כוח גזרת חכמים לבטל קיום מצווה דאורייתא
הרב משה עסק בכח גזירת חכמים לבטל קיום מצווה דאוריתא. הדיון נובע מדברי ב"ש שהיושב בסוכה גדולה ושולחנו בבית לא יצא יד"ח. הריטב"א מסביר שיצא מהתורה אך לא מדרבנן, אך תוס' טוענים שלא יצא אף מהתורה. האחרונים מסבירים שיש כאן הפקעה מקומית של קיום המצווה: הערוך לנר טוען שחכמים מגדירים את הישיבה בסוכה, ולכן העובר על הגדרתם לא ישב אף מהתורה. הדבר אברהם מביא סברה שחכמים מפקיעים את בעלות האדם על הסוכה ואז לא יצא יד"ח. ניתן להציע שיש כאן אמירה גורפת יותר של תוס', שבכל דין דרבנן שאינו בא למנוע מהאדם לקיים מצווה לכתחילה, אלא מפקיע בדיעבד את קיום המצווה, ציווי חכמים מצטרף לציווי התורה. תוס' רואים את קיום המצוות לא כקיום המהות המטאפיזית שלהן אלא כביצוע הציווי שבהן.. המשך חכמה טוען שכל מצוות דרבנן אינן ציווי על התוכן, אלא חובה לקיים את דברי חכמים. לכן לתוס' דברי חכמים הם חלק מהציווי של המצווה מהתורה (שהיא עצמה מהווה רק ציווי ולא תוכן), ולכן בכדי לקיים את הציווי יש לקיים גם את דברי חכמים, ואחרת לא יצא ידי חובתו.
סיכום מאת איתן צור שיעור ד' מחזור נ"א. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:
כח גזירת חכמים לבטל קיום מצווה דאורייתא
הקב"ה (ויקרא כג מב) מצווה לשבת בסוכה שבעת ימים.
בנוגע לאופן הישיבה ישנה מחלוקת כפולה בין ב"ה וב"ש בעניין קיום ראשו, רובו ושולחנו של היושב בתוך הסוכה:
לב"ש צריך שיהיה ראשו רובו ושולחנו בסוכה כדי לצאת ידי חובה, סוכה קטנה שאין מקום לכך אינה סוכה כלל, ובכך הלכה כמותם למרות שב"ה מכשירים. בסוכה גדולה ששולחנו בתוך הבית ב"ה מתירים וב"ש פוסלים:
"מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין.
אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לא כך היה מעשה, שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורנית, ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, ולא אמרו לו דבר? –
אמרו להם בית שמאי: משם ראיה? אף הם אמרו לו: אם כן היית נוהג - לא קיימת מצות סוכה מימיך"
ב"ש טוענים שמי שיושב ושולחנו בתוך הבית לא קיים את מצוות הסוכה כלל. תוס' אכן מבינים כך, שהיושב לא קיים מצווה כלל, וחכמים עוקרים את המצווה אם המקיים לא קיים את הפרטים שהם תיקנו:
"לא קיימת מצות סוכה מימיך דאפי' מדאורייתא לא קיים" (תוס' ג. 'דאמר')
הריטב"א חולק וטוען שאמנם היושב לא קיים את המצווה על פי פרטיה מדרבן, אך כן קיים את המצווה מהתורה (באופן עקבי חכמי ספרד מצמצמים את הביטוי 'לא יצא ידי חובתו'):
"לא קיימת מצות סוכה מימיך. לאו דוקא דהא סוכה גדולה וכשרה היא, אלא דאסרו רבנן שלא תהא שולחנו בתוך הבית גזירה שמא ימשך אחר שולחנו, אלא פירושו לא קיימת מצות סוכה כראוי וכרצון חכמים" (ריטב"א כח. 'הא דתנן')
הגישה הראשונה, גישת תוס', זקוקה ביאור, שכן פרטי המצווה מדרבנן לא נאמרו מהתורה ולא ברור למה שיעכבו את הקיום מהתורה. לכן האחרונים השתדלו לצמצם גישה זו.
חכמים מגדירים את אופן הקיום מהתורה
יש מקרים שחכמים יכולים להגדיר את המעשים עליהם ציוותה התורה (כגון הגדרת עינוי ביו"כ, שהעינוי מהתורה והפרטים מדברי חכמים).
באופן זה יש אחרונים שניסו להסביר שהכתוב מסר לחכמים את הגדרת הישיבה בסוכה. הערוך לנר מסביר שחכמים מגדירים שישיבה ללא השולחן כלל אינה נחשבת ישיבה, ולכן גם אינו מקיים ישיבה מהתורה משום שאין זו ישיבה כלל:
"סברת התוס' כיון דיש חשש שמא ימשך אחר שולחנו לא הוי ישיבתו בסוכה ישיבת קבע רק כבדירה סרוחה ולא הוי תשבו כעין תדורו ולכן מדאורייתא לא יצא" (ערוך לנר ג. 'דאפי' מדאוריתא')
התורה מחייבת ישיבה 'כעין תדורו' וחכמים מגדירים מה נחשב דירה, וללא שולחן אין ישיבה בדירה והאדם לא קיים אף את הדרישות מדאוריתא (הקושי בדבריו הוא שמהגמ' נראה שזו גזירת חכמים שלא יצא יד"ח, ולא שאין זו הגדרת ישיבה).
דרך שונה בה חכמים יכולים להגדיר את המעשה המקיים את המצווה מהתורה היא הדרך המובאת בשם הרב קאמאי בדבר אברהם שישיבה ללא השולחן אינה מועילה כי חכמים מפקיעים את בעלות היושב על הסוכה והוא לא מקיים "לכם-משלכם":
"ושמעתי בשם ידי"נ הגאון מוהר"ר אלי' ברוך קאמאי... לענין סוכה דפתיך בה דינא דממונא דבעינן שלכם ומשו"ה כשרצו רבנן להחמיר עליו שלא יצא גם ידי חובת סוכה דאורייתא הפקירו את הסוכה בהפקר ב"ד ואינה שלו וממילא אינו יוצא כלל" (דבר אברהם כ כו י)
הבעייתיות בדרך זו היא שהגמ' (ברכות יא.) משווה בין קריאת שמע לישיבת סוכה, בכך שהעושה כדברי ב"ש החמרתו אינה מועילה, אך לפי הסבר זה הדין בסוכה הוא דין מקומי בלבד, ולא קשור לסמכותם הכללית של ב"ש. נראה לתרץ שהדיון בגמ' שם אינו בשיטת ב"ש במקום מסוים, אלא באופן כללי- האם ניתן להחמיר כב"ש, וזו כל ההשוואה בין הדינים.
גזירת חכמים שלא לקיים מצווה
שאלת המפגש בין דאוריתא לדרבנן עולה בעיקר במקרים בהם חכמים גוזרים על האדם שלא לקיים מצווה מהתורה. לדוגמה, המשנה אוסרת לקיים מצוות שופר אם היא באה בעבירה מדרבנן:
"שופר של ראש השנה – אין... בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום לא תעשה" (ר"ה לב:)
יש מצוות נוספות שאין לקיים כשעוברים על איסור דרבנן (ויש חריגים כגון ברית מילה ופסח), אך אצלנו אין מדובר על עיכוב קיום המצווה מלכתחילה (שתקנת חכמים היא מעין אונס המונע מהאדם לקיים את המצווה), אלא הפקעת קיום המצווה (אף בדיעבד) אם לא קיים את הפרטים מדרבנן. הגמ' מסיקה שיש לחכמים כח למנוע מהאדם לקיים מצווה מהתורה בשב ואל תעשה:
"שב ואל תעשה לא מיעקר הוא" (יבמות צ:)
אנו לא עוסקים בעקירת היכולת לקיים מצווה, אלא בעקירת עצם המצווה מהמעשה שנעשה.
הבחנה בסוגי איסורי דרבנן
יש איסורי חכמים שנועדו לעשות סייג לתורה, לדוגמה כרמלית אינה נחשבת רה"ר אך חכמים תיקנו שלא יטלטלו בה שמא יבואו לטלטל ברה"ר. יש תקנות שמרחיבות את ההגדרות של התורה, לדוגמה כרמלית נחשבת רה"ר מדרבנן.
יש להבחין בין סמכות\תוקף למהות. בשר עוף נחשב בשר כמו בשר בקר, אותה מהות, אך בסמכות פחותה. יש איסורים שנאסרו מסמכות חכמים אך ללא מהות של איסור תורה. רוב איסורי התורה מהווים איסור מהותי (ולא גזירה, מלבד איסורי קרבה לעריות וביל יראה ובל ימצא וכו'). הרמב"ן דן בכך באריכות ומקפיד להבחין בין סוגי איסורי דרבנן שונים.
גזירה שללא שולחן אין דירה
בסוגייתנו נראה שהדרישה לקיום שולחן בסוכה היא גזירה, כפי שעולה מהגמ':
"בית שמאי סברי: גזרינן שמא ימשך אחר שולחנו" (גמ' ג.)
במשניות דין זה מופיע בפרק שני ולא בפרק ראשון, כלומר זהו דין במעשה הישיבה ולא במבנה הסוכה. נראה שמהתורה צריך גודל מינימלי, וחכמים הצריכו גם את המעשה.
נחלקו הראשונים האם הלכה כב"ש גם בסוכה גדולה, ואז הפסול נובע מאותו עקרון. המחלוקת היא בהגדרת דירה, האם היא חייבת לכלול שולחן. לפי זה לב"ש חכמים גזרו שאין דירה ללא שולחן, מהתורה מספיק שיהיה מקום לשולחן (וזו המחלוקת בסוכה קטנה), ומדרבנן צריך גם שולחן בפועל. מדרבנן הגדרנו מהי דירה, והגדרה זו משפיעה גם על ההגדרה מהתורה.
אמנם הגמ' מסבירה שהגזירה היא שמא יימשך אחר שולחנו, אך טעם הגזירה, המוטיבציה, אינו גדר הגזירה. כאן טעם הגזירה הוא שמא יימשך, אך הגזירה היא שללא שולחן אין דירה.
או שמא בסוכה גדולה הלכה כב"ה (כברירת מחדל), ואז העקרון שונה בשני הדינים: בסוכה קטנה יש פסול במבנה הסוכה (מהתורה), ובסוכה גדולה יש גזירה מדרבנן שמא יימשך אחר שולחנו, ואין מחמירים כגזירה זו.
תוס' פוסקים בסוכה קטנה כב"ש ובגדולה כב"ה, ונראה שהם פוסקים כב"ש לגבי הגדרת דירה, אך לא לגבי גזירה על סוכה גדולה ללא שולחן. (הרי"ף שפוסק בשניהם כב"ש סבור שללא שולחן אין הגדרת דירה כלל).
חכמים מגדירים את ציווי המצווה
קיום מצוות נובע משני מוקדים: המהות המטאפיזית של המצווה, ועצם הציווי. יש לכך השלכות רבות על עצם קיום של מצווה כשהציווי אינו מלא (כגון קטן), והמציאות המטאפיזית של המצווה (לדוגמה, כל דאמר רחמנא לא תעביד- אי עביד לא מהני, אין משמעות למעשה העבירה, אך האדם נענש על עצם המעבר על הציווי).
המשך חכמה ייסד שדיני דרבנן אינם מחייבים בעצם פרטיהם, אלא רק בחובה לציית להם. לא במהות אלא בסמכות:
"התורה רצתה אשר מלבד ענינים הנצחיים והקיימים לעד, יתחדש ענינים, סייגים, ואזהרות, וחומרות, אשר יהיו זמניים, היינו שיהיה ביד החכמים להוסיף על פי גדרים הנמסר להם... ואם כן המצוה דוקא לשמוע מה שיאמרו. אבל הענין בעצמו שאמרו וחידשו, אפשר דאינו מתקבל אל רצון הבורא... ואף אם יכוונו האמת, כפי מה שהוא רצון הבורא באמת, בכל זאת לא רצה השם יתעלה לעשותו חק נצחיי מטעמים הכמוסים בחקר אלוה, רק שיהיה מעצת החכמים וברצונם, ורצה דוקא שנשמע בקולם, אבל לא בפרטי הדברים" (משך חכמה דברים יז יא)
חכמים מגדירים את הסוכה שניתן לצאת בה ידי חובה מהתורה. כנראה תוס' מסבירים שמי שאינו מציית לפרטים מדרבנן גם לא יצאו ידי חובה מהתורה, ואי אפשר להפריד בין הרבדים, כי קיום המצווה מהתורה אינו קיום המהות, אלא הציווי, והציווי כולל את דברי חכמים. אם קיום המצווה הוא קיום
ייתכן לחלק שהעובר על גזירת חכמים מקיים את המצווה אף לתוס', אך כשחכמים מגדירים את המצווה עצמה אין אפשרות לקיים אותה בשונה מדבריהם (וייתכן שזה נכון אף אם מצוות הן קיום המהות שבהן, כי חכמים מגדירים את המהות מחדש).
סיכום
ב"ש פוסלים ישיבה כשהשולחן בתוך הבית. הריטב"א מסביר שזה לא מעכב את קיום המצווה מהתורה, אך תוס' טוענים שאם השולחן בבית לא ישב בסוכה. ייתכן להסביר שחכמים מגדירים שישיבה היא רק עם שולחן. חכמים אינם אוסרים פה על קיום המצווה (שאז אולי יוצא יד"ח אם עובר על דבריהם), אלא מגדירים מחדש את המצווה, והמקיים את המצווה מקיים את הציווי ולא את המהות, והציווי מוגדר על פי דברי חכמים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)