה
תוס' אכן מבינים שקנס המפתה אינו חיוב חדש, אלא חיוב עליו לשלם את מוהר הבתולות הרגיל (כשיטת ר"ת שכתובה דאוריתא).
הגמ' בב"ק לומדת שאונס ומפתה משלמים את הקנס ממיטב נכסיהם, וכן עליהם לשלם בכסף צורי, כמו כל חיוב קצוב האמור בתורה. ומכאן שמוהר הבתולות אף הוא חמישים כסף ממיטב או מאתיים זוז כסף צורי, והוא דמי נישואים עם בתולה, שגם אונס ומפתה חייבים לשם (ולשון הבריתא שחכמים סמכו את חיוב הכתובה לתורה משום שכתובה לאישה רגילה אינו מפורש בתורה. אמנם, תוס' (סוטה כז.) אומרים שכתובה היא דרבנן ומדייקים זאת מהביטוי "מכאן סמכו חכמים", אך אין זו שיטתם הרוחבית).
בשיטה זו הולך גם הרשב"ם:
"מהר ימהרנה - כמוהר הבתולות. חמשים כסף" (רשב"ם שמות כב טז)
הרא"ש (א יט) טוען שניתן לכתוב בכתובה "דחזי ליכי מדאוריתא" משום שזה מעיד על סוג הכסף- צורי- ולאו דוקא על תוקף חיוב עיקר הכתובה. לחלופין ניתן היה לטעון שיש לשלם בכסף תורה (צורי) רק אם חיוב הכתובה מהתורה.
רמב"ן, רשב"א- כתובה כדמי חיבה
גישה שונה עולה בדברי הרמב"ן הטוען שכתובת אישה אינה מוהר הבתולות, אלא לכל אישה יש 'מוהר', אך מוהר הבתולה שונה ממוהר האונס והמפתה:
"לאו מילתא היא דרשב"ג לאו ככסף קנס קאמר אלא מדאמר רחמנא כמוהר הבתולות ואפקיה בלשון מוהר משמע דלכולן יש להן מוהר ולאו כסף מוהר הבתולות קאמר, תדע שהרי כתובת אשה בזיבורית לדברי הכל ואונס ומפתה בעדית...
ומשמע דאפי' לרשב"ג אסמכתא דרבנן היא דהא סמכו קתני ואף על גב דכתובת אשה מן התורה קאמר הלכה למשה מסיני כמו שאר תורה שבע"פ קאמר" (רמב"ן כתובות קי:)
הרמב"ן טוען שתשלום מוהר ותשלום קנס שונים ולכן מפתה מעידית וכתובה מזיבורית (לתוס' אכן כתובת אישה כמפתה, מעידית, וחכמים תיקנו שישלם מזיבורית). אף אם כתובת אישה מהתורה, היא אינה נלמדת ממוהר המפותה. לכן התורה אינה קובעת את הסכום אלא זו תקנת חכמים.
בשיטה זו הולך הרשב"א, אלא שהוא אכן מקשר בין מוהר הבתולות למוהר המפותה, אך עדיין הסכום מתקנת חכמים:
"אלא משום דאפקיה רחמנא לקנס בלשון מוהר סמכו חכמים שיש מוהר לבתולות והיינו כתובה וכל אחד כותב כרצונו אם מעט ואם הרבה וחכמים תקנו לכל בתולה מאתים" (רשב"א כתובות י.'הואיל')
כתובה כמוהר או דמי חיבה
מחלוקת זו עולה במכילתא דרשב"י, האם יש קצבה לכתובה מהתורה:
"אי אתה יודע כמה הוא כסף הרי אני דן… נאמ' כאן כסף ונאמ' באונס כסף (שם) מה כסף האמ' באונס חמשים כסף אף כסף האמ' כן חמשים כסף... רבן שמע' בן גמליאל אומ' כתובת אשה אין לה קיצבה מן התורה" (מכילתא דרשב"י שמות כב טז)
ייתכן שאין הבדל בתשלום הכתובה בין תוס' לרמב"ן (אלא בתוקף הסכום), אך ייתכן שלשיטת הרמב"ן אין סכום כתובה מהתורה משום שסכום הכתובה אינו מעין דמי נישואי בתולה, אלא כסף שאמור לבטא את מערכת היחסים בין האיש והאישה (ולכאורה כיוון זה מתאים יותר לרמב"ן (מאשר לרשב"א) שאין זה מוהר שנלמד ממפותה כלל אלא חיוב שונה).
ההשלכה של תפיסה זו היא כתובת אלמנה, שלתוס' ואולי לרשב"א אין מקום למוהר בתולות באלמנה, אך לרמב"ן אלו מעין 'דמי חיבה' וגם באלמנה שייך חיוב כזה.
הגמ' דנה בכתובת אלמנה:
"רבי מאיר אומר: כל הפוחת לבתולה ממאתים, ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות. קסבר ר' מאיר: כתובה דאורייתא" (גמ' כתובות נו:)
תוס' מקשים שהרי לר' מאיר כתובה דאוריתא, ולמה אם כן סכומה פחות ממאתים:
"קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא - אף על גב דכתובת אלמנה דרבנן מ"מ עיקר כתובה דאורייתא היא" (תוס' כתובות נו:)
לדידם סכום כתובת אלמנה דרבנן, ורק עצם הכתובה מהתורה.
בניגוד לכך הרמב"ן מציע כמה תירוצים ומוכן לשקול שכתובת אלמנה מהתורה:
"קסבר ר"מ כתובה דאורייתא, פי' ואפי' דאלמנה. פי' אחר..." (רמב"ן כתובות נו:)
בתירוץ הראשון יש מקום לומר שכתובת אלמנה מהתורה משום שאין אלו דמי בתולים אלא סכום נפרד הקובע את החיבה בין אלמנה לבעלה.
למסקנה כתובת אלמנה מדרבנן, ואולי הסיבה לכך היא שבאלמנה גם החיבה פחותה, כפי שעולה מהגמ':
"כי שנא שלח - ר' יהודה אומר: אם שנאתה שלח, ר' יוחנן אומר: שנאוי המשלח. ולא פליגי: הא בזוג ראשון, הא בזוג שני" (גיטין צ:)
גם אם הכתובה היא דמי חיבה, חיבה יתרה יש רק בזיווג ראשונה ולכן רק כתובה בתולה היא מדאורייתא.
רש"י, ר"י מיגש- כתובה כמוהר ודמי חיבה
גישה ממצעת ניתן לראות בדברי רש"י המשווה בין מוהר הבתולות ומוהר המפתה, אך אין מדובר על אותו חיוב, אלא שני חיובים שהתורה משווה את סכומיהם:
"שיהא זה כמוהר הבתולות - הקיש הכתוב קנס המפתה לקנס האונס מה להלן נ' אף כאן נ' ומה כסף האמור כאן שקלים דכתיב ישקול אף להלן שקלים דלא תימא מעות. מכאן סמכו - מדקרי לה מוהר" (רש"י כתובות י.)
כך עולה גם מדבריו על התורה, שמוהר הוא סכום (שאינו קצוב) בין איש לאשתו כרמב"ן, אך הוא נקצב כמו הסכום של מוהר האונס והמפתה:
"מהר ימהרנה - יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו, שכותבל לה כתובה וישאנה: (טז) כמהר הבתולות - שהוא קצוב חמשים כסף אצל התופס את הבתולה ושוכב עמה באונס" (רש"י שמות כב טז)
ייתכן שמוהר זה הוא גם דמי חיבה, ולכן מראש אינו קצוב, וחכמים הלומדים את קצבתו ממוהר האונס מוסיפים שמוהר זה מתפקד גם כדמי בתולים.
שני תפקידים אלו עולים בדברי הר"י מיגש הטוען שהאישה אינה יכולה למחול על כל עיקר כתובתה בגלל מנה דמי הבתולים שבו, אך על מנה החיבה שבו ניתן למחול:
"גבי כתובה דשייכא בבעילה שהרי דמי הבתולים היא, אם תכתוב לו שובר שכבר התקבלתי ממך הכל ואין לי עליך כלום והיא לא נתקבלה נמצאת בעילתו בלא כתובה כלל והויא לה בעילתו בעילת זנות, הואיל והכתובה דמי הבתולים היא, הילכך לא אפשר שלא ישאר לה עליו מנה שהוא דמי הבתולים כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות, ואם התנית שלא ישאר לה עליו כלום תנאו בטל הוא ואפילו כתבה לו דבמנה האחר הוא, שיש לה לכתוב לו התקבלתי ותמחול לו עליו הואיל ודבר שבממון הוא" (ר"י מיגש בקובץ שיטות קמאי כתובות נו.)
כתובה דרבנן
חכמים מנמקים את הכתובה 'שלא תהא קלה בעיניו להוציאה', אך ייתכן שזהו נימוק רק להתפחות דיני כתובה ולא לעצם התקנה, כפי שעולה מהגמ' (וכך עולה מהתורא"ש):
"תניא נמי הכי: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה; ועדיין כשהוא כועס עליה, אומר לה לכי אצל כתובתיך, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה, עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב, עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים; ועדיין כשכועס עליה, אומר לה טלי כתובתיך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן, שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה" (כתובות פב:)
השטמ"ק אכן טוען ש'שלא תהא קלה' רלוונטי גם למ"ד שכתובה מהתורה, משום שפרטי הדין ואופן נתינת הכתובה (במשעבדת אצל נכסי הבעל) נובעים מנימוק זה, ויסוד הדין יכול להיות מהתורה או מתקנת חכמים שונה:
"יש לי לפרש עוד דלעולם כתובת בתולה מדאורייתא וכמו שפירש ר"ת ז"ל ורבנן תיקנו לאלמנה נמי כתובה דומיא דבתולה שלא תהיה אשה בלא כתובה וכעין דאורייתא תקון וכל אשה בלא כתובה בעילתה בעילת זנות. ומיהו מדאורייתא אי הוה בעי הוה מצי למיתב לה כתובתה על השלחן ולהיות כתובתה תחת ידה ותקינו רבנן שלא יתן לה כתובתה בידה אלא יכתוב עליו כתובה בחוב ויהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה וכדתנן לקמן בפרק האשה שנפלו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ומיהו עיקר נתינת כתובה לאו מהאי טעמא הוא אלא כדכתיבנא" (שטמ"ק לט: 'ודעת ר"ח')
תקנת הכתובה אינה רק משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שהרי אז אין סיבה שמתאלמנת תזכה בכתובה, ולכן מסבירים תוס' שכתובתה תוקנה משום 'חינא':
"תימה לר"י כיון דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלמנה אמאי תקינו לה רבנן כתובה לא היה להם לתקן אלא לגרושה בלבד ואומר ר"י דמתוך שהוצרכו לתקן בגרושה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקינו נמי לאלמנה משום חינא ומיהו לכתחילה לא היו מתקנים משום חינא" (תוס' כתובות לט: 'טעמא')
מלכתחילה לא היו מתקנים כתובה רק משום חינא, וכתובת המתגרשת בכדי שלא תהא קלה, אך כתובת אלמנה משום חינא.
חינא זו מוסברת בדברי תוס':
"פירש בקונטרס שיהיו האנשים נושאים חן בעיני הנשים וינשאו להם... ונראה כפר"ח דפירש משום חינא שיהו הכל קופצין עליה לישאנה והכי איתא בהדיא בירושל' דפירקין" (תוס' גיטין מט:)
ברם, נימוק זה אינו סביר למקרה שהאיש נפטר, שישלם לאשתו כדי שישאוה מעתה, אלא זהו טעם לתקנת אלמנה הנישאת.
לכן נראה שטעם החינא הוא עיצוב חיי הנישואין והדגשת החן שהאישה מוצאת בעיני האיש. ייתכן שזו גם המשמעות של 'שלא תהא קלה', לא קנס המונע גירושין, אלא עיצוב הנישואין ככאלו שלא יתפרקו במהרה. יש לכך כמה ראיות:
· שיטת ר"מ בגמ' שאישה החושבת (בטעות) שבעלה פחת מכתובתה הרי בעילתו בעילת זנות, משום שהכתובה אמורה ליצור את יציבות הנישואין, וזו תלויה בדעת האישה:
"ר' מאיר אומר: כל הפוחת וכו'. כל הפוחת אפי' בתנאה, אלמא קסבר: תנאו בטל ואית לה, וכיון דאמר לה לית ליך אלא מנה לא סמכא דעתה, והויא לה בעילתו בעילת זנות" (גמ' כתובות נו:)
· תשלום הכתובה, שהגמ' קובעת למרות שהיא קנס היא נגבית מהזיבורית כתקנת חכמים, כלומר כתקנה חיובית שלא רק נועדה למנוע גירושין אלא לעצב את הנישואין:
"תנא: הואיל וקנס חכמים הוא, לא תגבה אלא מן הזיבורית. קנסא - מאי קנסא? אלא אימא: הואיל ותקנת חכמים הוא, לא תגבה אלא מן הזיבורית" (גמ' כתובות י.)
מכאן ניתן לטעון שכל חובות הכתובה נועדו לעצב את בניית מערכת היחסים והבית המשותף של האיש והאישה. לא רק סכום עיקר הכתובה נועד לעיצוב ה'חינא', אלא כל חובות הבעל והאישה שרוצים לבנות בית ככל "גברין יהודאין".
· במקרה שאישה נישאת לאחד ומתגרשת ונישאת לשני הגמ' דנה בכך שאין לה טענת בתולים:
"ת"ר: כנסה ראשון לשום נישואין, ויש לה עדים שלא נסתרה, אי נמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה - אין השני יכול לטעון טענת בתולים, שהרי כנסה ראשון. אמר רבה, זאת אומרת: כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה - יש לה כתובה מנה; רב אשי אמר, בעלמא לעולם אימא לך: לית לה כלל, ושאני הכא, שהרי כנסה ראשון" (גמ' כתובות יא:-יב.)
ההסבר הפשוט הוא כדברי רש"י מסביר שהאיש היה צריך לדעת שהיא נבעלה לראשון למרות שהעדים אומרים שהיא בתולה. ברם, הרמב"ן מעלה סיבה אחרת לכך שכתובתה מנה:
"ומשמע לי דה"ק בודאי שבחזקת בתולה נשאה כמו שאמרו העדים… אבל נשא בתולה מן הנשואין לא כתב לה אלא כבעולה מפני שכבר בטל חינה ואין אדם רוצה ללוקחה אלא בדמי בעולה" (רמב"ן כתובות יב.)
השני לא צריך היה להניח שהאישה בעולה, כדברי העדים, אבל בגלל שזהו זיווג שני אין לאשה חן של בתולה. הכתובה באה בשביל החן של הזיווג הראשון ולכן בזיווג שני גם לבתולה לא תהיה כתובה מאתיים.
כך גם הירושלמי קובע שלבתולה מן הנישואין בטל החן, ולכן כתובתה כשל אלמנה:
"בוגרת לא בטל חינה בתולה מן הנישואין בטל חינה מה פליגין במוכ' עץ דר"מ אמ' לא בטל חונה ורבנין אמרין בטל חינה" (ירושלמי כתובות א ג)
שיטת הרמב"ם- כתובה מהתורה ועיקר כתובה מדרבנן
הרמב"ם מביא שתפקיד הכתובה הוא למנוע גירושין:
"וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואחר כך יהיה מותר באשתו… וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה" (רמב"ם אישות י ז)
ברם, בפתיחת הל' אישות נראה שכתובה היא יסוד הנישואין:
"לישא אשה בכתובה וקידושין"
נראה שאכן הכתובה היא תקנת חכמים. הכתובה היא אחד מחידושי התורה בנישואין (שלא רק פוגע אישה בשוק וכונס וכו'). בפתיחת הל' נישואין הרמב"ם מגדיר את הדרך לנישואין- ע"י כתובה וקידושין ולא רק הבאה לתוך ביתו, אך אין הכוונה שהכתובה מהתורה. הרמב"ם סבור שכתובה היא גם מה שמבדיל בין פילגש לנשואה, ולכן הכתובה חשובה להגדרת הנישואין.
הכתובה מגדירה מערכת יחסים הקיימת מעבר ליחסי האישות, חיובים הדדיים רחבים בין האיש והאישה. כתובה מהתורה בכך שהיא מבדילה בין פילגש לנשואה, אך עיקר כתובה מדרבנן.
כך עולה מדברי הגר"א:
"והרמב"ן השיג על רש"י דהא כתובה דרבנן ואין תפיסה בזה די"ל כדעת תוספת דפ' כרשב"ג שהיא דאורייתא ואף לת"ק ל"ד כתובה אלא כל תנאי כתובה כגון שארה וכו'" (גר"א אה"ע כו ז)
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)