ברכה על ישיבה בסוכה
הרב משה עסק בברכה על ישיבה בסוכה. הדיון הראשון נסב סביב מחלוקת שמואל ור' יוחנן האם מברכים פעם אחת או על כל מעשה ישיבה. הרב הוכיח מכמה מקומות שברכות המצוות נתקנו על מעשי מצווה ולא על קיומים. ייתכן שר' יוחנן סובר כך, ושמואל סובר שמברכים רק פעם אחת, על הקיום. לחלופין, ייתכן שלשמואל ישיבה בסוכה היא מעשה אחד. בנוסף, ייתכן שר' יוחנן סובר שמברכים רק על קיום מצווה, אך כל יום מהווה קיום חדש בישיבה בסוכה, משום שהיא ישיבה לפני ה'.
הדיון השני התמקד במעשים המחייבים ברכה בסוכה. לגאונים יש לברך על כל מעשה ישיבה בסוכה, אך לתוס' יש לברך רק על אכילה. ר"י סובר שעקרונית יש לברך על שינה אך יש חשש שלא יירדם. לר"ת יש לברך רק על אכילה המהווה מעשה ישיבה מובהק. ייתכן שמחלוקתם היא בהגדרת ישיבה, שלר"י צריך להגדיר את הסוכה כמקום מגורים (לעבור דירה לסוכה) והשינה מבטאת זאת, ולר"ת יש לעשות מעשי ישיבה בסוכה, ואכילה היא המעשה המובהק. ייתכן שר' יוחנן ושמואל נחלקו במחלוקת זו, שלשמואל יש לברך על מגורים, וזו ברכה חד פעמית, ולר' יוחנן יש לברך על מעשי ישיבה.
סיכום מאת איתן צור שיעור ד' מחזור נ"א. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:
ברכה על ישיבה בסוכה
שיעור כללי הרב משה ליכטנשטיין
הקב"ה מצווה לשבת בסוכה בחג הסוכות (ויקרא כג מב) "בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת".
פריזמה להבנת מצווה זו היא התבוננות בברכתה.
ברכת הישיבה על הסוכה פעם אחת או פעמים הרבה
הדיון הבסיסי בנוגע לברכה היא עיתוי חיובה ומספר הפעמים שיש לברך, שנתון במחלוקת אמוראים בגמ':
"אמר רב יהודה אמר שמואל: לולב שבעה, וסוכה יום אחד. מאי טעמא? לולב דמפסקי לילות מימים - כל יומא מצוה באפיה נפשיה הוא, סוכה דלא מפסקי לילות מימים - כולהו שבעה כחד יומא אריכא דמו.
ורבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סוכה שבעה, ולולב יום אחד. מאי טעמא? סוכה דאורייתא - שבעה, לולב דרבנן - סגי ליה בחד יומא. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אחד זה ואחד זה שבעה" (מה:)
לשמואל יש לברך על הסוכה רק יום אחד כי הישיבה בסוכה היא מצווה אחת המתקיימת במשך כמה ימים רצופים, ואין בכל יום קיום מחודש. לעניין ישיבה שבעת ימי החג הם כיום אחד ארוך ורציף, כפי שלומדת הגמ':
"נאמר כאן תשבו ונאמר במלואים תשבו, מה להלן ימים ואפילו לילות - אף כאן ימים ואפילו לילות" (מג:)
הימים והלילות מהווים יחידת זמן אחת לעניין ישיבת הסוכה ולכן אין סיבה לברך יותר מפעם אחת.
בניגוד לכך, ר' יוחנן סבור שיש לברך ברכה חדשה בכל יום משבעת ימי החג. נראה שלדידו המצווה אכן מתקיימת פעם אחת, אך מעשה המצווה נעשה כמה פעמים, ויש בכך בכדי לחייב בברכה חדשה כל פעם.
יש כמה דוגמות לחיוב ברכה על כל מעשה מצווה, ולא רק על כל קיום:
1. המעשה נעשה ע"י שליח-
בברית מילה המוהל מברך כפי שקובעת הבריתא "תנו רבנן: המל אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה" (שבת קלז:). כך גם פוסק הרמב"ם ביחס לכל המצוות:
"אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות" (ברכות יא י)
המג"א דן בכך סביב ברכה על בדיקת חמץ ע"י שליח. הוא סבור מסברא שעל המשלח לברך, אבל מדייק מדברי השו"ע שהשליח הוא המברך בגלל שבכל זאת הוא עושה מצווה "מ"מ מצוה קעביד" (תלב ו).
באחרונים יש התלבטויות בנושא מסברה ואין הכרעה, מלבד הרמב"ם. כשהמעשה נעשה ע"י השליח והקיום נחשב למשלח, אם השליח מברך הרי שהברכה תלויה במעשה ולא בקיום.
2. הקיום והמעשה נפרדים-
הגמרא בפסחים דנה במי שיש לו רק חסה והא צריך לקיים גם כרפס וגם מרור, ויכול לברך על אכילת מרור רק פעם אחת:
"פשיטא, היכא דאיכא שאר ירקות - מברך אשאר ירקות בורא פרי האדמה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל. היכא דליכא אלא חסא, מאי? אמר רב הונא: מברך מעיקרא אמרור בורא פרי האדמה ואכיל, ולבסוף מברך עליה על אכילת מרור ואכיל.
מתקיף לה רב חסדא: לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה? אלא אמר רב חסדא: מעיקרא מברך עליה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואכיל, ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה" (קיד:-קטו.)
רב הונא סובר שיאכל פעמיים חסה, ויברך בפעם השניה על אכילת מרור. רב חסדא סובר שכבר באכילת הכרפס יברך "על אכילת מרור", ובפעם השניה יאכל בלי ברכה.
הרמב"ן מסביר שלרב חסדא מצוות לא צריכות כוונה ולכן הוא מקיים את מצוות מרור כבר באכילת הכרפס, כשלא מתכוון לאכול מרור.
בניגוד לכך, תוס' טוענים שמברך לפני הכרפס, ועדיין מקיים את המצווה באכילה השניה. לדידם הברכה אינה על המצווה עצמה, ועדיין ניתן לקיימה. מנגנון דומה נמצא בתקיעת שופר, אז מברכים על תקיעות דמיושב למרות שתקיעות דמעומד הם העיקר:
"מברך לרב חסדא בטיבול ראשון על אכילת מרור אף על גב דעיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר מצה מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני מאחר שאכל ממנו מעט בטיבול ראשון מידי דהוה אברכת שופר דמברך אתקיעות דישיבה ומועלת ברכה לתקיעות שבעמידה שהם עיקר" (תוס' פסחים קטו. 'מתקיף')
סברה דומה לתוס' עולה ברש"י. לדידו עיקר מצוות אכילת מצה הוא באפיקומן, למרות שהברכה כבר באכילת המצה הראשונה:
"צריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה, ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה, אף על פי שאינה באה לשם חובה" (רש"י פסחים קיט: 'אין מפטירין')
עולה מכל אלו שמברכים על מעשה מצווה מסוים (בד"כ הראשון), ולא דוקא על הקיום העיקרי.
3. מצווה המורכבת מכמה מעשים-
בשביל לקיים מצוות ספירת העומר מברכים על ספירה של כל יום, אך בסופו של דבר מתקיימת מצווה אחת. אמנם הרי"ד סובר שכל ספירה נחשבת קיום בפני עצמו ולכן ניתן לברך עליו:
"תדע שהרי בכל יום ויום אנו מברכים על ספירת העומר ואם איתא שאינן אלא מצוה אחת ומעכבין זה את זה כיון שבירך בלילה הראשון לא היה צריך לברך אלא היה מונה בלא ברכה" (ספר המכריע כט)
ברם, רוב הראשונים חולקים עליו וסוברים שיש מצווה אחת בספירת העומר, ומברכים בכל יום משום שמברכים על המעשה ולא על הקיום.
רעיון דומה עולה בנטילת לולב. לרוב הראשונים ניתן ליטול את המינים בזה אחר זה, כל עוד כולם מצויים אצל הנוטל. הראב"ד (מובא בארחות חיים) טוען שאם עושה כך אין לברך ברכה אחת כפי שמברך על מינים אגודים, אלא יברך על כל מין:
"כתב הראב"ד ז"ל שאם נטלן א' א' שמברך על כל א' וא' לעצמו מאחר שאין אגודים ביחד שתהא ברכת הלולב פוטרן" (ארחות חיים א לולב יט)
למרות שארבעת המינים נחשבים מצווה אחת, יש לברך על כל מין משום שהברכה נתקנה על המעשה ולא על הקיום. לשון 'קדשנו במצוותיו וציוונו' אינה על הקיום, אלא ציוונו על כל מעשה, ולכן מברכים על כל מעשה.
על כך יש להעיר שיש כמה מצוות חריגות בהן מברכים על הקיום, אך לא נעסוק בהן.
הסיבה שמברכים על המעשה
הסבר לכך שמברכים על כל מעשה מצוי בסברת הרמב"ם שמשווה בין ברכות המצוות לברכות הנהנין לעניין עובר לעשייתן, הגרי"ד מסביר כפי שברכות הנהנין מתירות להנות מהעולם, כך ברכות המוות מתירות קיום מצוות ולכן יש לברך עליהן עובר לעשייתם:
"כשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה" (ברכות א ג)
לפ"ז ברור שיש לברך לפני כל מעשה ולא רק כל קיום, שכן כל מעשה זקוק למתיר. כך ניתן גם להסביר מצוות מסוימות שהראשונים דנו מדוע אין בהן ברכה, ייתכן שאין ברכה על מצוות ללא מעשה.
מעשה הישיבה בסוכה
מסברה לא ברור מהו המעשה שבישיבה בסוכה. כפי שאין מברכים על שמחת יו"ט, שאין בה מעשה אלא הגעה למציאות נפשית (ואכילת הבשר אינה מעשה מצווה אלא רק מאפשרת להגיע לשמחה), ניתן לומר שגם בסוכה אין מצווה במעשה אלא במציאות של שהייה בסוכה.
ר' יוחנן- מברכים על כל כניסה לסוכה שהיא מעשה מצווה
ר' יוחנן סבור שפעולות שונות מביאות לידי ביטוי את מציאות השהייה בסוכה ויש לברך על כל אחת מהן (כגון אכילה ושינה), למרות שקיום המצווה הוא אחד. כך מסביר הריטב"א:
" עיקר טעמא דרבי יוחנן אף על גב דכולהו חדא יומא אריכתא נינהו כיון שמתערטל ממצותה כשהוא יוצא ממנה חייב הוא לחזור ולברך עליה כשחוזר ונכנס בה שחוזר ומתלבש במצותו ואפילו בו ביום עצמו שכל שעה שנכנס בה כתחלת מעשה כי היציאה משם היא גמר כניסה ראשונה" (ריטב"א מה: 'ורבה בר בר חנה')
היציאה מסוכה אינה מפסיקה את קיום המצווה, והסוכה עדיין נחשבת דירתו, אך באותו רגע אינו עושה מעשה ישיבה בסוכה.
בדרך זו הגר"א היה מברך על כל מעשה כניסה לסוכה "ברכת סוכה מברך בכל פעם שנכנס אפילו מאה פעמים ביום" (מעשה רב ריח).
ר' יוחנן- מברכים כל יום כי יש קיום חדש בכל יום
ייתכן לומר שגם ר' יוחנן אינו סבור שיש לברך על כל מעשה מצווה, אלא שבכל יום יש קיום מחודש (ולא מעשה מחודש). הריטב"א מביא אפשרות כזו (ודוחה אותה): "יש שסבורין דסגי בברכה אחת בכל יום בכניסה ראשונה".
רעיון כזה עולה בדברי רעק"א המעלה שייתכן שיש חיוב מזוזה בכל פעם שאדם חוזר לביתו:
"גם ההולך מביתו לעסקיו בשוק שעות הרבה ופעמים נוסע מעירו על איזה ימים, דלכאורה הדין דכשחוזר לביתו יברך על המצוה, דהא בנתים שלא היה בדירת ביתו לא היה עליו חובת מזוזה, ומתחיל עתה חיוב חדש... ויהיה כמו יוצא מסוכה לעסקיו וחוזר לסוכתו דמברך... וצ"ע לדינא" (שו"ת רעק"א מהדו"ק ט)
דבריו נדחו כמובן, משום שיש מצווה שתהיה מזוזה בבית, ואין חובה תמידית על האדם שתהיה מזוזה בביתו (חובת חפצא ולא גברא). ייתכן שנאמר כך גם במצוות סוכה, שאין מצווה על האדם שתהיה לו סוכה, אלא מצווה בעצם קיומה. ייתכן שהמצווה אינה לגור בסוכה, אלא שיהיה בית-סוכה לאדם. מגורים מתאפשרים רק ע"י סוכה, אך אין מצווה חיובית על האדם לשבת בסוכה שבעה ימים. לפ"ז הסוכה היא מצווה אחת וקיום אחד, המתקיים כשקיימת לאדם סוכת מגורים.
ר' יוחנן אינו סובר כך (אלא כרעק"א), אלא טוען שיש מצוות גברא על האדם לגור בסוכה. ייתכן שחובה זו מתחדשת בכל יום. כך עולה מהעובדה שקרבנות המוספים של כל יום בחג הסוכות שונים (בניגוד לפסח), כי יש קדושה שונה בכל יום (וכך עולה מעולם האושפיזין, אך זה לא נמצא בחז"ל). לכן יש קיום מחודש לכל יום וברכה חדשה לכל יום.
יש קיום מחודש של התייצבות לפני ה' כל יום
ייתכן לנסח זאת באופן פחות קיצוני, אין מצווה שונה בכל יום, אך יש קיום חדש לאותה מצווה בכל יום.
הגמ' מעמידה את מחלוקת שמואל ור' יוחנן כמחלוקת תנאים בעניין ברכת התפילין:
"תנאי היא; דתניא: תפילין, כל זמן שמניחן מברך עליהן, דברי רבי. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא שחרית בלבד" (מו.)
הריטב"א טוען (בניגוד להבנה הפשוטה בגמ') ששתי הדעות תומכות בדברי ר' יוחנן שיש לברך על מעשה ולא על קיום. לדברי שניהם יש לברך על כל מעשה (או קיום מחודש), אלא שחכמים סוברים שיש מעשה מחודש אחד בכל יום, שכן בלילה אין מניחים תפילין. לרבי מברכים על כל מעשה הנחה.
לחכמים יש קיום מחודש בכל יום גם אם אין מצווה חדשה. כפי שמברכים ברכות התורה על כל יום מחדש, כי זו יחידה חדשה של קיום המצווה, גם אם אין זו מצווה חדשה.
ייתכן שהבנה זו שייכת רק בסוכה ותפילין. ישנן השוואות רבות בהלכה ובמקרא בין הסוכה לבין המקדש, וגם תפילין מקיימות עמידה לפני ה'. במצוות שיש בהן עמידה לפני ה' כל יום מהווה יחידת קיום חדשה, למרות שהמצווה עצמה אינה שונה. יש להתייצב כל יום בסוכה, ולכן כל יום יש ברכה חדשה (בניגוד לשמואל הסבור שיש לעבור לגור בסוכה, והמגורים מהווים רצף אחד). (יאיר רהט הקשה שלפ"ז יש לברך שמונה פעמים, משום שמתחילים בלילה, ויום חדש מתחיל שמונה פעמים. הרב ענה שייתכן שאכן ר' יוחנן סובר כך, כפי שאם מברכים על מעשי כניסה אזי מברכים הרבה פעמים).
שני המודלים במקרא
בפרשיית המועדות בפרשת אמור חג הסוכות מופיע פעמיים. בהופעה השניה, בציווי ארבעת המינים והסוכות המוקד הוא בהודאה. הודאה על תבואת הארץ ועל ההליכה במדבר. ההופעה הראשונה (ציווי הקרבנות) יחד עם שאר מועדי תשרי. החיבור למועדים אלו קשור לעמידה לפני ה' (כמו בר"ה ויו"כ). כשמדברים על הודאה זכר למדבר פשוט יותר לדבר על פעולות של כמה ימים של זכרון והודאה. כשמדברים על עמידה לפני ה' ניתן לדבר על מעשה חד פעמי של מעבר דירה.
שמואל- מברכים פעם אחת
לשמואל יש ברכה רק על הקיום, מציאות השהייה בסוכה, ולכן מברכים רק פעם אחת, כפי שמסביר הריטב"א:
"שמואל דאמר בסוכה יום א'... סגי ברכה אחת לסוכה כל שבעה דכיון דלא מפסקי לילות מימים כולהו כחד יומא אריכתא נינהו" (ריטב"א מו. 'והא דאמרינן')
לחלופין, ייתכן ששמואל מודה לר' יוחנן שיש לברך על כל מעשה, אלא שהוא סובר שכניסה לסוכה אינה נחשבת מעשה מצווה כי ההימצאות בסוכה נחשבת מעשה אחד כל שבעת הימים.
מעשה הישיבה עליו מברכים
תיאור חיוב הברכה על ישיבה בסוכה מצוי בגמ': "תנו רבנן... נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קדשנו" (מו.).
גאונים- ברכה על כניסה לסוכה
ההבנה הפשוטה היא שישיבה משמעותה שהייה או מגורים, ומברכים בכניסה לסוכה. כך מובא באוצה"ג, ומנהגים כאלו מובאים בארחות חיים:
"הר' שמואל שקלי ז"ל היה מנהגו לברך אף כשהיה נכנס בה לקרות או לשנות וכן דעת הר' אהרן הלוי ז"ל שכל שעה שנכנס בה מברך. והר"י מקור' ז"ל כתב שכל זמן שנכנס בה לאכול מברך ואותה ברכה פוטרת שינה וטיול אבל הנכנס לישן אין צריך לברך לפי שאין קבע לשינה שפעמים אדם צריך לישן ולא יישן וכן דעת ר"ת ז"ל והריא"ג בשם ר' האיי ז"ל כתב הנכנס לסוכת חברו לבקרו מנהג ידוע הוא לברך שם בין סעד בין לא סעד" (ארחות חיים א סוכה לט)
ר"ת- ברכה על אכילה בסוכה
לא נהגו לברך על שינה בסוכה בצרפת. סברת ר"י (תוס' ברכות יא:) היא שאין לברך על שינה בסוכה משום שיש חשש שלא יירדם. ר"ת סבור שהסעודה פוטרת את השינה הטפלה לה:
"וכבר שאלתי מרבינו תם מנוחתו כבוד על ברכת הסוכה, אם צריך לברך כשנכנס לישן בה, כי הייתי מחשב כי אין צריך לברך כי שמא לא יוכל לישן בה, וכשהוא סמוך ממש לשינה אין יכול לברך מפני השינה שקפצה עליו ולכך נהגו שלא לברך, והשיבני כי על כל מצות סוכה שקיים סעודה אחרת כגון שינה וטיול ושינון ברכת לישב בסוכה שבירך בסעודתו מו מסעודה אחת ועד פוטרתו מלברך עליהם, ואם שם אין צריך לברך על השינה מטעמו של רבינו יעקב ואפילו הסיח דעתו משינה והלך למלאכתו ושוב נמלך לישן" (תוס' ר"י החסיד שירליאון ברכות יא:)
לר"ת האכילה היא המבטא המובהק של מגורים. נוסח ברכת האכילה אינו על האכילה משום שהיא אינה מוקד המצווה, אלא היא מבטאת מגורים או ישיבה, ופוטרת את שאר המעשים המבטאים מגורים. לפ"ז אין לברך רק על פת, אלא כל סעודה המבטאת קביעות, כי א"צ בגדרי סעודה אלא גדרי מגורים. בהל' עירובין (גמ' עירובין עב:) יש דיון אם המגורים מוגדרים לפי האכילה או השינה, וכן בהל' חנוכה.
בניגוד אליו, ר"י סבור שיש מקום לברכה על שינה בסוכה, אלא שאין וודאות שיירדם (כפי שהבריסקאים אינם מברכים 'המפיל' מחשש שלא יירדמו, בניגוד לגמ'). זה לא ברור, שכן חוסר היכולת להירדם אינה מעידה על פגם במגורים, כלשון הגמ' "מקום לינה גורם" (עירובין עב:).
ייתכן שהמחלוקת קשורה להצעה שהצענו במחלוקת ר' יוחנן ושמואל. לשמואל המצווה היא לעבור דירה לסוכה, ולכן השינה היא המשמעותית כי היא מבטאת את קביעת מקום מגוריו של האדם. לר' יוחנן המצווה היא לקיים מעשי מגורים בכל יום בסוכה ולכן יש לברך על מעשה המגורים המובהק- אכילה.
מחלוקת זו גם משליכה על חשיבות השהייה בסוכה, שלר"ת (ור' יוחנן) יש חשיבות לכל פעילות בסוכה והימנעות מפעילות מחוץ לה (ונפק"מ ליציאה לטיול בסוכות). לר"י (ושמואל) ברגע שמגורי האדם מוגדרים בסוכה, מעשיו אינם מעלים ואינם מורידים, כל עוד אינם פוגמים בהגדרת הדירה בסוכה (אכילת קבע מחוץ לסוכה).
ברכה על אכילה חדשה בסוכה
כדברי תוס' נפסק בשו"ע:
"נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה (והכי נהוג)" (שו"ע או"ח תרלט ח)
הט"ז טוען שמברכים על כל אכילה נוספת בסוכה, גם אם לא יוצא מהסוכה בין האכילות, ולכאורה המגורים כלל לא נקטעו. גם אם המצווה היא במעשי מגורים, הרי שמעשי המגורים רצופים ולכאורה אין לברך עליהם מחדש.
אם נזכר שלא בירך באמצע אכילתו, המגורים עוד מתקיימים, אך אם המצווה במעשי המגורים ייתכן שכבר אין לברך. הקם משינתו לא יברך אם המצווה רק במגורים, אך אם המצווה במעשי המגורים הרי שהיום החדש קטע את הפעילות ויש לברך שוב.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)