הודאת בעל דין במקום שחב לאחרים
הרב הציג שלושה כיוונים עיקריים בדין הודאת בעל דין במקום שחב לאחרים:
שיטת הש"ך שהודאת בעל דין תמיד נאמנת (אף כשיש חשש קנוניא). בשעבודא דר' נתן שמעון אינו נאמן משום שהוא אינו נחשב בעל דין ולכן הודאתו אינה נאמנת. גישה דומה ומתונה יותר מציג הרמב"ם שהודאת בעל דין נאמנת, אך לא כשיש חשש קנוניא (ובשעבודא דר' נתן שמעון אינו נאמן כי יש חשש שיעשה קנוניא).
שיטת קצוה"ח (עפ"י הרשב"א) היא שתמיד הודאת בעל דין כשחב לאחרים אינה נאמנת, כי נאמנות הודאת בעל דין נלמדת מפס' שאינו כולל את המקרים שחב לאחרים.
עמדת ביניים היא גישת הר"ן הסובר שהודאת בעל דין שחב לאחרים אינה נאמנת, אך זה רק כשחב באופן ישיר, ולא כשגורם לאחר להפסיד. שעבודא דר' נתן אינו נאמן כי שמעו פוגע ישירות בשעבוד הנכסים של ראובן ע"י שעבוד הגוף שלו.
ישנו סוג נוסף של מקרים שהודאת בעל דין אינה נאמנת. ר' שמואל מסביר שאם אין אנן סהדי שדובר אמת אינו נאמן, כגון כשיש חשש קנוניא. נראה שבכל הודאה שמכלל דבריו ולא אמר אותה מפורשות אין אנן סהדי שדובר אמת ולכן אינו נאמן.
הגר"ח מחדש שהודאת בעל דין נחשבת כעדים (הרשב"א טוען שהיא במקום עדים, ולכן אינה שייכת בקידושין) אך בקידושין אין בעל דין ולכן הודאה אינה נאמנת.
סיכום מאת איתן צור שיעור ה' מחזור נ"א. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:
הודאת בעל דין במקום שחב לאחרים
שיעור כללי הרב ברוך גיגי
הקב"ה מצווה לדון בדיני טוען ונטען ומלוה ולוה, וכן לשמוע בקול החכמים המסדירים את חוקי הכרעות הסכסוכים הממוניים.
הלואה רגילה מיוצגת בשטר, וישנו גם שטר אמנה שהוא שטר שנכתב לפני ההלואה ויש להשתמש בו רק אם אכן ילוו (והלוה מאמין למלוה שלא ישתמש בשטר לפני ההלואה). הגמ' דנה בנאמנות מלוה לומר ששטר שבידו הוא שטר אמנה:
"א"ר יהודה אמר רב: האומר שטר אמנה הוא זה - אינו נאמן... אביי אמר: לעולם דאמר מלוה, וכגון שחב לאחרים, וכדרבי נתן; דתניא, רבי נתן אומר: מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר: ונתן לאשר אשם לו!" (גמ' כתובות יט.)
המלוה מוותר על פרעון השטר על ידי הקביעה שהשטר אינו מייצג הלואה אלא נכתב באמנה. אביי מסביר שהוא אינו נאמן לעשות זאת בגלל שאם המלוה חייב לאחר הרי שהוא מונע מבעל חובו לפרוע את החוב משטר זה.
הודאת בעל דין נאמנת גם כשחב לאחרים
לכאורה ניתן היה להאמין למלוה שזהו שטר אמנה, במיגו שיכל פשוט למחול על החוב (ובכל מקרה בעל חובו לא היה מקבל את הממון מהשטר). הש"ך מסביר שאינו נאמן בגלל שהחוב השתעבד לבעל החוב ואינו שייך למלוה כלל ולכן האמירה שהשטר הוא אמנה אינה הודאת בעל דין, שכן המלוה כבר אינו בעל הדין:
" אמאי אינו נאמן לומר אמנה או פרוע הא פשיטא דאדם נאמן על שלו, ולא שייך לומר דחיישינן לקנוניא דיכול אדם לעשות בשלו מה שירצה,
אלא ודאי כיון שחייב לאחרים ומשתעבד חוב זה למלוה שלו מדר' נתן לא הוי שלו רק של מלוה שלו, ומהאי טעמא היאך יכול למחול הרי הוא של מלוה שלו שנשתעבד לו מדר' נתן" (ש"ך חו"מ פו יא)
להבנת הש"ך המלוה אמור היה להיות נאמן ככל הודאת בעל דין, גם אם הודאה זו פוגעת בבעל החוב, אך אינו נאמן כאן בגלל שעבודא דר' נתן.
בדרך דומה הרמב"ם סובר שהאדם נאמן בהודאת בעל דין, גם אם חב לאחרים, אך אינו נאמן כשיש חשש לקנוניא:
"כל מי שיש עליו שטר חוב והודה לאחר מעצמו בחוב אחר אם אין לו נכסים כדי שיגבו שניהם גובה בעל השטר בלבד שלא יעשו קנוניא על שטרו של זה" (רמב"ם מלוה ו ב)
בדרך זו הולך הרמב"ם במקום נוסף:
"טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי אלא פקדון הם בידי או שכורין או שאולין אין שומעין לו או יביא ראיה או יגבה מהן בעל חובו" (מלוה א ד)
המ"מ מסביר (בשם הרמב"ן) שאינו נאמן רק בגלל החשש שיעשה קנוניה להפריע את הממון שמגיע לבעל החוב.
חשש קנוניא
חשש הקנוניא עולה בגמ' (ב"מ יב:), ושם שמואל אינו חושש לקנוניא. הריטב"א שם טוען שאצלנו המלוה אינו נאמן רק בגלל חשש הקנוניא, ולא בגלל שהודאת בעל הדין במקום שחב לאחרים אינה נאמנת. הוא מסביר ששמואל אינו חושש לקנוניא בה האדם יוציא ממון מאחר, אך כמו בסוגייתנו כן חושש לקנוניא להחזיק ממון:
"ולשמואל דאמר לקמן בפרקין דלפרעון ולקנוניא לא חיישינן. פירוש דאע"ג דהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן (כתובות י"ט א') דילמא עביד קנוניא על בעלי חובותיו שלא יגבו מאותן שחייבין לו, אבל לפרעון ולקנוניא דלקוחות שיעשה כן לגבות מהם שלא כדין לא הוה חייש שמואל" (ריטב"א ב"מ יג.)
מכאן שמעיקר הדין, ללא החשש, יש נאמנות להודאת בעל דין גם כשחב לאחרים.
הש"ך תמיד מאמין להודאת בעל דין ואינו חושש לקנוניא, משום שבמקרה שלנו אין חשש שהמלוה יפעל אחרת לצורך הקנוניא, שכן בכל מקרה החוב שייך למלוה והוא יכול למחול את החוב, ולכן אין חשש שבכוונה יפסיד כך את בעל חובו. בגלל הרמב"ם סובר שגם אצלנו יש חשש קנוניא, כי אסור לבית הדין לתת יד לקנוניא למרות שניתן היה לעשותה גם באופן חוקי.
הודאת בעל דין אינה נאמנת כשחב לאחרים
בניגוד לגישות הש"ך והרמב"ם, ייתכן שהודאת בעל דין אינה נאמנת כשהיא חבה לאחרים. כך סובר קצוה"ח:
"לא נהירא דודאי כל שחב לאחרים אפילו במקום דלא שייך קנוניא נמי אינו נאמן וכדמוכח פרק האומר דף [ס"ה] בקידושין אעפ"י ששניהם מודים אין חוששין לקידושין, ואמרו שם משום דחב לאחרים ע"ש, והתם ליכא חשש קנוניא, אלא ודאי אדם אינו נאמן בהודאתו אלא היכא דליכא חוב לאחריני אבל היכא דאיכא חוב לאחריני אינו נאמן אלא על פי שנים עדים יקום דבר ועד אחד אינו נאמן אפילו הוא כמשה ואהרן וזה פשוט" (קצוה"ח צט ב)
יסוד התפיסה שאף המודה אינו נאמן אם חב לאחרים בגמ' הדנה בנאמנות במקרה שחב לאחרים:
"מר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: המקדש בעד אחד - אין חוששין לקידושיו, ואפילו שניהם מודים... מאי הוי עלה? רב כהנא אמר: אין חוששין לקידושיו, רב פפא אמר: חוששין לקדושיו. אמר ליה רב אשי לרב כהנא: מאי דעתיך? דילפת דבר דבר מממון, אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי! א"ל: התם לא קא חייב לאחריני, הכא קא חייב לאחריני" (קידושין סה:)
גם בדיני ממונות קצוה"ח מבין שאין נאמנות כשאחר מפסיד מדבריו. כך מסביר שם הרשב"א:
"והא גבי ממון נמי הכי הוא דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן כדאיתא בפרק האשה שנתאלמנה" (רשב"א קידושין סה:)
החוב לאחרים באותם קידושין יכול להיות שאוסר אותה בקרוביו ואת קרובותיה בו, כפי שמסביר רש"י, או שאוסר אותה על כל העולם כפי שמסבירים אחרים.
הרשב"א מסביר אחרת, שבעריות תמיד אין מאמינים להודאה:
"דגבי ממון דאי לאו דכתב רחמנא אשר יאמר כי הוא זה דמיני' גמרינן הודאת בע"ד הו"א דלעולם לא מיקיימא מלתא אלא בסהדי משום דכתיב ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, וכדאיסתפקא מלתא למר זוטרא ורב אחא דבסמוך אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן ד'יקום דבר' במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב
והלכך עריות דכתיב בהו 'דבר' על כרחין לצד ממון שיש בו חובה הוקשו ולא לצד ממון שאין בו חובה ולומר דלא מקיימא להו מלתא אלא במקיימי דבר ומשום דאית בהו כעין חוב לאחריני אקשינהו לצד ממון דאית ביה חובה ולא שתהא חובתו של זה כזה דזה חב ממש וזה אינו חב ממש כדאמרן" (רשב"א קידושין סה:)
בדיני ממונות יש שני פסוקים ולכן כשחב לאחרים הודאתו אינה מועילה אלא רק שני עדים. עריות שנאמר בהם 'דבר' שייכים לדינים שאין קיום אלא ע"י עדים ולא ע"י הודאה. לכן לדידו בקידושין אין מדובר על חובה ממש, אלא יש צד דמיון שהודאת בעל דין אינה מספיקה.
עולה מדבריו שבדיני ממונות לולי חידוש הכתוב היינו דורשים עדים ולא מאמינים להודאת בעל דין (ובדיני עריות אכן מאמינים רק לעדים). לימוד זה שהודאת בעל דין נאמנת בדיני ממונות נלמדת מהפסוק שאין בו חובה לאחרים, ולכן מגזה"כ אין נאמנות להודאת בעל דין כשחב לאחרים. כשיש אפשרות לחוב מסיבה אחרת, ההודאה נאמנת כי היה חייב גם בלי ההודאה.
נראה שדברי קצוה"ח שאובים מכאן, שאין נאמנות להודאה כשחב לאחרים גם כשאין חשש קנוניא.
הודאת בעל דין כשחב ישירות לאחריני אינו נאמן
חשש הקנוניא עולה מהגמ' המסבירה שאין להחזיר שטרי חוב מחשש קנוניא:
"משנה. מצא שטרי חוב, אם יש בהן אחריות נכסים - לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן. אין בהן אחריות נכסים - יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך לא יחזיר, מפני שבית דין נפרעין מהן.
גמרא. במאי עסקינן? אילימא כשחייב מודה? כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר? הא מודה! ואי כשאין חייב מודה, כי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר? נהי דלא גבי ממשעבדי - מבני חרי מגבא גבי! - לעולם כשחייב מודה, והכא היינו טעמא: דחיישינן שמא כתב ללות בניסן, ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין. - אי הכי, כל שטרי דאתו לקמן ניחוש להו הכי! - כל שטרי - לא ריעי, הני – ריעי" (ב"מ יב:)
הריטב"א מסביר שכאן זהו חידוש חשש הקנוניא:
"ואמרינן אי בשחייב מודה שלוה ולא פרע כי יש בהם אחריות נכסים אמאי לא יחזיר. פי' דהשתא ס"ד דלקנוניא לא חיישינן, ואביי הוא דחדית האי סברא לקמן ופירש מתני' משום דחיישינן לקנוניא דאלמא עד השתא לא הוה סברי הכי" ריטב"א ב"מ יב:)
עד כה לא עלה חשש הקנוניא, ולכן ניתן היה לקבל את ההודאה, למרות שחב לאחרים (לכאורה כשיטת הש"ך).
ייתכן שהודאת בעל דין על ממונו של האדם שיכולה לגרום נזק עקיף אינה נחשבת חב לאחריני, וכך הקצוה"ח יסביר שבהוו"א (ללא חשש הקנוניא) ההודאה נאמנת כאן משום שאינה נחשבת חב לאחריני.
ייתכן שגם לוה המודה בממון שאצלו שאינו שלו, שיכל להחזיר למלוה, אינו נחשב חב לאחריני.
במקרה כזה דן הר"ן, שחוב שיכל להגיע למלוה ומופסד אינו נחשב הפסד למלוה:
"ואי תימא ובלאו רבי נתן נמי הוי חב לאחרים דנהי דאין מוציאין מזה ונותנין לזה כל זמן שלא יתבענו ללוה מ"מ כשיתרעם המלוה בב"ד למה לא יגבו לו חוב זה כשם שהם מגבין לו שאר נכסיו?
יש לומר דשטרות לאו בני גוביינא נינהו שאין גופן ממון וכל שאין גופן ממון אין ב"ד מגבים לו ומהכא שמעינן לה וה"נ מוכח בסוף מכילתין (דף קי א) גבי ב' שהוציאו שטר חוב זה על זה דאמרינן זה גובה וזה גובה הלכך בלאו דרבי נתן לא הוי חב לאחרים אבל לר' נתן דסבירא ליה שהמלוה יכול לתבוע בדין בעל חוב של לוה ולהפרע ממנו הוי חב לאחרים ולא מהימן" (ר"ן (רי"ף) ו.)
גם בלי שעבודא דר' נתן הלוה חב למלוה במקרה כזה. לכן הר"ן מסביר שאינו נחשב חב בגלל ששטר אינו 'בן גוביינא'. רק לשיטת ר' נתן שהחוב של לוי לשמעון הולך ישירות לראובן, ראובן מפסיד בהפסדת חוב זה. אם השטר היה נחשב בן גוביינא ראובן כן היה מפסיד בהפסד השטר, כי אז כבר יש לראובן זיקה ישירה לשטר, ורק במקרה כזה נחשב חב לאחריני.
כך מסביר הריטב"א אצלנו שהגמ' מביאה את דין שעבודא דר' נתן משום שרק במקרה זה נחשב חב לאחרים ואינו נאמן. במקרה שאין שעבוד ישיר מלוי לראובן מחילת השטר ע"י שמעון לא היתה נחשבת שחב לראובן, אלא רק מתי שהחוב כבר היה קשור לראובן:
"והיינו דנקטינן הכא וכדרבי נתן ולמה לי דר' נתן דהא אפי' לרבנן דלית להו דרבי נתן כשבא לגבות מן הלווים גובה כדין בני חורין או משועבדים, אלא ודאי דלרבנן כיון דלא משתעבד ליה להאי מלוה אי מחיל ליה מלוה דידיה מחיל ונאמן במגו מה שאין כן אליבא דרבי נתן" (ריטב"א יט.)
לשיטת הש"ך הודאת בעל דין תמיד נאמנת. במקרה של שעבודא דר' נתן שמעון אינו נוגע לממון כלל, ולכן הממון כבר אינו שלו ולכן אינו נחשב בעל דין ואינו נאמן. נראה שהוא מבין שבדיני ממונות לעולם לא נחשב חב לאחריני (כך הוא מבין את הגמ' בקידושין) כל עוד מדובר בממון שלו.
לריטב"א גם בשעבודא דר' נתן יש לשמעון צד בממון. נכסי לוי משועבדים לראובן, אך שעבוד הגוף של לוי רק לשמעון. לכן גם בשעבודא דר' נתן שמעון נחשב בעל דין שמודה, אך אינו נאמן כי חב לאחריני ישירות.
הודאה שאינה נאמנת גם כשאינו חב לאחרים ישירות ואין חשש קנוניא
ר' שמואל- חשש קנוניא גובר על אנן סהדי שהמודה נאמן
הגמ' פוסקת שהכופר בחוב ויש עדים על מקצת התביעה ישבע, כמו מודה במקצת:
"תני רבי חייא: מנה לי בידך והלה אומר: אין לך בידי כלום. והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז - נותן לו חמשים זוז, וישבע על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, מקל וחומר" (גמ' ב"מ ג.)
הסיבה שעליו להישבע היא שאם היה מודה במקצת החוב היה עליו להישבע, ועדים על מקצת החוב אינם גרועים מהודאה. הראשונים מסבירים שנשבע על כפירת החוב כי אין זו כפירת שעבוד קרקעות. אם היה מודה במקצת התביעה היא לא היתה נגבית מהלקוחות. לכן גם השבועה אינה שבועה על הקרקעות.
מכאן עולה שהודאתו אינה נאמנת לגבות מהלקוחות, כלומר הודאת בעל דין אינה נאמנת במקום שחב לאחרים, למרות שאין כאן חשש קנוניא (כי יש כאן עדים על מקצת התביעה, והאדם לא עשה קנוניא).
בניגוד לכך, בגמ' (ב"מ יג.) נאמר שרק בגלל חשש קנוניא אין מחזירים שטר חוב, ומכאן שהודאת בעל דין יכולה לחייב לקוחות (ואין זו חובה ישירות לאחר).
פתרון לסתירה זו נמצא בזכרון שמואל (לח). הוא מציע שהמחייב עצמו בהודאה נאמן מסברה- אנן סהדי. הלימוד שהודאת בעל דין נאמנת נותנת נאמנות גם נגד עדים (לעומת סתם אנן סהדי שלא נאמן מול עדים), אך לא כשחב לאחרים (כפי שראינו ברשב"א). חשש הקנוניא גובר על האנן סהדי שהמחייב עצמו נאמן. לכן בהודאת בעל דין כשחב לאחרים אינו נאמן מגזה"כ (גם נגד עדים), וגם יש חשש קנוניא שמסיר את האנן סהדי שנאמן.
במקרה שכופר בתביעה אך יש עדים על חלקה אינו נאמן למרות שאין חשש קנוניא, כי חשש הקנוניא נועד רק להסיר את האנן סהדי שדובר אמת, אך כאן שרוצה לכפור בכל אין אנן סהדי כזה.
אך אין בדברי הראשונים זכר לכיוון זה.
רק הודאת בעל דין מכוונת יכולה לפגוע בלקוחות
לכן בדרך אחרת ניתן להסביר שהודאת בעל דין רגילה נאמנת אלא אם כן חב לאחרים באופן ישיר כפי שכותב הר"ן, או אם יש חשש קנוניא. במקרה שאינו מודה ישירות אלא אנו מסיקים מדבריו, כמו באומר 'לא לויתי' שאנו מפרשים 'לא פרעתי', הודאת בעל דין אינה נאמנת לגבות מהלקוחות משום שהוא לא התכוון להודות ולהפסיד ואין לו אנן סהדי.
גר"ח- הודאת בעל דין כעדים
כאמור, כשחב לאחרים אינו נאמן אלא צריך עדים. הגר"ח מבין שהודאת בעל דין בממונות נחשבת כעדי קיום. מכאן טוען שלפ"ז בקידושין הודאת בעל דין (שאין בה חשש קנוניא) תועיל כמו עדים, אך הרמב"ם כותב שדוקא עדים מועילים. הוא מסביר שאכן הודאת בעל דין אינה מועילה בקידושין, כי אין בעל דין באיסורים, וממילא אין בעל דין שיהיה נאמן בהודאתו:
"ואמר הגר"ח זצ"ל דאיתא במס' ב"מ (דף יב ב - יג א) שכשחייב מודה אין מחזירין שטר חוב דאיתרע בנפילה משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא - כלומר דחב לאחרינא. ברם היכא דליכא למיחש לקנוניא מהימן וכדמבואר במס' בבא בתרא (קעד ב) ששכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש. ולכאורה יוצא שאף בקידושין כשיש אומדנא דמוכח שאין קנוניא תחשב הודאת הבעל לעדי קיום, והרי זה מתנגד לפסק הרמב"ם בהל' גירושין שפסק שבכל אופן גירושין דבר שבערוה הוא הזקוק לעדי קיום.
ולפי הגר"ח זצ"ל זהו הביאור בגמ' (קידושין סה א): "התם", בדיני ממונות, "לא קא חייב לאחריני" משום דהמודה לבדו הוי בעל דין וכשמודה חב רק לעצמו, ואינו חב לאחרים משום דאינם בעלי דינים, "הכא קא חייב לאחריני", בקידושין גם האיש וגם האשה אינם בעלי דינים ודומים לאנשים אחרים דחב להם הקידושין משום דהוי חלות של איסורים בעלמא, ומשו"ה לא חל בקידושין דין הודאת בעל דין כק' עדים דמיא, משום שהאיש והאשה אינם נאמנים יותר מאנשים אחרים, שכולם אינם בעלי דינים" (רשימות שיעורים (הגרי"ד) יבמות ל:)
יש להעיר שהנחת הגר"ח שהודאת בעל דין נחשבת כעדים מוקשית, שכן מהרשב"א נראה שהודאת בעל דין היא תחליף לעדים (שאינו שייך בקידושין הדורשים עדים).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)