הרב גיגי עסק בדיני חציצה בטבילה היוצאים מהלכה למשה מסיני. הרב התמקד בתי שאלות: היחס בין עיקר הדין והחידוש של ההלמ"מ, והיחס בין דיני חציצה בשיער ובגוף.

בנוגע ליחס בין עיקר הדין להלמ"מ, תוס' מבינים ברש"י שלולא ההלמ"מ חציצה היתה מעכבת בכלשהו, וההלמ"מ מחדשת (בשיער) שרק חציצה ברובו ומקפיד מעכבת. לפ"ז בנוסף לדין שעל הטובל להיכנס כולו למים, יש גם פסול של חציצה. לכן לכתחילה אין לטבול אף עם חציצה כלשהי, שהרי מעיקר הדין אף זה מעכב (מאירי). התוס' ישנים חולקים וסוברים שמעיקר הדין רק חציצה בכולו מעכבת, משום שאין בכך ביאה למים. הלמ"מ מחדשת שגם חציצה ברובו ומקפיד מעכבת, ולפ"ז אין בעיה לטבול עם חציצה במיעוטו. (האו"ש מוסיף אפשרות לפיה מעיקר הדין חציצה מעכבת רק ברובו ומקפיד, והחידוש בהלמ"מ הוא הפרדה בין השיער והגוף שיכולים לעכב בפ"ע). בנוגע ליחס בין השיער לגוף, ישנן שלוש גישות מרכזיות: הרמב"ם סובר שהשיער והמים מעכבים ברובו ומקפיד רק יחד, הגאונים (ואולי רש"י) סבורים ששיער ומים מעכבים ברובו ומקפיד בפ"ע. האג"מ מציע לכך שני הסברים: ייתכן שחציצה במיעוטו בטלה ברוב (כי כל הגוף נמצא במים) וייתכן שחידוש ההלמ"מ שחציצה מעכבת זה רק ברובו ומקפיד. גישה שלישית מפרידה בין דיני השיער והגוף: תוס' מבינים ברש"י ששיער מעכב ברובו ומקפיד אך בגוף לא נאמרה ההלמ"מ ומעכב בכלשהו. הסיבה לכך היא שכשיש חציצה כלשהי בגוף אין נגיעה מלאה של המים בבשר, ורק בשיער יש חידוש שניתן להקל בכך במיעוט או שאינו מקפיד. דרך שונה להבדיל בין שיער לגוף היא דיטת התורי"ד המעלה ששיער מעכב רק ברובו ומקפיד, וגוף מעכב בכל הקפדה. הסיבה לכך יכולה להיות שלא נאמר בגוף החידוש של ההלמ"מ להקל במיעוט. לחילופין ניתן להסביר שהדרישה אינה לנגיעה מלאה של המים בבשר, אלא רק שלא תהיה חציצה, ומיעוט שאינו מקפיד עליו כאילו אין חציצה (אך אם מקפיד יש חציצה). דרך נוספת לחלק בין גוף לשיער נמצאת בהוו"א בריטב"א, שבשיער מעכב ברובו ומקפיד ובגוף כל עוד החציצה ברובו היא מעכבת. לפ"ז הדרישה היא למגע בין המים לבשר, וכל עוד החציצה אינה בטלה המגע אינו מלא (אין חשיבות להקפדה כי החציצה נמצאת בכל מקרה). בנוסף, הרב הסביר את הגמ' (יבמות עח.) שבהוו"א עובר נחשב נחצץ מהמים שאמו טובלת בהם למרות שאין הקפדה, משום שאין מדובר על דיני חציצה, אלא פשוט הוא לא נחשב שבא במים, כי החציצה היא בכולו. שאלה נוספת היא שאלת האחרונים ברובו שאינו מקפיד שמעכב מדרבנן, יוצא שצריך להקפיד וממילא בעצם זה רובו ומקפיד והפסול מהתורה. יש שהציעו שמקפיד רק על חלק מהחציצה שהופכת אותו לרוב ולכן זה מיעוטו ומקפיד שמעכב מדרבנן. הקובץ הערות מסביר שהקפדה המעכבת אינה ההקפדה ההלכתית אלא הטבעית-מציאותית.

File

סיכום מאת איתן צור שיעור ד' מחזור נ"א. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:

חציצין הלכה למשה מסיני

הקב"ה מצווה מצוות המתקיימות בכל גוף האדם כגון טבילה ולבישת בגדי כהונה. במצוות אלו תיתכן חציצה בין הגוף למים או הבגדים הפוגעת בשלמות קיום המצווה.

דיני חציצה נלמדו בהלכה למשה מסיני כפי שקובעת הגמ':

"אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני" (גמ' ה:)

פירוט הדינים שנלמדו בהלכה למשה מסיני, לעומת הפרטים שנלמדים מהתורה עצמה, מובא בהמשך הגמ':

"חציצין דאורייתא נינהו, דכתיב ורחץ (את בשרו) במים - שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים! –

כי אתאי הלכתא לשערו, כדרבה בר בר חנה. דאמר רבה בר בר חנה: נימא אחת קשורה - חוצצת, שלש - אינן חוצצות. שתים איני יודע. - שערו נמי דאורייתא נינהו, דכתיב ורחץ את בשרו במים - את הטפל לבשרו, ומאי ניהו - שערו! –

כי אתאי הלכתא - לכדרבי יצחק. דאמר רבי יצחק: דבר תורה, רובו ומקפיד עליו - חוצץ, ושאינו מקפיד עליו - אינו חוצץ. וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד. - וליגזר נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד, אי נמי משום רובו שאינו מקפיד! - היא גופא גזירה, ואנן ניקום וניגזר גזירה לגזירה?" (גמ' ו.-ו:)

טבילת דבר לשם טיהורו דורשת שיבוא כולו במים. מ'את בשרו' נלמד שחובה על הבשר לגעת במים, שהרי לא נאמר באופן כללי שהאדם יבוא במים, אלא דוקא בשרו. כך מבין רש"י:

"בשרו במים - משמע שיגע בשרו למים" (רש"י ב"ק פב.)

בנוסף מהמילה 'את' נלמד שחציצה פוסלת טבילה זו ואין הבשר נחשב שנגע במים.

כך נדרש בתו"כ:

כי אם רחץ בשרו, יכול יהיה מרחיץ אבר אבר ת"ל ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולן כאחת אף במים כולן כאחת. (תו"כ ד ד)

הדין הראשון, שהאדם כולו בא במים, אינו צריך דרשה. ברם, דין חציצה נובע מדרשה ולא ברור האם הוא כולל את השיער.

הלימוד המרבה את השיער שצריך גם הוא לגעת במים 'את בשרו במים-את הטפל לבשרו, ומאי ניהו- שערו' שייך בדרשה הדורשת שכל האדם יהיה במים בבת אחת, ולכן גם השיער צריך להיות בטבילה. ברם, לא ברור אם השיער שייך גם בדרשה המחייבת שכל הבשר יהיה במים בבת אחת, או שזה  נלמד מסברא, בכיוון הראשון הלך הגרי"ז (מקוואות ב טו).

הלמ"מ- רובו ומקפיד ועיקר הדין

בסוגיא אצלנו עולה מהלמ"מ שחציצה מעכבת רק אם היא רובו המקפיד, וחכמים גזרו על מיעוטו המקפיד ורובו שאינו מקפיד.

מעיקר הדין חציצה בכלשהו והלמ"מ מקלה

ייתכן שהשיער אינו נחשב חלק מהגוף ולכן אם ברובו יש חציצה הוא יכול לעכב. תוס' מבינים ברש"י שאכן הוא מפריד בין השיער לשאר הגוף, ואז דין ההלמ"מ נאמר רק על השיער, ובבשר נשאר דין התורה ואין שיעור לחציצה והיא מעכבת בכלשהו:

"דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ - י"מ דהכא איירי בשער אבל בבשר חוצץ אפילו מיעוטו שאינו מקפיד" (תוס' ו:)

רעיון זה מסתבר, שכל הגוף צריך לבוא במים ולכן אין להקל בו, אך השיער שאינו כלול בדין זה צריך לבוא רק רובו במים.

תוס' ורוב הראשונים חולקים על כך וסבורים שההלמ"מ נאמרה גם לגבי הגוף. הגאונים סבורים ששיער והגוף הולכים שניהם לפי רוב, ולרמב"ם השיער והגוף נחשבים יחיד האחת לעניין רוב.

מרש"י עולה שלולא ההלמ"מ אין שיעור אלא חציצה כלשהו מעכבת, אלא שלשאר הראשונים אכן נאמרה הלמ"מ אף בבשרו.

בדיני בגדי כהונה נאמר שאין שיעור לחציצה המעכבת, כפי שעולה בגמ':

"אמר רבא אמר רב חסדא: במקום בגדים - אפי' נימא אחת חוצצת" (גמ' זבחים יט.)

ניתן להבין שאין שיעור בחציצה, וכך פוסק הרמב"ם בנוגע לבגדי כהונה (כלי המקדש י ו). הקרן אורה טוען שאכן יש פער בין התחומים, בבגדי כהונה יש הקפדה מיוחדת, ולכן כל דבר נחשב מיעוט ומקפיד עליו. אך מעט קשה שהרי חיוב מיעוט ומקפיד עליו מעכב רק מדרבנן. ייתכן שאכן הקרן אורה אינו מחלק ולדידו תמיד מיעוט המקפיד אסור מדרבנן:

"וצריך לדקדק עוד בשמעתין מנלן הא דאפילו נימא אחת חוצצת, ומ"ש גבי מי מקוה דכ' ורחץ בשרו במים דקי"ל (עירובין ד' ע"ב) דמיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ, והכא חייץ אפילו נימא אחת. אלא דמשמע דה"נ משום דקפיד הוא" (קרן אורה זבחים יט.)

בכיוון שונה הולך האור שמח המסביר שלא נאמרה ההלמ"מ בבגדי כהונה ולכן שם חציצה מעכבת בכלשהו:

"יש להבין מדוע גבי טבילה אמרו דמיעוט המקפיד אינו חוצץ, אף על גב דכתיב ורחץ במים כל בשרו, אפילו הכי רובו ככולו, ומדוע גבי בגדי כהונה תמן אמרו דמיעוטו ג"כ חוצץ (עירובין קג, ב)... ובאמת רש"י פירש דבגופו אפילו כל שהוא חוצץ, וכבר השיגו תוספות עליו, אכן טעמא בעי מדוע גרע מטבילה, ובסוכה (ו, א) אמרו דהלכה למשה מסיני אתי להך דר' יצחק, וא"כ לא קשה כל כך, דאין הלכה בבגדי כהונה" (אור שמח איסורי ביאה ד ח)

עולה שבמקום שאין הלכה אף מיעוט חוצץ.

בהסברו השני האו"ש מציע שגם ללא הלמ"מ חציצה אינה מעכבת בלא להיות רובו ומקפיד, אלא ההלמ"מ מלמדת שהשיער והגוף נפרדים, אך בשניהם החציצה מעכבת רק בהיותה רוב המקפיד עליו (בדומה לשיטת הגאונים המובאת ברמב"ם). רק בבגדי כהונה נלמד שגם מיעוט מעכב:

"מפירוש רבינו חננאל (שם) שכפי הנראה חסר מדבריו קצת בדפוס, הבנתי... לזה אתי ההלכה דמחשבין גופו לבד השער, ושער לבד הגוף, ואם ברוב שער ראשו יש חציצה לא עלתה לו טבילה, ומקרא ורחץ את בשרו דנכלל השער והגוף כאחד הוי אמרינן דכל שער ראשו הוי מיעוט נגד הגוף בכללו, וזה פירוש נחמד" (שם)

(דיוק זה אינו עולה כ"כ מלשון ר"ח) בכל דבר רק חציצה שהיא רוב ומקפיד מעכבת, מלבד בגדי כהונה.

מעיקר הדין חציצה בכולו והלמ"מ מחמירה

בכיוון שני הולך התוס' ישנים המבין שהלמ"מ אינו מקל בדיני חציצה, שרק רובו המקפיד מעכב (ומעיקר הדין חציצה מעכבת בכלשהו), אלא להפך, מעיקר הדין רק חציצה על כולו מעכבת, והלמ"מ מחמירה שגם רובו ומקפיד מעכב. התורא"ש מביא את שני הכיוונים, שהלמ"מ באה להחמיר או להקK

"א"נ הו"א כולו ואתאי הלכתא וגרעיתיה ואוקמה ארובו…וקשה לי דאם כן הו"ל למימר כי אתא הלכתא לכולו ולרובו ולמה הזכיר למעוטו"

לכיוון זה, שבלי הלמ"מ חציצה מעכבת רק בכולו, הצורך בכל גופו יבוא במים אינו דין מיוחד של חציצה אלא שאם יש חציצה בכולו לא היתה ביאה במים כלל. אם כלשהו בבשרו נוגע במים כבר יש ביאה במים.

לכיוון הראשון שחציצה כלשהי מעכבת (לולא ההלמ"מ) הרי שביאת מים אינה קיימת אם יש חלק שלא בא במים.

חציצה במיעוטו שאינו מקפיד אינה מעכבת אף לכתחילה לכיוון השני (וכן להסברו השני של האו"ש), אך לכיוון הראשון שמעיקר הדין אף חציצה כלשהי מעכבת (לולא ההלמ"מ) לכתחילה יש להימנע מכל חציצה שהיא, כפי שכותב המאירי.

היחס בין הגוף והשיער והקפדה בחציצה

כאמור, לרש"י דין רובו המקפיד הוא רק בשיער, ומכך עולה שחציצה ברוב השיער פוסלת למרות שהשיער עצמו הוא מיעוט הגוף.

הרמב"ם והגאונים נחלקו ביחס בין השיער והגוף:

"שתי שערות או יתר שהיו קשורין כאחת קשר אחד אינן חוצצין מפני שהמים באין בהן, ושערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה, אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שתהיה רוב שערו קשור נימא נימא בפ"ע כזה הורו הגאונים.

ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השיער אלא אף על פי שכל שיער ראשו קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אא"כ נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו כמו שביארנו, ואחד הנדה ואחד שאר הטמאין שיש בראשן שיער" (רמב"ם מקוואות ב טו)

ניתן להבין את שיטת הגאונים כך שהם מחלקים את הגוף לשתי יחידות - גוף ושיער. המאירי מפרש שהם רואים כל אבר כגוף בפני עצמו (כולל השיער), וכל אבר שיש ברובו חציצה פוסל את הטבילה. 

לפי דיוקם של תוס' ברש"י בגוף כלשהו חוצץ. רוב הראשונים חלקו על הגישה הזו וסברו שהלל"מ נאמרה גם בגוף עצמו, וטענו כך אף בדעת רש"י (וכוונתו רק לחלק בין הגוף לשיער כגאונים).

דרך שונה להבדיל בין הגוף לשיער עולה בתורי"ד המציע שבשיער העיכוב תלוי בהקפדה על החציצה, ובגוף כל חציצה המקפיד מעכבת:

"דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ. פי' קל הוא השער מן הבשר שהבשר בכל שהו ומקפיד עליו חוצץ והשיער אינו חוצץ עד שיהא רובו ומקפיד עליו"

דרך נוספת היא הוו"א בריטב"א שחציצה בגופו ברובו ואינו מקפיד מעכבת.

ניתן לומר שחציצה שאינו מקפיד עליה נחשבת חלק מהבשר, וממילא המים נחשבים שבאו בבשר (וכ"כ האו"ש). ברם, קשה לומר זאת, הרי כל חציצה אינה חלק מהבשר באופן קבוע.

לכן נראה יותר לומר שדבר שאינו מקפיד עליו אינו נחשב לחציצה בין בשרו למים, משום שאינו חשוב, אך אינו חלק מהבשר. השאלה היא האם הדרישה היא לכך שלא תהיה חציצה, או שיהיה מגע בין הבשר למים. חציצה שאינו מקפיד עליה אינה נחשבת חציצה, אך גם אין מגע מלא בין הבשר למים. הקפידה מועילה רק לכך שאין חציצה, אך לא למגע מלא בין הבשר למים.

מיעוט המקפיד

בעניין מיעוט ומקפיד האג"מ מסביר שרובו ככולו בחציצה ולכן ההקפדה על המיעוט אינה מעכבת (ובביאת מים לא נאמר דין זה):

"אך יש גם לומר כטעם א' דאינו מקפיד הוא משום דנבטל לגוף ומעוטו ג"כ אינו דין חדש בעלמא בדיני חציצה אלא הוא מדין רובו ככולו דכיון דלרוב הגוף אין דבר חוצץ נחשב כאין בגופו חציצה כלל ואף דבביאת מים נתחדש דדוקא כולו בעינן מ"מ בחציצה הוא בדין רובו ככולו ככל דיני התורה" (אג"מ יו"ד א צז)

יש צורך שכל הגוף יבוא במים לגמרי, אך בחציצה מספיק שמיעוט הגוף לא ייחצץ, ודין ביאת כולו ודין חציצה נפרדים משתי גזרות כתוב שונות.

לחלופין, ייתכן להסביר את ההבדל בין שני הדיני: נראה שניתן לומר רובו ככולו רק כש'כולו' קיים אך לא מתקיים בו תנאי מסוים, אך אם כולו אינו קיים כלל אין לומר רובו ככולו. כך מסביר החת"ס:

"לא שייך רובו ככולו אלא מתוך כולו" (חת"ס או"ח קמ)

בנוגע לכניסת הגוף למים, הרי שעל כל הגוף להיכנס למים. בעניין החציצה כל הגוף נמצא במים, ו'כולו' לפנינו, אלא שצריך שהגוף לא ייחצץ ולכך מספיק רוב הגוף.

הלמ"מ אין בה אלא חידושה

האג"מ מציע הסבר נוסף על פיו ההלמ"מ קובעת את דיני חציצה, ולכן גם קובעת שרק רובו המקפיד חוצץ, וזהו מעין הלכתא בלא טעמא שאין לך בו אלא חידושו:

"חדשה תורה עוד דין שגם לא יהיה דבר חוצץ בין בשרו למים וע"ז באה ההלכה שחדוש זה אינו אלא ברובו המקפיד דמעוטו אף במקפיד או אינו מקפיד אף ברובו אינו חוצץ. והוי אינו מקפיד דין בחציצה כמו מעוטו לא מצד בטול לגוף" (שם)

ניתן לומר רעיון דומה לגבי התורי"ד הסבור שמיעוטו המקפיד מעכב בגופו. רק בשיער חודשה ההלכה שרובו ככולו לעניין החציצה.

חציצה בעובר

הגמ' פוסקת שטבילת אם מועילה לעוברה, למרות שכולו חוצץ, בגלל שזו דרך גדילתו:

"נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה, אמאי אין צריך טבילה? וכי תימא משום דרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: דבר תורה, רובו ומקפיד עליו - חוצץ, רובו שאינו מקפיד עליו - אינו חוצץ, והא אמר רב כהנא: לא שנו אלא רובו, אבל כולו - חוצץ! שאני עובר, דהיינו רביתיה" (גמ' יבמות עח.)

נראה שכולו חוצץ אף אם אינו מקפיד אינו בא מדיני חציצה, אלא שכלל אין פה ביאת מים. כך מסביר הגרי"ז שהעובר כולו מכוסה ודיני חציצה אינם שייכים שהרי אין מים כלל. זה גם מסביר את השמטת הפוסקים את דין זה, שהרי אין פה דין מחודש בדיני חציצה, אלא הדין הפשוט שעבור טבילה צריך לבוא במים.

הגדרת רובו שאינו מקפיד באחרונים

האחרונים דנים בשאלה שאם רובו שאינו מקפיד חוצץ, הרי שיש להקפיד אף על רוב כזה, ויוצא שכל רוב נחשב רוב המקפיד, שהוא פסול מהתורה ולא רק מדרבנן, והציעו כמה תשובות:

ההקפדה היא רק על החלק שיוצר רוב, וחלק זה הוא מיעוט, ואז זהו מיעוט שמקפיד עליו (בנוסף לרוב שאינו מקפיד עליו.)

הקובץ הערות מציע שהקפדה הלכתית אינה הקפדה, אלא רק הקפדה טבעית, ולכן הפסול של רוב שאינו מקפיד אינו יוצר הקפדה, והפסול נותר מדרבנן.