איסור אישה לבעלה בפתח פתוח
הרב משה עסק באיסור אישה לבעלה בסוטה ובפתח פתוח.
הרב הציג את שתי ההבנות במוקד איסור סוטה: האישה נאסר בגלל הקינוי וחשד הבעל המפוררים את המשפחה, או שהאישה נאסרת בגלל חשש העבירה והסתירה היא העיקר.
לאח"כ הרב הראה שבידיעת עבירה ודאית האישה אסורה לבעל מדין "לא יכול לשוב לקחתה", ולכן יש שני מסלולים באיסור אישה לבעלה- עבירה וקפידא. לרמב"ם סוטה נאסרת רק בגלל הקינוי והקפידא (ואם יש ידיעה ודאית אסורה אף בלי עדים), אך לתוס' גם בסוטה קיימים שני הצדדים של איסור מחמת העבירה ומחמת החשד.
סיכום מאת איתן צור שיעור ה' מחזור נ"א. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:
איסור אישה לבעלה בפתח פתוח
פתיחה
הקב"ה מצווה על איסור אשת איש שזינתה תחת בעלה הנלמד (משנה סוטה ה א) מטומאת סוטה "זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה" (במדבר ה כט).
בכדי להרחיק את האדם מאיסור זה תיקנו חכמים שתינשא בתולה ברביעי כדי לוודא שאם יש לאדם טענת בתולים ישכים לבי"ד בחמישי ולא יקיים אישה האסורה עליו, כפי שנאמר במשנה "בתולה נשאת ליום הרביעי... שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות, ביום השני וביום החמישי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין" (משנה כתובות ב.).
מכאן לומד ר' אלעזר שלא רק הטוען 'טענת דמים' שלא מצא בתולים לאשתו, אוסר את אשתו עליו, אלא כל טענת חשד מבוססת, כפי שמופיע בגמ':
"אמר רבי אלעזר: האומר פתח פתוח מצאתי - נאמן לאוסרה עליו...
ומי אמר רבי אלעזר הכי? והאמר רבי אלעזר: אין האשה נאסרת על בעלה - אלא על עסקי קינוי וסתירה וכמעשה שהיה! ותסברא, מעשה שהיה בקינוי וסתירה הוה? ועוד, מי אסרוה? הא לא קשיא, הכי קאמר: אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, ממעשה שהיה, דלא הוה קינוי וסתירה ולא איתסרא. מכל מקום קשיא: קינוי וסתירה אין, פתח פתוח לא! ולטעמיך, קינוי וסתירה אין, עדים לא? אלא הכי קאמר: אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים, וקינוי וסתירה - אפילו בעד אחד נמי, ופתח פתוח - כשני עדים דמי" (גמ' כתובות ח:-ט.)
בהוו"א הגמ' מבינה שמלבד עדים רק קינוי וסתירה אוסרים אישה לבעלה, ולמסקנה גם ראיה נסיבתית טובה גם אוסרת את האישה על בעלה, (ועד אחד אוסר רק בקינוי וסתירה). מכאן שהאוסר אינו העדים אלא עצם הביאה האסורה, ולכן קיומה של ראיה לביאה גם היא אוסרת.
תוס'- בהוו"א העדים אוסרים והידיעה לא
מכאן שלמסקנת הגמ' ידיעת הבעל שאשתו מזנה אינה אוסרת אותה עליו, אלא רק העדים, וכך סוברים תוס':
"וי"ל דסבירא ליה למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' ראה אדם שזינתה אשתו רק שלא היה שם עדים לא היתה נאסרת עליו … אבל אהא דאמר ר' אלעזר דנאמן בלא עדים לומר דמצא פתח פתוח פריך שפיר" (תוס' כתובות ט. 'ומי אמר')
לדידם 'פתח פתוח' הוא ידיעה ודאית, אך בהוו"א ידיעה בלי עדים אינה אוסרת.
דיון דומה נמצא בסוגיה בקידושין:
"איבעיא להו: אשתו זינתה בעד אחד, ושותק, מהו? אמר אביי: נאמן; רבא אמר: אינו נאמן, הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים" (גמ' קדושין סו.)
עד אחד נאמן באיסורין, אך רבא סובר שבדבר שבערווה יש צורך דוקא בשני עדים, ומשמע שידיעה לא מספיקה לאסור. תוס' שם מסבירים שאכן לאביי הידיעה עצמה אוסרת:
"אמר אביי... הכא הביאה אוסרת בין בעדים בין שלא בעדים ואין אנו צריכין אלא שידע הבעל האמת (תוס' קידושין סו. 'אמר אביי')
לשיטת רבא אכן צריך שני עדים בכדי לאסור, אך לאביי הידיעה עצמה אכן אוסרת.
ההיגיון שבשיטה זו הוא שהתורה חידשה שקינוי וסתירה אוסרים אישה לבעלה, ומסברא גם שני עדים על זנות אוסרים (השטמ"ק מביא שיטה ישנה שאף שני עדי זנות אינם אוסרים אלא רק עדי קינוי וסתירה), אך לא עצם ידיעת האיסור.
רשב"א- כל ידיעה אוסרת
הרשב"א דוחה שיטה זאת ומסביר שידיעה ברורה של הבעל כן אוסרת את האישה על בעלה, אך 'פתח פתוח' אינו ידיעה ברורה משום שזהו ספק אם זינתה תחתיו ברצון, ולכן בהוו"א בגמ' פתח פתוח אינו אוסר (ולמסקנה גם ידיעת הספק הנובעת מ'פתח פתוח' אוסרת):
"מי איכא מאן דאמר דמי שרואה את אשתו מזנה תחתיו דמותרת וכי עדים אסרי לה ועדים שרו לה הא אין אוסרה אלא ביאתה?... ונ"ל דהכי פירושא ומי אמר ר' אלעזר הכי דאשה נאסרת על בעלה בספק והאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה בספק אלא בספק הבא על עסקי קנוי וסתירה " (רשב"א כתובות ט.)
בכל מקרה ידיעת טומאה אוסרת, ולר' אלעזר גם קינוי וסתירה אוסרים, ולמסקנה פתח פתוח אוסר למרות שאינו טומאה ודאית.
אין דבר שבערווה פחות משנים וראיה
מסוגית הפתיחה של גיטין עולה שעד אחד אינו נאמן בדבר שבערווה בדומה לשני עדים הדרושים בדיני ממונות. ייתכן שחומרת העניין דורשת שני עדים, וייתכן שצריך מידע אובייקטיבי ובדוק, אך ייתכן שהעדים אינם מהווים עדי ראיה אלא עדי קיום.
במקרה שאין חסרון במידע הצורך בשני עדים אינו נובע מהיתרון בעדותם האובייקטיבית, שהרי יש ראיה, אלא יש צורך בעדים לקיום הדבר. אם יש אצלנו צורך בשני עדים הרי שביאת הזנות אינה האוסרת, אלא המעמד שהעדות על הביאה יוצרת לאישה.
מסקנת הגמ' "פתח פתוח - כשני עדים דמי" מלמדת שאנו מסתפקים בראיה שבפתח הפתוח ובמידע האובייקטיבי ואין צורך בעדי קיום הדבר לאסור אישה על בעלה.
ראיה נסיבתית- דבר מכוער
איסור אישה לבעלה כתוצאה מראיה לטומאה עולה בבריתא המביאה מקרה שיש סימנים לקיומה של זנות האישה יוצאת:
"רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר - תצא; רוק למעלה מן הכילה, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר - תצא; מנעלים הפוכים תחת המטה, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר – תצא" (גמ' יבמות כה.)
רש"י מבין שהיא יוצאת מבעלה, וכך השאילתות (והמהר"ם, מובאים ברא"ש ב ח) פוסק שלמסקנה אכן ראיה נסיבתית אוסרת ותצא מבעלה, אך ר"ת מבין שאינה נאסרת על בעלה. לדידו אישה נאסרת רק בקינוי וסתירה או עדים, ולא ע"י ראיה.
סוגייתנו האוסרת איש עפ"י פתח פתוח יכולה להיחשב לר"ת כראיה חזקה יותר מאשר הראיות בברייתא, ורק היא ראיה שאוסרת, או שמא ראיה כלל אינה אוסרת, ופתח פתוח נחשב לר"ת כעין עדות.
קינוי וסתירה- חשד וטומאה
הקב"ה מצווה בפרשת סוטה שאישה שבעלה קינא לה ואז היא נסתרה- שותה מי סוטה, ואם לא היא נאסרת עליו:
"(יא) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל: (יג) וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֘ שִׁכְבַת־זֶרַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה: (יד) וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה" (במדבר ה)
ביאה (וסתירה) אוסרת
ניתן להבין שביאת העבירה היא האוסרת את האישה על בעלה. אישה רגילה בחזקת כשרות, אך סתירה שלאחר קיוי יוצרת רגלים לדבר שנעשתה עבירה. לפ"ז ודאי שידיעת טומאה אוסרת.
כך עולה מהמשנה המחדשת שבי"ד יכולים לקנא עבור הבעל, וברור שהמוקד הוא במניעת ביאת העבירה ולא בקינוי הבעל (שכלל אינו מקנא):
"ואלו שב"ד מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין; לא להשקותה אמרו, אלא לפוסלה מכתובתה, ר' יוסי אומר: אף להשקותה, לכשיצא בעלה מבית האסורין ישקנה" (משנה סוטה כד.)
חשד (וקינוי) אוסר
אפשרות שניה היא שעצם קינוי הבעל ומעמד הסוטה הוא האוסר. הקינוי יוצר חשד, וסתירה שאחריו יוצרת רגלים לדבר שנעשתה עבירה ובכך מפוררת את הנישואין.
· בית הלוי (ב סימן מ) לומד כיוון זה מפסק הרמב"ם ששומרת יבם שזנתה בעדים מותרת, אך גם פוסק שאם קינאו לה והיא נסתרה אסורה. מכאן שקינוי וסתירה אוסר במקום שעדי עבירה אינם אוסרים, ומכאן שהאיסור אינו נוצר מעצם הטומאה אלא מחשד הבעל. תוס' חולקים על כך וסוברים שחשד הטומאה הוא היוצר את האיסור, ולא הקפידא.
· ראיה נוספת לכיוון זה היא הגמ' (סוטה כו:) הלומדת מפסוק שאין קינוי על חיבוק ונישוק. נראה שלולא הלימוד דעת הבעל היתה מספיקה שחיבוק ונישוק מעוררים את חשדו ומפוררים את הנישואין ולכן האישה נאסרת עליו.
· דיון נוסף המעלה שעיקר האיסור נובע מחשד הבעל הוא מחילת הבעל על קינויו בגמ':
"איבעיא להו: עוברת על דת ורצה בעל לקיימה, מקיימה או אינו מקיימה? מי אמרינן בקפידא דבעל תלא רחמנא, והא לא קפיד, או דלמא כיון דקפיד - קפיד?... איבעיא להו: בעל שמחל על קינויו, קינויו מחול או אינו מחול?... פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: קודם סתירה מחול, לאחר סתירה אינו מחול, וחד אמר: לאחר סתירה נמי מחול" (גמ' סוטה כה.)
העובדה שתיתכן מחילה בסוטה מלמדת שהאיסור תלוי בקפידא ואין זו ערווה ממש. מכאן שרק הקפידא יוצרת את האיסור (ואין הקינוי יוצר רגלים לדבר והסתירה מחשידה), ובכך נחלקו רב אחא ורבינא (כמחלוקת הרמב"ם ותוס' האם החשד הוא האוסר או הקפידא).
קנאת הבעל בפרשת הסוטה
שני כיוונים אלו עולי בפסוקים בהם ניתן לראות את הקנאה כ"רוח טהרה" המונעת עבירה, וייתכן לראות בה פיצוץ במערכת היחסים בין האיש לאישה. האם הקנאה תלויה במעילה (בגידה) או בטומאה, שני מושגים העולים בפסוקים. האם הבעיה ביחסים ביניהם או בעבירה.
שאלה זו היא העומדת בבסיס השאלה המפורסמת במהרי"ק לגבי אישה שזינתה אך לא ידעה שתיאסר לבעלה:
"אשר שאל מהר"ריל יצ"ו באשה שזנתה תחת בעלה ברצון והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר אם יחשב שוגג עכ"ל לעניות דעתי נר' דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה' דלשתמע דוקא במכוונת לאיסר אלא ומעלה בו מעל כתיב" (שו"ת מהרי"ק קסז)
כאמור, הקינוי יכול ליצור את בסיס החשד של הסתירה, אך ייתכן שהוא יוצר את האיסור עצמו משום שהוא מייצג את הקפידא של הבעל והקפידא יוצרת מציאות של פירור הנישואין.
שני מסלולים
נראה ששתי הדרכים קיימות, האישה נאסרת על בעלה בידיעת טומאה וגם בקינוי.
המשנה מביאה מחלוקת האם צריך שני עדים בקינוי או בסתירה:
"המקנא לאשתו, רבי אליעזר אומר: מקנא לה על פי שנים, ומשקה על פי עד אחד או ע"פ עצמו; רבי יהושע אומר: מקנא לה על פי שנים ומשקה ע"פ שנים" (סוטה ב.)
הגמ' מסבירה שהמחלוקת תלויה בשאלה אם קינוי או סתירה במוקד:
"ומה ראית? מסתברא סתירה עדיפא, שכן אוסרתה כטומאה. אדרבה, קינוי עדיף, שכן עיקר גרם לה! אי לאו סתירה, קינוי מי איכא? ואי לאו קינוי, סתירה מאי אהני? אפ"ה סתירה עדיפא, דאתחלתא דטומאה היא" (גמ' סוטה ב:)
ר' יהושע סובר שיש צורך בשני עדים על הסתירה כי הטומאה היא האוסרת את האישה על בעלה, לעומת ר' אליעזר הטוען ששני עדים נדרשים רק לקינוי, שכן חשד הבעל הוא היוצר את האיסור.
הגמ' מביאה דעה שלישית שלפיה אין צורך בעדים בכלל אם הבעל יודע ידיעה ברורה.
הרמב"ם פוסק את המשנה כר' יהושע:
"קנוי האמור בתורה וקנא את אשתו הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם פלוני אפילו היה אביה או אחיה או גוי או עבד או שחוף והוא האיש שאינו מתקשה ואינו מוליד
הסתירה האמורה בתורה ונסתרה היא שתסתר עם אותו האיש שאמר לה אל תסתרי עמו, בפני שני עדים, אם שהת עמו כדי טומאה שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה הרי זו אסורה על בעלה עד שתשתה מי המרים ויבדק הדבר, ובזמן שאין שם מי שוטה תאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה" (רמב"ם סוטה א א-ב)
אולם, בהלכות אישות הוא פוסק את הדעה המובאת בגמ', שא"צ בעדים אלא מספיקה ידיעת הבעל:
"אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה עמו ושהת כדי טומאה הרי זו אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי שוטה וחייב להוציא ויתן כתובה, ואם הודת שנסתרה אחר שהתרה בה תצא בלא כתובה, ולפיכך משביעה על זה ואחר כך יתן כתובה" (רמב"ם אישות כד כה)
יש אחרונים שראו בכך סתירה, אך נראה (עפ"י המהרי"ט) שהרמב"ם מחלק בין סוטה רגילה שנאסרת בקינוי וסתירה בעדים, לבין אישה הנאסרת בגלל רגלים לדבר וחשד עבירה הקיימים גם בלי עדים. בהל' אישות הרמב"ם פוסק את חשד הטומאה, ובהל' סוטה הוא פוסק את דיני סוטה.
כך נסביר את שאר הדינים- בי"ד מקנא לאישה מדין חשד טומאה (ולא מדין סוטה התלוי בקנאת הבעל). שומרת יבם הנאסרת רק בקינוי וסתירה אך לא בעדי טומאה נאסרת מדין סוטה ולא מדין טומאה.
מסקנת הסוגיה
כאמור, ר' אלעזר בהוו"א אסר אישה רק ע"י קינוי וסתירה ולא ע"י פתח פתוח. ייתכן שבהוו"א הוא סבר שרק חשד הבעל אוסר (עפ"י השיטה ישנה שהעדים האוסרים בהוו"א הם עדי קינוי וסתירה). למסקנה ישנם שני מסלולים האוסרים את האישה- גם חשד הבעל בסוטה וגם (חשש) טומאה.
הגמ' ביבמות (יא:) לומדת שבנוסף לאיסור סוטה מספק ישנו איסור של אישה שזינתה בודאות על בעלה, הנלמד מפס' אחר:
"לֹא־יוּכַ֣ל בַּעְלָ֣הּ הָרִאשׁ֣וֹן אֲשֶֽׁר־שִׁ֠לְּחָהּ לָשׁ֨וּב לְקַחְתָּ֜הּ לִהְי֧וֹת ל֣וֹ לְאִשָּׁ֗ה אַחֲרֵי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻטַּמָּ֔אָה כִּֽי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לִפְנֵ֣י ה' וְלֹ֤א תַחֲטִיא֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה" (דברים כד ד)
מכאן שבנוסף לאיסור מתורת ספק ישנו איסור של טומאה, מתורת ודאי.
סוטה משום קפידא או טומאה
משום קפידא
הגמ' (יבמות יא.) קובעת שצרת סוטה היא ממש כצרת ערוות הבעל שפטורה מחליצה ומיבום, אך רק סוטה ודאי. תוס' מסבירים שבספק סוטה יש רק מעילה (קפידא דבעל) אך לא טומאה. בדומה הרמב"ם פוסק שהיא אף מתייבמת כי היא לא טמאה, לשיטתו שהגורם הקובע הוא קפידא דבעל. עולה שהקינוי והסתירה אוסרים בצורה עצמאית בלי קשר לחשש הטומאה.
משום טומאה
ברם, הגמ' בסוטה דורשת שסוטה אסורה משום טומאה (למרות שהיא מסופקת):
"ת"ר: שלש פעמים האמורין בפרשה אם נטמאה נטמאה ונטמאה למה? אחד לבעל, ואחד לבועל, ואחד לתרומה, דברי רבי עקיבא... מגיד לך הכתוב, שהספק אסורה; מכאן אתה דן לשרץ: ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון - עשה בה ספק כודאי, שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון - אינו דין שיעשה בו ספק כודאי" (סוטה כח.-:)
מכאן שסוטה אסורה משום טומאה למרות שאין טומאה ודאית, ומכאן שסוטה אסורה משום טומאה ולא רק בגלל קפידת הבעל.
תוס' מסבירים שגם בסוטה קיים המישור של טומאה, למרות שהיא תלויה בעיקר בקפידא של הבעל. הקפידא אוסרת בתורת ודאי, והטומאה אוסרת בתורת ספק. הרמב"ם סבור שכלל אין טומאה בסוטה ספק ונאסרת רק בגלל קפידת הבעל.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)