בין עירובי חצרות, שיתופי מבואות וסוכה
הרב משה עסק בעירובי חצרות ושיתופי מבואות (וביחסם לסוכה).
הבריתא (ג.-:) מגדירה שמצוות המתקיימות ע"י מבנה דורשות שיעור ארבע אמות, יש מצוות שהסיבה לכך היא משום שיעור בית (דין במבנה), ויש משום שיעור דירה (דין במגורים).
בסוכה ובעירובין דרישת המבנה היא משום דירה.
שני הדינים בעירובין הדורשים שיעור הם עירובי חצרות ושיתופי מבואות שיש לברר את היחס ביניהם.
כיוון אחד הוא שאין הבדל מהותי בין עירוב ושיתוף, מלבד זאת שעירוב נוגע לחצרות ושיתוף למבואות.
כך עולה מהרמב"ם (ופסק השו"ע) וכך כותב ערוה"ש בפירוש. לפ"ז תקנות עירוב ושיתוף הן תקנה אחת, שחצר ומבוי נחשבים רה"י אף מדרבנן, אלא שחכמים אסרו לטלטל בהם כי הרבים מצויים בהם ואנשים לא ידעו להבחין בינם לרה"ר. השלכה נוספת היא שלכו"ע שיתוף פוטר מהצורך להניח עירוב, שהרי יש להם אותה פעולה (ואף ר' מאיר המחייב להניח גם עירוב אומר זאת כדי שלא תשתכח תורת עירוב). לכיוון זה ניתן להניח עירוב וגם שיתוף בתוך בית משום שפעולתם דומה.
הכיוון השני הוא שעירוב ושיתוף הם שתי פעולות שונות, והלח"מ אף כותב ששלמה תיקן רק עירוב ולא שיתוף. רש"י מסביר שעירוב יוצר מיושבי הבתים דירה חדשה יחד, ולכן עליהם להשתתף דוקא בפת המבטאת דירה. שיתוף מבואות הוא צירוף של בעלות יושבי החצרות במבוי, וכל אוכל מבטא בעלות זו. לפ"ז ייתכן שחצר ומבוי נחשבים רה"י מדאוריתא (בגלל המחיצות) אך כרמלית מדרבנן כי הרבים מצויים שם, אלא שיש להם דרכי תקנה שונות. לחלופין חצר נחשבת רה"י אף מדרבנן אך נאסר לטלטל בה, ומבוי נחשב כרמלית מדרבנן כי הוא לא מוקף מכל רוחותיו. בכיוון זה הולך הריטב"א המסביר שעירוב הוא הכפפת החצר לבית, לעומת שיתוף שהיא צירוף חצרות יחד. לכן שיתוף אינו פוטר עירוב, שהרי אלו פעולות שונות, ולכן מניחים עירוב בבית ושיתוף בחצר, כל אחד במקום פעולתו.
סיכום מאת איתן צור שיעור ד' מחזור נ"א. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:
בין עירובי חצרות, שיתופי מבואות וסוכה
הקב"ה מצוונו מצוות מסוימות שקיומן תלוי בבית (וביניהן סוכה), והבריתא המובאת בגמ' מפרטת מצוות אלו המצריכות שיעור ארבע אמות על ארבע אמות:
"תנו רבנן: בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, פטור מן המזוזה ומן המעקה, ואינו מטמא בנגעים, ואינו נחלט בבתי ערי חומה, ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה, ואין מערבין בו ואין משתתפין בו, ואין מניחין בו עירוב, ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות ואין האחין והשותפין חולקין בו" (גמ' ג.-:)
הצורך בבית לעומת הצורך בדירה
הדינים בפתיחת הבריתא קשורים להגדרת בית (מזוזה, מעקה נגעים וכו'), אך הדינים שבסופה אינם קשורים למגורים אלא לדירה, ולכן נימוק דין הנחת העירוב בגמ' הוא "דלא חזי לדירה". לא בית, אלא דירה. גם במסכת עירובין מילת המפתח אינה בית אלא דירה.
הדיון בנוגע לחיוב מזוזה במבנים שונים בגמ' (יומא י.-:) מתחיל בהגדרת בית "קסבר רבי יהודה כל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים - אינו בית", אך בהמשך הדיון המונח המרכזי הוא דירה "סוכה טעמא לחוד; רבי יהודה לטעמיה, דאמר: סוכה דירת קבע בעינן, ומיחייבא במזוזה. ורבנן לטעמייהו, דאמרי: סוכה דירת עראי בעינן, ולא מיחייבא במזוזה. ולשכה טעמא לחוד; רבנן סברי: דירה בעל כרחה - שמה דירה, ורבי יהודה סבר: דירה בעל כרחה - לא שמה דירה". גם בהמשך הדיון הגמ' מתלבטת בין חיוב בית ודירה.
הרישא של הבריתא מתמקדת בבית והסיפא בדירה, ולכן בכל הדינים התלבטות זו עולה, ויש לכך דוגמאות רבות. בדינים מסוימים ההתלבטות באה לידי ביטוי בשאלה האם אכילה או שינה גורמת. רוב דיני עירובין תלויים בדירה, לעומת דיני חנוכה התלויים בבית.
המחלוקת בנוגע לדירת קבע ועראי בסוכה קשורה לשאלה האם הסוכה צריכה להיות כמו בית, או שמא רק דירה במעשה. לכן יש מקום להשוואה בין עירוב לסוכה, שהרי עיקר מצוות הסוכה במגורים ועשייתה כדירת האדם.
המגמה המוצהרת של הגמ' היא לראות את דיני עירובין כתלויים בדירה ולא בבית, כלומר שיעור ארבע אמות אינו בהגדרת בית אלא ביכולת לדור, בדומה לסוכה.
תקנות עירובין
הקב"ה אוסר להוציא מרה"ר לרה"י בשבת, ומדרבנן אסור להוציא גם מכרמלית. רה"ר היא מקום שהרבים משתמשים בו, רה"י היא מקום תחום השייך ליחידים, וכרמלית ומקום פטור אינם מתאימים להגדרות אלו.
בנוסף ליצירת הרשות 'כרמלית' (כגזירה שלא יבואו להתבלבל עם רה"ר), חכמים גם תיקנו את הלכות עירובין, כלומר אסרו לטלטל גם במקום מוקף מחיצות שרבים מצויים בו, אא"כ מערבים ומשתפים (ההבחנה זין תקנות אלו באה לידי ביטוי במשנה תורה שהרמב"ם פיצל את הדינים להל' שבת והל' עירובין). דינים אלו משמשים כאבטיפוס לתקנות חכמים והגמ' מייחסת את תקנות תחום זה לשלמה המלך:
"אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, ואומר חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר" (גמ' עירובין כא:)
הסיבה למרכזיות דינים אלו היא עצמאותם, כך שבניגוד להוספת רשויות על רשויות התורה זהו תחום מחודש לחלוטין. לכן ייתכן שאין לראות את הצורך בעירוב כ'רה"י דרבנן' אלא תקנה עצמאית.
איסור טלטול או הגדרת רה"ר מדרבנן
המבנה של עיר מגורים היה רחוב מרכזי או שוק שהם רה"ר, מהם יוצאים מבואות שהם רחובות, ומהם יוצאים מתחמי בניינים שהם חצרות, ובהם יש בתים. חכמים תיקנו שלא לטלטל במבואות ובחצרות למרות שהם מוקפים מחיצות משום שהרבים מצויים בהם ואנשים עלולים שלא להבחין בין מקום הרבים המוקף מחיצות (חצרות ומבואות) למקום הרבים פתוח (רה"ר), ולכן השוו את דיניהם לאיסור טלטול. לכן ניתן להקל בחצרות ובמבואות הנחשבים רה"י אף מדרבנן, אלא שמתקנה נאסר מדרבנן לטלטל בהם.
לכן נעדיף לטלטל בחצר שאינה מעורבת על פני מבוי, משום שהטלטול בה קל יותר שהרי היא רה"י מלבד גזירת איסור הטלטול.
לחלופין ניתן להבין שאכן מהתורה חצר כזו נחשבת רה"י משום שהגדרת רה"י במחיצות, אך מדרבנן ההגדרה אינה המחיצות אלא הנגישות לרבים, ולכן חצר שאינה מעורבת אינה רה"י מדרבנן, ואז חכמים אינם רק גוזרים על איסור טלטול אלא מחשיבים את החצר כרה"ר.
הפתרון לאיסור הטלטול הוא גביית פת מכל אחד מבני החצר והנחתו באחד הבתים, ואז הותר הטלטול מבית לבית אחר ולחצר. פתרון כזה קיים אף במבואות, משתפים את המבואות ע"י איסוף אוכל מהחצרות השונים שבמבוי וניתן לטלטל מחצר לחצר ולמבוי (וצריך כמובן לחי או קורה).
השיתופיות שבאסיפת האוכל הופכת את המקום המשותף לרשות אחת. המוקד יכול להיות בקניין ויכול להיות בדירה. שאלה זו מקבילה לשאלת הבעלות לעומת המגורים, כפי שמובא בגמ':
"אמר שמואל: עירוב משום קנין… רבה אמר: עירוב משום דירה" (גמ' עירובין מט.)
בכל המסכת העיסוק מתמקד בדירה ולא בקנין, ולכן יש כמה ראשונים שטענו ששמואל מודה שעירוב משום דירה, וקניין הוא רק האמצעי לערב משום דירה. כך כותב הרשב"א:
"ולענין פסק הלכה קיי"ל כרבה דאמר עירוב משום דירה, דלקמן בפרק הדר אמר ר' יוחנן שוכר כמערב ומפרש מה מערב בפחות משוה פרוטה אף שוכר פחות משוה פרוטה, ואילו לשמואל אמרינן הכא דבפחות משוה פרוטה לא, ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, וכן כתבו בתוספות וכן פסק הראב"ד ז"ל דסוגיין בכולה מכלתין דעירוב משום דירה" (רשב"א עירובין מט.)
עירובי חצרות ושיתופי מבואות
תקנות עירובין כוללות את עירוב החצרות ושיתוף המבואות. אלו פעולות דומות הנעשות במתחמים שונים. לשניהם יש מחיצות (למבוי יש שלוש מחיצות ומוסיפים מחיצה רביעית סמלית).
היחס בין עירוב ושיתוף
היחס בין שני המושגים מורכב מדמיון רב ומכמה הבדלים. המשנה משווה בין עירוב ושיתוף:
"בכל מערבין ומשתתפין - חוץ מן המים ומן המלח" (גמ' עירובין כו:)
רש"י מסביר שמדובר בעירובי חצרות ושיתופי מבואות "בכל מערבין - עירובי חצירות ותחומין. ומשתתפין - במבוי". ברם, התוס' ובעקבותיהם רוב הראשונים סוברים שמדובר כאן רק על עירובי תחומין, אך בעירובי חצרות צריך דוקא פת:
"אין נראה דבעירובי חצירות בעינן פת לכולי עלמא" (תוס' עירובין כו:)
הבדל נוסף הוא שעירובי חצרות ניתנים דוקא בבית שבחצר, לעומת שיתוף שניתן בחצר. הבדל זה יכול להיות טכני, שבעירוב ובשיתוף העיסוק במתחמים שונים.
ייתכן שהבדלים אלו יוצאי דופן ודיני עירובין ושותפים זהים בעיקרם, וייתכן שהם היוצאים מן הכלל המלמדים על הכלל ומבדילים בין שני מושגים אלו. עצם ההבדל בין השמות 'עירוב' ו'שיתוף'.
רמב"ם, ערוה"ש- מושגים זהים עם הבדלים טכניים
הרמב"ם סבור ששני המושגים מתקנת שלמה ופועלים באופן זהה, וההבדל ביניהם הוא רק במתחם:
"מדברי סופרים אסור לשכנים לטלטל ברשות היחיד שיש בה חלוקה בדיורין עד שיערבו כל השכנים כולן מערב שבת, אחד חצר ואחד מבוי ואחד המדינה, ודבר זה תקנת שלמה ובית דינו הוא…
העירוב שעושים בני החצר זה עם זה הוא הנקרא עירובי חצירות, ושעושין אנשי מבוי זה עם זה או כל בני המדינה הוא הנקרא שתוף " (רמב"ם עירובין א ב,ז)
כיוון זה מופיע במפורש בדברי ערוה"ש:
"העירוב והשיתוף כוונה אחת להן דהעירוב מחבר כל יושבי החצר והשיתוף מחבר כל יושבי המבוי ודין אחד להם… אלא שנחלקים בשני דברים…" (ערוה"ש או"ח שפז א)
הוא גם מסביר שממש מדובר בדבר אחד, אלא שלשם הנוחיות השמות פוצלו:
"ולמה בחצרות נקרא עירוב ובמבואות נקרא שיתוף כדי לקצר בדברים וליתן סימן במה אנו מדברים דאל"כ היינו צריכים בכל פעם לומר עירובי חצרות עירובי מבואות ולכן קבעו שם עירוב לחצרות ושיתוף למבואות וכשנאמר עירוב ידענו שאנו מדברים בחצרות וכשנאמר שיתוף ידענו שאנו מדברים במבואות" (ערוה"ש או"ח שפו א)
רעיון זה הוא שהוביל את השו"ע לכתוב שאין הבדל בין עירוב ושיתוף אא"כ נאמר אחרת:
"ככל משפטי עירובי חצירות ושיעורו… כך דיני שתוף" (או"ח שפו ג)
רש"י, ריטב"א, לח"מ- עירוב כאיחוד דירה ושיתוף כצירוף בעלות
ייתכן שהאיסור במבוי שאינו משותף גדול יותר מאשר בחצר, ולכן גם ההיתר של עירוב ושיתוף אינם זהים. החצר מוקפת מחיצות, אך המבוי מוקף רק בשלוש מחיצות וקורה או לחי, ולכן ייתכן שהוא קרוב יותר לכרמלית התלבטות זו עולה בגמ':
"בעא מיניה רבי זירא מרבי אסי: מבוי שלא נשתתפו בו, מהו לטלטל בכולו? מי אמרינן כחצר דמי, מה חצר - אף על גב דלא ערבו מותר לטלטל בכולו, האי נמי - אף על גב דלא נשתתפו בו מותר לטלטל בכולו.
או דילמא: לא דמי לחצר, דחצר אית ליה ארבע מחיצות, האי - לית ליה ארבע מחיצות אי נמי, חצר - אית ליה דיורין, האי - לית ביה דיורין" (גמ' שבת קל:)
ר' זירא שואל האם שלוש מחיצות עושות את המבוי כחצר (וכרה"י) ואיסור הטלטול הוא רק גזירה, או שדינה עדיין ככרמלית ואיסור הטלטול מדרבנן משום שאין דיור בכרמלית.
שאלת היחס בין שיתוף ועירוב אינה תלויה רק בפתרון, אלא בעצם הגדרת החצר והמבוי התלויה במחיצותיהם.
לשון עירוב היא יצירת דבר חדש מכמה מרכיבים, לעומת לשון שיתוף שהיא חיבור של דברים הנשארים עצמאיים. כך עולה מהדין שמסיקה הגמ' מלשון עירוב:
"אמר רב יהודה אמר שמואל: המקפיד על עירובו - אין עירובו עירוב. מה שמו - עירוב שמו" (גמ' עירובין מט.)
העירוב אינו מאפשר הפרדה בין המאכלים המעורבים, מה שמסמל גם את יחסם לחצר. בניגוד לכך בשיתוף כל מתחם שומר על עצמאותו אלא שיש חיבור מסוים. מכאן ששיתופי מבואות שונים מהותית מעירובי חצרות. אין בהם יצירת מגורים מעורבים חדשים, אלא שיתוף פעולה של חצרות נפרדות. (לכן ניתן היה להציע ששיתוף משום קניין ועירוב משום דירה, כי רק בעירוב יש דירה יחד. אך התוס' דוחים זאת וטוענים שגם שיתוף משום דירה).
בכיוון זה הלח"מ מציע ששלמה תיקן רק את עירובי החצרות, ושיתופי מבואות כלל אינם פועלים באותו אופן:
"משום דמה שתקנו תחלה היה עירובי חצרות וקראו שמו עירוב רצו לקרות לכל השאר עירוב כמוהו כיון דיש שום צד דמיון שהוא באוכל ולא רצו לדמותו לשיתוף שנעשה אחר כך" (לח"מ יו"ט ו ב)
רש"י כותב ששיתוף אינו משום דירה משום שאין אפשרות לדירה משותפת, לעומת עירוב חצרות שכן מאפשר דירה. מבוי דומה יותר לרה"ר והוא שטח משותף, ולכן הפתרון אינו מגורים משותפים אלא קניין וזכויות משותפות. לכן אין מניחים שיתוף בבית (המיועד למגורים) אלא בחצר. עירוב צריך פת משום שזהו האוכל העיקרי, ואוכל הוא הגדרת דירה.
בשיתוף כל אחד מקבל בעלות מסוימת, אך אינו צריך להיות דייר, ולכן לא צריך דוקא פת אלא כל אוכל המסמל בעלות:
"עירוב משום דירה - דמערב להו לבתי דירה כאילו כל בני הבתים דרין כאן הלכך אי לא חזי לדירה - לא מצי שרי, אבל שיתוף - לאו משום דירה הוא, דהא לא בתים שייכי ביה אלא חצירות, הלכך: לאו דירה בעינן אלא מקום המשתמר כגון חצר אבל אויר דמבוי לאו משתמר הוא" (רש"י עירובין פה:)
חיוב עירוב כשיש שיתוף
עניין המבטא רעיון זה היא השאלה האם שיתוף מבואות מתיר גם את החצרות שבאותו מבוי (ופוטר מעירוב חצירות). הגישה הרואה בעירוב ושיתוף פתרון דומה למתחמים שונים תתיר שימוש אחד בשני הכלים, והרואים בשיתוף דבר נפרד מעירוב לא יאפשרו זאת. הגמ' מביאה את מחלוקת התנאים בשאלה זו:
"מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי, שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שיאמרו אבותינו לא עירבו, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: או מערבין או משתתפין" (גמ' עירובין עא:)
נראה שלכו"ע אין צורך לערב ולשתף, ואף המחייבים זאת מציגים נימוק חינוכי, אך מעיקר הדין עירוב ושיתוף פועלים בדרך אחת ולכן שיתוף יכל לפטור מעירוב, וכך כותבים תוס':
"למה לא יועיל עירוב החצירות למבוי כיון שתורתו נמי להניח בבית דאטו השם גורם שנקרא עירוב שיש לו להועיל לחצירות ולא למבוי?" (תוס' עירובין עא:-עב. 'בפת')
בניגוד לכך, ניתן לטעון שעירוב ושיתוף אכן שונים, שאיסור הטלטול מחצר לחצר נפרד מאיסור הטלטול מבית לחצר. החצר היא רשות משותפת ולכן חכמים מחשיבים אותה כרה"ר לעניין איסור טלטול, והעירוב גורם לחצר להיות כפופה לבית, אין בכך ממש עירוב אלא הכפפה. היתר הטלטול בין חצר לחצר הוא ממש עירוב הגורם להן להיות חצר אחת. שיתוף מבואות הוא פעולה המצרפת חצרות, ועירוב הוא פעולה המכפיפה חצר לבית. לכן שיתוף מבואות מועיל רק לטלטל בין חצרות, אך כלל אינו משפיע על היחס בין החצר והבית. כך כותב הריטב"א:
"לענין עירובי חצירות שעושין בני החצר שיש בו דיורין להתיר החצר לעצמה דכו"ע צריך עירובי חצירות וצריך שיתוף מבוי, וכן בדין שהרי ענין חלוק הוא כל אחד לעצמו, הילכך מבוי שבאין להשתתף בו בני החצירות ויש בחצירות דיורין אף על פי שנשתתפו במבוי אסורות בני החצר להכניס ולהוציא מן הבתים לחצירות עד שיערבו כראוי" (ריטב"א עירובין עא: 'מערבין')
השו"ע מביא את שתי הדעות:
"המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצירות כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב, שהרי אין התינוקות מכירים מה נעשה במבוי. לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת, סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצרות שהרי התינוקות מכירים בפת.
וי"א שאם לא עירבה כל חצר לעצמה, אין סומכין על השיתוף" (שו"ע או"ח שפז א)
הפרישה דן בדברי ר' מאיר שיש גם לשתף וגם לערב כדי שלא ישכחו התינוקות, וטוען שיש לערב למרות השיתוף בגלל ההבדל ביניהם. שכחת התינוקות מסבירה רק למה צריך גם לשתף למרות עירוב החצרות, שלא ישכחו, אך אין לסמוך על השיתוף ללא העירוב בגלל ההבדל ביניהם:
"צ"ל דרבי מאיר במ"ש שלא לשכח וכו' לא בא ליתן טעם על מה שאין סומכין על שיתוף במקום עירוב דזה בלא שכחת תינוקות חייבו חז"ל כי הצריכו עירוב ושיתוף,
אלא בא ליתן טעם ולומר כי אף שכבר עירבו כל חצר לעצמה וג"כ נשתתפו במבוי כולן יחד והרי יש כאן עירוב ושיתוף אפ"ה מצריך רבי מאיר שג"כ יערבו החצרות יחד ואין טעם לדבר זה כי אם שמא ישכחו התינוקות תורת עירוב מחצר לחצר כי לא יתנו לבם על שיתוף דיין ויסברו דמותר לטלטל מחצר לחצר ולמבוי בלא שיתוף כלל" (פרישה או"ח שפז א)
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)