הרב גיגי עסק בדין לבוד וביישומו בסכך.
מקור הדין הוא בגמ' (שבת צז.) ממנה עולים שלושה דינים של לבוד:
1.    כל הסמוך לקרקע שלושה טפחים נחשב כקרקע
2.    במחיצות אם גדי אינו יכול לבקוע תחתיהן (שלושה טפחים) הן כשרות
3.    לבוד במחיצות הלל"מ שפער פחות משלושה בכל מקום- זניח.
בנוגע לדין הראשון ישנה גמ' מקבילה (שבת ז.) בה אמוראים חלוקים אילו דברים נחשבים נדרסים ובטלים לרה"ר, ומשמע שלא מספיק שהם תחת שלושה טפחים. ייתכן שזו מחלוקת אמוראים, אך נראה שבכל מקרה תחת שלושה טפחים בטל לקרקע, אך רק דבר הנדרס גם נחשב רה"ר. החילוק בין הדין הראשון לשלישי עולה במיוחס לר"ן הכותב שלעתים אנו רואים את מפלס הקרקע כאילו היא מתרומם ולעתים המחיצה 'נמשכת'.
הדין השני, שמחיצה שגדיים אינם בוקעים בה כשרה, עולה בהתלבטות הגמ' (טז:) אם אומרים 'תרי לבוד'. תוס' תמהים על השאלה שהרי יש מקרים בהם אומרים הרבה לבודים, והפנ"י מציע שהשאלה היא האם אומרים לבוד גם למעלה וגם למטה, סמוך לקרקע (שם הלבוד אינו מאריך את המחיצה אלא מפלס הקרקע כאילו עולה, ועל כך מקשה הערוך לנר). באופן מעט שונה ניתן להסביר שהשאלה היא האם אומרים גם סמוך לקרקע, איפה שהפער אינו בעייתי כי גדיים אינם בוקעים, וגם למעלה, איפה שהמחיצה 'נמשכת'. רעיון דומה ניתן להציע בשיטת רש"י בסוגיית זריקת כוורת ברה"ר בשבת (ח.) שגם כוורת שאין בה שיעור רשות (שישה על שישה) ואין בה מחיצות יש בה דין לבוד והיא נחשבת כאילו היא נחה, כי גדיים אינם בוקעים תחתיה. לשאר הראשונים בכל מקרה קיים דין לבוד הראשון, שפחות משלושה טפחים מהקרקע כקרקע.
לבוד בסוכה מופיע בדפנות אופקית ואנכית, ובסכך אם יש פער בינו לדופן, ונחלקו אמוראים (יח.) אם גם באמצע הסכך. הר"ן מסביר שהסבורים שלא מבינים שלבוד מהסוג השלישי, הלמ"מ, נאמר רק ב'מחיצין'. הסוברים שכן מבינים שלעניין זה סכך נחשב מחיצין, או שמא לבוד לא נאמר רק במחיצין. גם לסוברים שלבוד נאמר רק בדפנות, אם יש פער בין הדופן לסכך אומרים לבוד. אם מדובר בסוכה קטנה ברור שהלבוד מושך את הסכך ולא הדופן (כדי שיהיה שיעור סכך כשר), והגרי"ד מסביר שהדופן הוא הגורם ללבוד (שהרי לשיטה זו נאמר לבוד רק במחיצין), אך פעולת הלבוד היא משיכת הסכך.
סוכה קטנה בה יש פער פחות משלושה בין הסכך לדופן כשרה, ואם יותר, לרש"י תחת אויר אסור לישון ותחת סכך פסול מותר. ניתן להסביר שהלבוד סותם את הפער אך לצורך ישיבה צריך סכך ממשי, או שאין ממש סתימה אלא שאין פער. ניתן לשבת תחת סכך פסול כי יושב תחת צל סוכה כשרה. לתוס' מותר לשבת תחת אויר כי הלבוד סותמו, ואין לשבת תחת סכך פסול שאמנם אינו פוסל את כל הסוכה אך אינו יושב תחת סכך כשר. לרמב"ם הגר"ח מסביר שיתן לשבת תחת שניהם כי אם הם אינם יוצרים נתק בין הסכך לדופן הפוסל את הסוכה הרי שהם אינם נחשבים כלל יחידה פסולה.
תוס' מצביעים על הבדל בין הלבודים, שהלבוד הראשון, המחשיב פער פחות משלושה כמי שאינו, קיים תמיד, אך הלבוד במחיצות מהלל"מ לא נאמר להחמיר לצרף סככים פסולים לשיעור.

File

 סיכום מאת איתן צור שיעור ד' מחזור נ"א. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:  

בגדרי לבוד ולבוד להחמיר

הקב"ה מצווה על מצוות רבות התלויות במבנים ורשויות ושיעוריהם, ואחד הכלים למדידתם הוא 'לבוד'.

מפלס הקרקע עד שלושה טפחים

מקור הדין עולה בגמ' המציעה סברא ומסיקה שלבוד פועל כהלכה למשה מסיני:

"אמר ליה רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה רב המנונא לרב חסדא: מנא הא מילתא דאמור רבנן כל פחות משלושה כלבוד דמי? - אמר ליה (רש"י- סברא היא): לפי שאי אפשר לה לרשות הרבים שתילקט במלקט וברהיטני. אי הכי - שלשה נמי! ותו: הא דתנן המשלשל דפנות מלמעלה למטה, אם הן גבוהין מן הארץ שלשה טפחים - פסולה הא פחות משלשה - כשרה! - התם היינו טעמא - משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה. - תינח - למטה, למעלה - מאי איכא למימר? - אלא: כל פחות משלשה - כלבוד דמי - הלכתא גמירי לה" (גמ' שבת צז.)

הכיוון הראשון הוא שהקרקע אינה יכולה להיות ישרה, ולכן כל המצוי בשלושת הטפחים הסמוכים לקרקע דינו כקרקע (הגמ' שואלת למה דוקא פחות משלושה טפחים ולא שלושה ממש, אך ברור שהסברא היא שפחות משלושה כאילו הקרקע ממשיכה). נראה שמפלס הבליטה הוא הקובע, וכל המצוי מתחת שלושה טפחים בטל לרה"ר. נקודה זו עולה בגמ' נוספת:

"אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: לבינה זקופה ברשות הרבים, וזרק וטח בפניה - חייב, על גבה - פטור. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: והוא שגבוה שלשה, דלא דרסי לה רבים. אבל היזמי והיגי, אף על גב דלא גביהי שלשה. וחייא בר רב אמר: אפילו היזמי והיגי, אבל צואה לא. ורב אשי אמר: אפילו צואה" (גמ' שבת ז.)

האמוראים מתווכחים על אילו דברים דורסים והם חלק מהקרקע, וכל הנדרס נחשב חלק מרה"ר. מרש"י עולה שהמחלוקת היא רק מה נדרס בסנדלים, וברור שדריסה היא הגורם ההופך את הבליטה לרה"ר, בהנחה שהיא נמוכה משלושה טפחים.

ייתכן שאמוראים אלו חולקים על הגמ' בשבת צז. ומוסיפים את תנאי הדריסה לצורך הפיכת הבליטה לרה"ר. אך אין צריך לומר כך, וייתכן שהגמ' בצז. קובעת שעד שלושה טפחים כל בליטה נחשבת כחלק מהקרקע מבחינת המפלס, אך ייתכן שהיא אינה נחשבת חלק מרה"ר, כמו צידי רה"ר (או בין העמודים) שאינם לגמרי רה"ר משום אין תשמישם נוח. לא מספיק להשתייך לרה"ר בחפצא, אלא צריך תשמיש רה"ר בפועל. רב אשי חולק וסובר שאין צריך ממש שימוש כרה"ר אלא כל הנמצא במפלס הקרקע ולא ב'מתחם' נפרד (בין העמודים, צידי רה"ר) נחשב רה"ר.

הגמ' בצז. אינה מקבלת את הסברא הקובעת שמפלס הקרקע הוא עד שלושה, משום שאז גם שלושה צריכים להיכלל, וכן מקשה שדפנות הסוכה צריכות להגיע שלושה טפחים מהקרקע, ואין זה קשור למפלס הקרקע ברה"ר, ומתרצת שהסיבה שם היא שגדיים בוקעים כשיש שלושה טפחים בין הדפנות לקרקע (יש להדגיש שהגמ' משתמשת בלשון חיובית שגדיים בוקעים בשלושה טפחים, ולא שבפחות מכך אינם בוקעים). הגמ' מסיקה "הלכתא גמירי לה".

לבוד בקרקע ולמעלה

יש להבחין שהגמ' (צז.) בנויה משלושה שלבים:

1.      שלושה טפחים הם מפלס הקרקע ותחתיהם כסמוך לקרקע

2.      שלושה טפחים הם שיעור שגדיים בוקעים מתחת לדפנות

3.      הלכה למשה מסיני שפחות שלושה טפחים- לבוד, אף למעלה (שלא סמוך לקרקע)

 

 

שני לבודים- למעלה ולמטה

את הסברא הראשונה, ששלושה טפחים הם מפלס הקרקע, מסביר המיוחס לר"ן שמשמעותה כמו דין לבוד, שמפלס הקרקע ממשיך עד שלושה טפחים, ולכן דבר המגיע עד שלושה טפחים סמוך לקרקע כאילו הגיע אל מפלס הקרקע שכאילו עולה לקראתו:

"לפי שאי אפשר לרשות הרבים שתלקט במלקט וברהיטני. יש מרבותי שהקשה דלפום הא משמע דגבשושית קא בעי מיני' וא"כ הוה לי' למימר מנא הא מלתא דאמור רבנן כל פחות משלשה כארעא סמיכתא דמי דלישנא דלבוד לא שייך אלא גבי מחיצות ועלתה לו בקושיא...

ולי נראה דה"פ דמלתא דודאי מחיצות קא בעי מיני' ומהדר לי' כי היכי דאשכחן גבי גבשושית דכל היכא דלית בי' שלשה הוי ר"ה לפי שאי אפשר לר"ה שתלקט במלקט וברהיטני הכי נמי גבי מחיצות דאי אפשר לכל המחיצות שיגיעו עד לארץ אלא דכל היכא שהם בפחות משלשה עד לארץ חשבי' כמי שיש גבשושית בארץ ומגיע עד המחיצות" (מיוחס לר"ן שבת צז.)

למסקנת הסוגיה לבוד נלמד מהלכה למשה מסיני ולא מסברה של מפלס הקרקע. המיוחס לר"ן צריך להסביר שכשאינו סמוך לקרקע, ופחות משלושה טפחים, המחיצה נמשכת עד לעצם הסמוך. ברם, הוא כותב בפירוש שאין לבוד למעלה מתיחת המחיצה, ולבוד הוא רק התרוממות מפלס הקרקע:

"אי נימא לבוד אין גובהו של עמוד עשרה אלא שבעה ומשהו ואינו רשות היחיד דדין לבוד הוא דחשבי' כאלו הקרקע עולה עד מקום ד' על ד' ונמצא שאתה ממעט גובהו ג' פחות משהו" (מיוחס לר"ן שבת קא.)

לפ"ז לבוד סמוך לקרקע מצריך שהמחיצה עצמה תהיה עשרה טפחים, כי הלבוד רק מגביה את הקרקע, ואין כך להלכה. ייתכן שכוונתו שמושכים את המחיצה רק כשיש מקום לכך, ולכן למעלה מושכים את המחיצה, וכן כשהמחיצה מגיעה עד שלושה טפחים מהקרקע, אך לא כשיש שם עמוד.

ההלכה למשה מסיני מלמדת שפחות משלושה טפחים בטלים לרשות בה הם נמצאים, ואם מדובר במחיצות הרי הן מתרחבות לעצם הסמוך, וההיגיון הוא שכל מרווח פחות משלושה טפחים- זניח. רעיון זה בא לידי ביטוי בגמ' בסוגית חלון שבין חצרות המאפשר להן לערב יחד:

חלון שבין שתי חצירות, ארבעה על ארבעה בתוך עשרה - מערבין שנים. ואם רצו - מערבין אחד (גמ' עירובין עו.)

החלון צריך להיות בתוך עשרה טפחים, ובגודל של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, והגמ' מציעה שהסיבה לכך היא שפחות מכאן הפתח נחשב זניח, כמו לבוד:

לימא תנן סתמא כרבן שמעון בן גמליאל, דאמר: כל פחות מארבעה כלבוד דמי! אפילו תימא כרבנן. עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל - אלא לענין לבודין, אבל לענין פתחא - אפילו רבנן מודו, דאי איכא ארבעה על ארבעה - חשיב, ואי לא - לא חשיב. 

לא מספיק שהחלון לא יהיה לא-זניח, אלא עליו להיות בעל חשיבות. בכל מקרה מסקנת הסוגיה היא שפחות משלושה טפחים נחשב שטח זניח ובטל מדין לבוד באופנים השונים, מהלכה למשה מסיני.

ברם, ייתכן שדין לבוד הנלמד מהלכה למשה מסיני, ומקיים את לבוד-המחיצות אינו מבטל את השלבים הקודמים בגמ' (שבת צז.), אלא דין מפלס הקרקע עוד קיים. המיוחס לר"ן בהוו"א סבר שדין מפלס הקרקע הוא המקור גם ללבוד-המחיצות, אך ייתכן שלמסקנה שניהם קיימים בנפרד.

לבוד שני- אם הגדיים לא בוקעים אין בעיה

בנוסף ייתכן שישנו יסוד שלישי, שאינו העלאת מפלס הקרקע או משיכת המחיצה, אלא גם מאפשר את קיומו של פער פחות משלושה טפחים, וכל עוד גדיים אינם יכולים לבקוע אין צורך בהמשכיות המחיצה.

יישום של דין זה יכול להיות בגמ' הדנה בסוכה המיישמים בה יותר מלבוד אחד:

"מהו דתימא: חד לבוד - אמרינן, תרי לבוד - לא אמרינן, קא משמע לן" (גמ' סוכה טז:)

תוס' מתקשים בהוו"א של הגמ', שהרי אנו אומרים הרבה לבודים במקרים מסוימים:

"מהו דתימא חד לבוד אמרינן תרי לבוד לא אמרינן - ותימה דהא נמי מלתא דפשיטא היא דמכשירין לעיל (דף ז.) קנה קנה פחות משלשה דדופן סוכה כדופן שבת" (תוס' סוכה טז:)

ייתכן שהכוונה היא שיש שני סוגים של לבוד, למטה בו מפלס הקרקע עולה, ולמעלה, כפי שמציע הפנ"י:

"ולענ"ד נראה דודאי היכא שכל הלבודין בענין אחד לא שייך לחלק בין חד לתרי ואפילו טובא כיון שדרך מחיצה בכך לעשות מחיצה של קנים או של חבלים בשיירה, משא"כ בהך מחצלת דאבימי שהלבודין הן בשני עניינים אחד למטה ואחד למעלה והנך אינן בטעם אחד דלבוד דלמטה היינו משום דכל פחות משלשה כארעא סמיכתא דמי ולבוד של מעלה הוא מענין אחר כגוונא דגוד אסיק או חבוט רמי, ומש"ה הוי ס"ד דלא אמרינן לבוד דכי האי גוונא אמרינן נמי בפ"ק דעירובין לענין חבוט ולבוד ע"ש, כן נראה לי" (פנ"י סוכה טז:)

הערוך לנר מקשה עליו שלפ"ז בלבוד שלמטה מפלס הקרקע עולה, וממילא צריך מחיצה עשרה טפחים ללא הלבוד, ולא מצינו כך להלכה. ניתן להסביר באופן מעט שונה מהפנ"י, שלמעלה יש לבוד שהמחיצה נמשכת, ולמטה ישנו לבוד אחר- לא שמפלס הקרקע עולה, אלא הסוג השני, שאם גדיים אינם יכולים לבקוע הפער בין הדופן לקרקע אינו בעייתי.

דין זה של לבוד עולה גם בסוגיית זריקת כוורת ברה"ר בשבת:

"אמר אביי: זרק כוורת לרשות הרבים, גבוהה עשרה ואינה רחבה ששה - חייב, רחבה ששה - פטור. רבא אמר: אפילו אינה רחבה ששה - פטור. מאי טעמא - אי אפשר לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מעשרה. כפאה על פיה, שבעה ומשהו - חייב, שבעה ומחצה - פטור. רב אשי אמר: אפילו שבעה ומחצה חייב, מאי טעמא - מחיצות לתוכן עשויות" (גמ' שבת ח.)

כדי להתחייב בהנחה ברה"ר צריך שכל החפץ יהיה ברה"ר. רש"י מסביר שגם אם אין ברוחב הכוורת שישה על שישה טפחים יתחייב, אבל אם יש גובה שבע ומחצה יהיה פטור כי חלק מהכוורת יהיה במקום פטור. תוס' חולקים וטוענים שבלי שישה על שישה אין בריבעו הכוורת ארבעה על ארבעה, ואז אין מחיצות ואין לבוד ומתחייב. נראה להסביר שלרש"י אם הכוורת רחבה שישה יש בריבועה ארבעה על ארבעה יש מחיצות ויש לבוד. ברם, אם אין שישה עדיין הגדיים אינם בוקעים ויש מחיצות וניתן לומר לבוד ולהיפטר, כי א"צ ממש ליצור רשות אלא רק מחיצות, ויש לבוד גם בלי מחיצות בגלל הדין השלישי של לבוד.

הראשונים דנים בשאלת קיום הכוורת ברה"ר או שחלקה במקום פטור ואינו נחשב שהניח את הכוורת ברה"ר:

בכיוון הלבוד השלישי נראה שהולך הרמב"ן (במלחמות) המסביר שאין אומרים לבוד בכלים בכדי להופכם לרה"י, ולכן רוחב הכוורת אינו משנה, והלבוד רק גורם לכוורת להיות כאילו מונחת על הקרקע, אם היא בתוך שלושה. הרשב"א טוען כלפיו שאם השאלה היחידה היא הסמיכות לקרקע הרי שאין משמעות לשאלה אם הכוורת כפויה על פיה או לא והאם יש מחיצות. הרמב"ן עומד על כך במלחמות, ומסביר שאם הכוורת אינה הפוכה מפלס הקרקע עולה וכל הכוורת נמצאת ברה"ר, אך אם הפך את הכוורת מפלס הקרקע אינו עולה כי יש מחיצות, והמחיצות נמשכות. מחיצה נמשכת כשיש לה מקום, וכשאין מחיצה הקרקע עולה. לכן כשיש מחיצה והכוורת אינה הפוכה הרי שהמחיצה נמשכת והקרקע אינה עולה והחלק העליון של הכוורת נמצא במקום פטור. אם הכוורת הפוכה אין מחיצות והקרקע עולה והכוורת נמצאת כולה ברה"ר. כך מסביר הרשב"א למסקנה:

"מסתברא לי דלא אמרו תוך שלשה סמוך לקרקע כקרקע דמי אלא להתחייב בו כאילו זרקו לקרקע ונח בו ממש, אי נמי לקנותו בו כאילו נח ממש בקרקע, אי נמי כאילו נתמלא כל האויר עפר והוא כארעא סמיכתא, ואילו היה אותו אויר, קרקע, מתלקט ועולה עד החפץ, מאותו מקום אתה מודד עשרה טפחים לאויר רשות הרבים, אבל שנראה כאילו נשתרבבו שולי הכלי או הגט והגיע לארץ ונחשוב הכלי כאילו אגדו למעלה מעשרה בכי הא לא אמרינן לעולם, כן נראה לי" (רשב"א שבת ח.)

הקו המשותף לכל הראשונים הוא שכל פחות משלושה סמוך לקרקע נחשב כקרקע (ואם רוצים להפוך דבר לרשות צריך שלא יהיה כלי, ושיהיה רחב שישה (וריבועו ארבעה) לרש"י ותוס').

סברא נוספת עולה ברי"ד טוען שלא אומרים לבוד בדבר הנמצא בדרכו מטה, משום שאין רואים כאילו הוא יורד שהרי הוא יורד בעצמו.

לבוד בסוכה

לבוד באמצע וסמוך לדופן

דין לבוד מופיע בסוכה בדפנות, למעלה ולמטה ואופקית, ובסכך באויר שבו, כפי שהגמ' מסבירה:

"הני מילי מן הצד. אבל באמצע - פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר: יש לבוד באמצע, וחד אמר: אין לבוד באמצע" (גמ' סוכה יח.)

המחלוקת היא רק לגבי לבוד בסכך, כפי שמסבירים תוס':

"אין לבוד באמצע - היינו למעלה דדפנות מכשירין לעיל (דף ז.) קנה קנה פחות מג'" (תוס' סוכה יח.)

הסובר שאין לבוד באמצע סובר שאין לבוד בסכך, ורק אם סמוך לדפנות יש לבוד הנובע מהדופן, כי לבוד נאמר רק ב'מחיצין'. הסבור שיש לבוד מבין שסכך כלול ב'מחיצין' שרק בהם נאמר לבוד מהלל"מ, או לחלופין דין לבוד לא בסכך, אך דין לבוד לא נאמר רק במחיצות, וכך כותב הר"ן:

"בדפנות פשיטא דאמרינן לבוד אבל למעלה באמצע הסכך פליגי בה רב אחא ורבינא... וטעמא דמ"ד אין לבוד בסכך מדאמרינן [דף ה ב] שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למ"מ ואסקינן מחיצין לגוד וללבוד ולדופן עקומה ומש"ה ס"ל דדוקא בדפנו' הוא דאמרינן לבוד אבל בסכוך לא.

ואידך ס"ל דלא שנא והאי דנקט פלוגתא דאין לבוד באמצע גבי מיעטו היינו לומר דלמ"ד אין לבוד באמצע [כי אמרי' יש לבוד מן הצד] דוקא כי מיעטו מצד סכך אבל מיעטו מצד דופן לא" (ר"ן סוכה ט.)

גם הסובר שאין לבוד בסכך מבין שסמוך לדפנות יש לבוד, מדין דפנות. ברם, אם מדובר בסוכה קטנה צריך שיהיה לבוד בסכך עצמו, שכן צריך שיעור סכך בלי הדפנות. הגרי"ד מסביר שאם האויר סמוך לדופן יש לבוד- אך הלבוד אינו לדופן אלא לסכך:

"כשחל לבוד בנוגע לצרוף הסכך למחיצות, חל הלבוד אף להשלמת שעור הסכך. לעומת זאת באמצע, מכיון שאין חלות לבוד בנוגע למחיצות סובר שגם לבוד להשלמת שעור הסכך אינו חל" (רשימות שיעורים סוכה יח.)

ייתכן להסביר את דבריו, שאם האויר סמוך לדופן הרי שהדופן צריכה תיקון באוירה, והתיקון יכול להיות ע"י משיכת הסכך לדופן, כך שהדופן שייכת בדין לבוד, וניתן לתקנה ע"י משיכת הסכך. אם האויר באמצע הסכך אין בו דין לבוד ואין דרך למלאו.

לבוד בסכך סוכה קטנה

סוכה קטנה שסככה רחוק מהדופן שלושה טפחים כשרה. רש"י מסביר שהאויר מתבטל אך אין לישון תחתיו, אך אם יש סכך פסול (פחות משלושה) ניתן גם לישון תחתיו. תוס' טוענים להפך, שרק תחת אויר ניתן לישון, והרמב"ם כלל לא מציין איסור לישון תחת האויר או הסכך פסול.

בשיטת רש"י ניתן להסביר שהלבוד מחשיב את האויר כסתום ומושכים את הסכך, אך אין לישון תחתיו כי האויר נסתם רק לעניין הכשר סוכה, אך ישיבה תחת הסוכה מצריכה סכך ממשי ולא 'סתום וירטואלית'. לחלופין ייתכן שהלבוד אינו ממלא את האויר בסכך אלא רק גורם לכך שאין פרצה, אך גם אין סכך, והישיבה תלויה בקיום סכך, כפי שכותב הגר"ח "אין לבוד מועיל למיחל על אוירא הכשרא דסכך" (חידושי ר"ח הלוי סוכה ה יט). ניתן לשבת תחת סכך פסול פחות משלושה משום שהוא לא פוסל את הסוכה, והאדם יושב תחת צל הנגרם מהסוכה.

לשיטת תוס' באויר אומרים לבוד כך שכאילו האויר מלא בסכך כשר, אך אם יש סכך פסול אין לשבת תחתיו.

הרמב"ם סובר שניתן לשבת תחת אויר וסכך פסול, והגר"ח מסביר שהבעיה באויר כפולה: יצירת נתק בין הסכך לדפנות, ואויר ברוחב שלושה הפוסל את הסוכה. לבוד מחבר את הסכך לדפנות. אין ישנים תחת אויר רק כשלא שייך בו לבוד, אך ייתכן שאם אומרים לבוד האויר אינו נחשב כיחידה פסולה וניתן לישון תחתיו. סכך פסול אינו מנתק בין הסכך לדפנות ואינו נחשב יחידה בעייתית, ולכן כל עוד אינו פוסל ניתן לישון תחתיו.

לשיטות (ההסבר השני ברש"י) המבינות שלבוד אינו מילוי האויר בסכך כשר, הדופן נחשבת מחוברת לסכך והסוכה אינה נפסלת אך אין סכך כשר ואין לישון תחתיו. לגר"ח האויר אינו מנתק בין הדופן והסכך ואינו יחידה הפוסלת את הסוכה ולכן אינו פסול וניתן לישון תחתיו.

לבוד להחמיר

תוס' מבינים שאם יש שני חלקים של סכך פסול המצטרפים לכשיעור ויש ביניהם פחות משלושה טפחים אויר אין אומרים לבוד להחמיר:

"ומיהו היכא דאיכא שני טפחים סכך פסול ושנים של סכך פסול ואויר מפסיק ביניהם פחות מג' איכא לספוקי אם שני הפסולין מצטרפין לארבעה לפסול את הסוכה דשמא כיון דאויר מפסיק בינתים לא מצטרפי או שמא כיון דאין באויר ג' מצטרפין ומיהו היכא דליכא בפסולים ד' ואויר פחות מג' מפסיק ביניהם אין האויר משלימו לארבעה במה שחושבו כסתום מחמת לבוד דלא אמרינן לבוד להחמיר" (תוס' סוכה יז. 'אילו')

הריא"ז חולק וטוען שאומרים לבוד להחמיר. לתוס' נראה שהסוג הראשון של לבוד גורס שמרווח של פחות משלושה טפחים כאילו אינו קיים, ויש את הלבוד השני של מחיצות שמאריכים את המחיצות שלושה טפחים. ההלכה הראשונה נובעת מסברא ואומרים אותה גם מסברא, אך הסוג השני מהלל"מ, למשוך את הסכך, לא אומרים להחמיר. ההסתפקות של תוס' היא האם ביטול האויר הופך את שני הסככים הפסולים ליחידה אחת של ארבעה טפחים או שהם נשארים נפרדים, ובכל מקרה אנו מתעלמים מהמרווח.