רבא אומר שבניגוד לשבת, ביו"ט אין הרבה חיובים על איסור מלאכה. כדי להבין את דברי רבא, הרב הציג מחלוקת בראשונים בהבנת המושג חילוק מלאכות בשבת, ופירט את המשמעות של העדר חילוק מלאכות ביו"ט לפי כל הבנה שהציג בהבנת חילוק מלאכות בשבת.

לשאלות חזרה ותשובות: לחץ כאן

File

סיכום מאת דוד שמעון גרשוביץ, לא עבר את ביקורת הרב.

חילוק מלאכות ביום טוב

הקדמה

המשנה במכות מתארת מקרה בו אדם מתחייב שמונה מלקויות על חרישה אחת. ברשימה זו ניתן למצוא גם מלקות על חילול יו"ט:

יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין: החורש בשור וחמור, והן מוקדשין, וכלאים בכרם, ובשביעית, ויום טוב, וכהן ונזיר בבית הטומאה.[1]

הגמרא שואלת מדוע אין מלקות על חרישה ביו"ט ועל זריעה ביו"ט, ומתרצת שאין חילוק מלאכות ביו"ט:

אמר ליה עולא לרב נחמן: ולילקי נמי משום זורע ביום טוב… אמר רבא: יש חילוק מלאכות בשבת, ואין חילוק מלאכות ביום טוב.

כלומר, בניגוד למלאכות שבת, בהן אדם חייב על כל אב מלאכה שהוא עובר חטאת אחת, ביו"ט העושה את כל המלאכות אינו חייב אלא מלקות אחת.

חילוק מלאכות בשבת

כדי להבין יותר את הדברים עלינו להקדים ולבאר את יסוד חילוק מלאכות בשבת. מצינו שלושה מקורות בגמרא לחילוק מלאכות בשבת:

חילוק מלאכות מנלן? אמר שמואל: אמר קרא מחלליה מות יומת - התורה רבתה מיתות הרבה על חילול אחד… ותיפוק ליה חילוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה לרבי נתן, דתניא, רבי נתן אומר: לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת, מה תלמוד לומר? לפי שנאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל אלה הדברים וגו' ששת ימים תעשה מלאכה. דברים, הדברים - אלה הדברים - אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני. יכול עשאן כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת - תלמוד לומר בחריש ובקציר תשבת. ועדיין אני אומר: על חרישה ועל הקצירה - חייב שתים, ועל כולן אינו חייב אלא אחת! תלמוד לומר: לא תבערו אש, הבערה בכלל היתה, ולמה יצאת - להקיש אליה, ולומר לך: מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה - אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה… ותיפוק ליה לחלוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה לרבי יוסי! דתניא, רבי יוסי אומר: ועשה מאחת מהנה - פעמים שחייבים אחת על כולן, ופעמים שחייבין על כל אחת ואחת.[2]

נסכם את שלושת המקורות:

1. 'הרבה הכתוב מיתות הרבה לחילול אחד'.
2. הבערה לחלק יצאת.
3. 'מאחת מהנה'.

נראה שיש להבחין בין המקור השני לבין המקור הראשון והשלישי. לפי המקור השני נראה שכל מלאכה ומלאכה מתוך לט מלאכות היא איסור עצמאי, בעוד לפי המקור הראשון והשלישי נראה שמדובר בסופו של דבר באיסור אחד בלבד, אלא שהתורה לימדה שיש עונשים רבים על איסור זה (ר' נחום זעמבא עמד על ההבחנה בין המקורות השונים כפי שביארנו). במילים אחרות, קיימות שתי אפשרויות איך להבין את המשמעות של חילוק מלאכות בשבת:

1. יש לט איסורים נפרדים.
2. יש איסור אחד עליו יש עונשים רבים.

ניתן לזהות שני כיוונים אלה בדברי הראשונים. ברש"י על גמרא המשווה בין האוכל חלב ודם לבין העושה שתי מלאכות בשבת, נראה יותר שאיסור מלאכה בשבת הוא איסור אחד, ויש עליו עונשים רבים, שכן רש"י לא טוען שמדובר בשני איסורים אלא בשני גופים:

חלב ודם - דומיא דטחינה וקצירה, שהן שני גופין.[3]

לעומת זאת, מדברי התוס' רי"ד נראה שלא כך, אלא קיימים בעצם לט איסורים נפרדים, וכל אב מלאכה הוא איסור עצמאי:

משום מאי מתרינן בין. פי' כיון דהבערה לחלק יוצאת כאלו כתיב לאו אכל מלאכה ומלאכה דמי והו"ל כמו לאוין דחלב ודם שהן חלוקין זה מזה וצריך להתרות על החלב משום חלב ועל הדם משום דם וכך על כל מלאכה ומלאכה.[4]

לאור שני הכיוונים שהצגנו בהבנת דין חילוק מלאכות בשבת, ננסה להבין מה משמעות דברי רבא שאין חילוק מלאכות ביו"ט.

יכול להיות שאפשר לתלות בחקירה זו גם מחלוקת בין הרמב"ן לבין התוס'. הרמב"ן טוען שאיסור מלאכה ביו"ט הוא שם איסור אחד הכולל בתוכו הרבה פרטים:

וזה דומה ללאו דנבלה ולאו דלא תעשו כל מלאכה ביום טוב שהם הרבה מלאכות משונות המעשה והעניין ולוקין עליו כמו שמפורש בשלישי שלמכות (כא ב) ובפסחים (מז ב) ויום טוב (יב א - ב) וכן החורש בשביעית לדעת הדורש כך לא כל מלאכה שבשדך לוקה עליו כמו שמפורש בתחלת משקין (ג א). והטעם לכל אלו מפני שכל הנכללין בלאו שם אחד להם.[5]

לעומת זאת, מדברי התוס' אפשר לדייק אולי אחרת, שכן הם מעלים את השאלה מדוע איסור מלאכה ביו"ט איננו לאו שבכללות. שאלה זו בוודאי מניחה שמדובר באיסורים נפרדים. אכן, יש להתלבט איך להבין את מסקנתם:

על כולם אינו לוקה - אפי' למ"ד בס"פ כל שעה (פסחים דף מא:) דלקי אנא ואמבושל משום צלי אש ואזג וחרצן משום כל אשר יעשה מגפן הנהו מיפרשי טפי מקרא דלא תעבדם דלא מפרש קרא דאיירי במגפף ומנשק והא דאמרינן בפ"ק דביצה (דף יב.) דמבשל גיד הנשה בי"ט לוקה חמש וחד מינייהו המבשל בי"ט לא חשבינן להו לאו שבכללות דכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו כמו לא תעבדם דהכא דהתם מפרש טפי דכתיב עבודה דמשתמע כל מלאכה שהיא עבודה.[6]

בין שבת ליו"ט

חילוק מלאכות כמחלק איסורים

לפי ההבנה שחילוק מלאכות בשבת אומר שקיימים איסורים נפרדים בשבת, יוצא שההבדל בין שבת לבין יו"ט הוא איסור מהותי, ברמת איסור המלאכה. בשבת קיימים איסורים רבים ואילו ביו"ט קיים איסור אחד בלבד. אפשר להסביר שהבדל זה נובע מטעם השביתה בשבת לעומת טעם השביתה ביו"ט.

השביתה בשבת מבוססת על כך ששבת הוא יום שביתה של העולם כולו. איסור המלאכה הוא איסור לפגוע בשביתה זו באמצעות יצירתיות. כיוון שכך, כל סוג יצירה נאסר, ולכן קיימים איסורים רבים בשבת. לעומת זאת, ביו"ט יסוד השביתה הוא המנוחה מעבודה. בייחוד אם נבין שכל המועדים הם 'זכר ליציאת מצרים', ניתן להסביר שהשביתה מדגישה את הפסקת העבדות והחירות לה זכו עמ"י ביציאת מצרים. גם אם לא ללכת בכיוון זה, עדיין מסתבר לומר שאיסור המלאכה ביו"ט איננו מתמקד ביצירתיות האסורה, אלא בעבודה או בטורח של האדם ביו"ט, שאמור להיות יום מנוחה.

חילוק זה יכול להסביר את דברי הרמב"ן, בהם הוא טוען שאיסור להרבות בשיעורים בשבת הוא מדאורייתא, ואילו ביו"ט הוא מדרבנן בלבד. ריבוי בשיעורים בשבת הוא מוסיף יצירתיות, וממילא נוצרה יצירה חדשה בשבת באיסור, וזה מה שנאסר בשבת. אולם, ביו"ט, אם האדם עובד בהיתר, ריבוי בשיעורים לא משנה את המצב מצד המנוחה של האדם, שאין זה מוסיף שום טורח, ואין פגיעה נוספת במנוחה של יו"ט, ולכן אין בזה איסור דאורייתא.

יש לציין שלדעת רש"י קיימת שיטה לפיה יש חילוק מלאכות ביו"ט, כמו בשבת:

משום הבערה - שהיא מלאכה לעצמה, קא סבר: יש חלוק מלאכות ליום טוב ללקות שתים על שתי מלאכות משום יום טוב.[7]

אם נקבל את הדברים שאמרנו לעיל, יוצא שנחלקו אביי ורבא בהבנת מהות השביתה ביו"ט, כאשר לדעת רבא השביתה ביו"ט מבוססת על מנוחה ואילו השביתה בשבת מבוססת על הפסקת יצירתיות. לעומת זאת, לדעת אביי ככל הנראה גם השביתה ביו"ט מבוססת על הפסקת יצירתיות.

חילוק מלאכות כמרבה עונשים

לפי ההבנה שחילוק מלאכות מאפשר עונשים רבים על איסור אחד, שיטת אביי ברורה יותר – לכאורה אין סיבה לחלק בין שבת לבין יו"ט מצד העונש. אולם, נראה שההבדל נובע מכך שבשבת העונש הוא כרת (וחטאת) ואילו ביו"ט העונש הוא מלקות.

דומה שיש הבדל מהותי בין ענישה בכרת לבין ענישה במלקות, ולא רק כדרגת חומרה של העונש. יש להבחין בין שתי משמעויות שיכולות להיות לכל עבירה שאדם עושה:

1. מרד בקב"ה.
2. תוצאה שלילית (מטאפיזית) אותה יוצרת העבירה.

נסביר את הדברים יותר. כאשר אדם עושה עבירה הוא ממרה את ציווי ה'. אין זה משנה מה תוכן העבירה שהוא עשה. אולם, מלבד המרד בה', יש עבירות שפוגעות בנשמה מצד התוכן שלהן. נראה שזו הנקודה המבחינה בין עבירות שיש עליהן מלקות לבין עבירות שיש בהן כרת. עבירות שיש בהן כרת פוגעות באדם. הכרת איננו עונש אלא תוצאה. החטאת היא אפשרות לתקן את הפגיעה שהעבירה פגעה באדם החוטא (בשוגג). בעבירות שאין בהן כרת אין צורך בכפרה על שוגג, כיוון שאין פגיעה באדם אלא רק מרד בה', ובשוגג אין זה נקרא מרד. דברים אלה עולים מתוך דברי הרמב"ן לגבי כרת:

וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה.[8]

אם אכן כך, אפשר להבין מדוע בשבת יש חילוק מלאכות המרבה עונשים על עבירה אחת, בעוד ביו"ט אין חילוק מלאכות ויש עונש אחד בלבד על איסור אחד. ביו"ט העונש הוא על המרד בה', ואין בכל מלאכה מרד נוסף בה', אלא כל איסור המלאכה ביו"ט הוא מרד אחד. ממילא, על איסור מלאכה ביו"ט יכול ללקות רק פעם אחת. אולם, באיסור מלאכה בשבת העונש הוא על התוצאה שהאיסור פועל באדם, וכל מלאכה ומלאכה יוצרת פגיעה עצמאית באדם, ויש לכפר על כל פגיעה כזו. ממילא, יש חילוק מלאכות, ויש הרבה עונשים על מלאכה אחת.

יש השלכה לדברים אלה לגבי יום הכיפורים, שכן יש כרת ביום הכיפורים, ולאור הדברים שאמרנו בפשטות יהיה חילוק מלאכות ביום הכיפורים (בעוד לפי ההיגיון של השביתה ביום הכיפורים, הוא איננו זהה להיגיון של השביתה בשבת, אלא דומה יותר להיגיון של השביתה ביו"ט).