שיעור הפתיחה למסכת ביצה היה של הרב גיגי, ועסק ביחס בין קדושת שבת לקדושת יו"ט. הרב התייחס לקידוש ב"ד את המועדות, והעדר דין זה בשבתות. כמו כן, עלתה השאלה האם מצוות קידוש ביו"ט היא מדאורייתא או מדרבנן, כאשר שאלה זו אולי משליכה על הבנת היחס בין קדושת השבת וקדושת המועדות כקדושה אחת או כשתי קדושות נפרדות.

לשאלות חזרה ותשובות: לחץ כאן

File

סיכום מאת דוד שמעון גרשוביץ, לא עבר את ביקורת הרב.

בין קדושת שבת לקדושת יום טוב

קידוש ב"ד

הגמרא בבבא בתרא מציגה הבדל בין קדושת שבת לקדושת יום טוב, כאשר את הימים הטובים ב"ד מקדשים, ואילו את השבת אין ב"ד מקדשים:

הפרת נדרים בשלשה הדיוטות מנא להו? נפקא להו מדתניא: וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל - ר' יוסי הגלילי אומר: מועדי ה' נאמרו, שבת בראשית לא נאמרה; בן עזאי אומר: מועדי ה' נאמרו, הפרת נדרים לא נאמרה.[1]

נחלקו הראשונים בהבנת הטענה שב"ד מקדשים את הימים הטובים. הרשב"א מביא מחלוקת בין הר"ש לבין הר"ח בעניין זה:

מועדי ה' צריכין קדוש ב"ד. פר"ש ז"ל שלא המועדות בעצמן צריכין קידוש אלא ראשי החדשים שבהן תיקון המועדות והיינו דתנן בקדוש החדש ואומרים מקודש מקודש, ור"ח ז"ל כתב זה לשונו מועדי ה' צריכין קידוש ב"ד כי משה רבינו קדשם שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל דבור זה קדוש המועדות הוא מפי משה שמעינן מינה שהמועדים צריכים קדוש ב"ד לקבעם ולומר המועד ביום זה המקודש ע"כ.[2]

לדעת הר"ח ב"ד צריכים לקדש את הימים הטובים עצמם, ואילו לדעת הר"ש (וכך גם סובר הרשב"ם) ב"ד מקדשים את החודשים, ובכך נקבעים גם הימים הטובים. נשים לב, לדעת הר"ח ב"ד יוצרים את קדושת הימים הטובים, ואילו לדעת הר"ש והרשב"ם ב"ד לא יוצרים את קדושת הימים הטובים, אלא היא נוצרת מאיליה, בעקבות קידוש ראשי החודשים.

קושי הקיים בשיטת הר"ש והרשב"ם הוא במשמעות הנגדת הגמרא בין ימים טובים לבין שבתות – לדעתם לא ברור מה הכוונה שאין ב"ד מקדשים את השבתות. אם להבין כר"ח שב"ד צריכים לקדש את הימים הטובים ולומר 'יום זה מקודש', ברור שהגמרא אומרת שאין ב"ד צריכים לומר על שבתות 'יום זה מקודש'. אולם, לפי הר"ש והרשב"ם ב"ד מקדשים את החודש וממילא מתקדשים המועדות, אך מה ההווה אמינא המקבילה לגבי שבתות. הרשב"ם מתייחס לזה, וטוען שההווה אמינא היא שב"ד היו מקדשים ביום ראשון את השבת הבאה:

שבת בראשית אינה צריכה קידוש - כעין שמקדשין המועדות על ידי קידוש ראשי חדשים אין מקדשין אחד בשבת להיות שביעי שלו שבת אלא לעולם יום שביעי שבת הוא בלא קידוש בית דין ונפקא ליה מדכתיב מועדי ה' יתירא דמצי למיכתב אלה אשר תקראו אותם מקראי קדש, שבת בראשית קרי לשבת משום דכל מועדות נמי כתיב בהו שבת שבתון הלכך קרי ליה שבת בראשית שמקודשת ובאה מששת ימי בראשית דבשבת ראשונה כתיב בו ויכולו ויקדש אותו.[3]

מתוך דברים אלה לכאורה יש להבין שכל קדושת ראשי החודשים נובעת מכוח השפעתם על המועדות, ולכן הקדשת ראשי חודשים מקבילה להקדשת השבת ביום ראשון שלפניה (שהרי ביום ראשון בוודאי אין קדושה מצד עצמו).

בשיטת הר"ח הקושי הוא שאנו לא מכירים למעשה השלכה לכך שב"ד צריכים לקדש את הימים הטובים. קושי זה לא מאד משמעותי, שהרי אין לנו ב"ד, ויכול להיות שבזמן שב"ד קידשו את החודשים הם גם קידשו את המועדות. ניתן לטעון שבזמן הזה התפילות הן ההשלמה לקידוש הימים הטובים.

כאמור, בשיטת הר"ח ברורה יותר טענת הגמרא שאין ב"ד צריכים לקדש את השבת, אך יש לשאול מה משמעות העניין. נראה שבשבת קיימות שתי בחינות:

1. יום שביעי – יום אוניברסלי בו הקב"ה סיים לברוא את העולם.
2. שבת – אות וברית בין עמ"י לקב"ה.

היה מקום לדבר על קדושת שב"ד ייצרו לשבת מתוף הבחינה השנייה שבה, אך גם ללא יצירת קדושה זו השבת תהיה קדושה בגלל הבחינה הראשונה. זאת בניגוד לימים טובים, בהם בהעדר יצירת קדושה מצד ב"ד אין שום סיבה שהקדושה תיווצר.

יום טוב ושבת – שתי קדושות או קדושה אחת

הגמרא בפסחים אומרת שמדאורייתא ניתן היה להכין אוכל מיו"ט לשבת גם ללא עירוב תבשילין:

מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב, ורבנן הוא דגזרו ביה, גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול.[4]

רש"י על אתר מסביר שהסיבה לכך היא שקדושת השבת וקדושת יום טוב היא קדושה אחת, ומה שהתורה התירה להכין ביו"ט עבור יו"ט, היא התירה גם להכין ביו"ט עבור שבת:

מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב - דכתיב (שמות יב) אך אשר יאכל לכל נפש ושבת ויום טוב חדא קדושה היא דתרוייהו שבת איקרו וכי היכי דמותר לבשל לבו ביום מותר לבשל למחר.

אולם, התוס' לא מקבלים את דברי רש"י, ומדגישים שקדושת שבת וקדושת יו"ט אינן קדושות זהות:

ונראה לר"י דה"פ לעיל צרכי שבת נעשים בי"ט לאו משום דקדושה אחת היא אלא כלומר הואיל שהיא מצות שבת אם לא יעשנה בי"ט שוב לא יעשנה חשיב כמו אוכל נפש די"ט.[5]

יש להתלבט עד כמה בשיטת רש"י הקדושות זהות לחלוטין, ועד כמה בשיטת התוס' מדובר בשתי קדושות נפרדות לחלוטין. ניתן לטעון שהמחלוקת בין הראשונים היא בעצם בשאלה עד כמה הקדושות צריכות להיות דומות כדי לאפשר הכנה מיו"ט לשבת.

בעניין זה יש להזכיר מחלוקת תנאים בשאלה האם ניתן לערב עירוב אחד לשבת ועירוב אחר ליו"ט (כאשר יו"ט ושבת צמודים אחד לשני):

רבי אליעזר אומר: יום טוב הסמוך לשבת, בין מלפניה ובין מלאחריה - מערב אדם שני עירובין ואומר: עירובי בראשון למזרח, ובשני למערב. בראשון למערב ובשני למזרח, עירובי בראשון, ובשני כבני עירי, עירובי בשני, ובראשון כבני עירי. וחכמים אומרים: או מערב לרוח אחת, או אינו מערב כל עיקר. או מערב לשני ימים, או אינו מערב כל עיקר.  [6]

חכמים טוענים שלא ניתן להפריד בין העירוב לשבת לבין העירוב ליו"ט, ומכך ברור שלדעתם קדושת השבת וקדושת יו"ט הן קדושות דומות והופכות בעצם ל'יומא אריכתא'. ר' אליעזר יכול לחלוק על אחת מההנחות – כלומר, יכול להיות שהקדושות שונות לחלוטין, ויכול להיות שהקדושות אמנם דומות, אך אינן הופכות ל'יומא אריכתא'.

קידוש פרטי

ביום השבת מצינו מצוות מדאורייתא לעשות קידוש פרטי, כפי שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו'. כך הרמב"ם פוסק זאת:

מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ') זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה.[7]

אולם, בימים טובים לא מצאנו מצווה מקבילה. עם זאת, הרמב"ם פוסק שיש מצווה מדאורייתא לקדש גם ימים טובים:

כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולם שבתות ה' הן, ומבדילין במוצאי ימים טובים לחולו של מועד ובמוצאי שבת ליום טוב, אבל אין מבדילים במוצאי יום טוב לשבת.[8]

המגיד משנה על אתר טוען שאין מצוות קידוש בימים טובים מדאורייתא:

ודע שאין קידוש יום טוב דבר תורה.

בשיטת הרמב"ם טענה זו קשה יותר, אך באופן עקרוני טענה זו מתבקשת, כאמור, מהעדר מצווה כזו בפסוקים.

לאור הדברים שראינו לעיל, יכול להיות שהמקור לשיטת הרמב"ם שיש מצוות קידוש מדאורייתא ביו"ט הוא עצם ההשוואה בין קדושת שבת לקדושת יו"ט. אם אכן הן קדושות זהות, כשם שבקדושת השבת יש צורך בקידוש, כך גם בקדושת יו"ט יש צורך בקידוש. המגיד משנה, הסובר שקידוש ביו"ט הוא מדרבנן, ככל הנראה מבין שקדושת יו"ט נפרדת מקדושת השבת.

לפי ההיגיון שהצגנו בשיטת הרמב"ם מתבקש לטעון שיש מצוות כיבוד ועונג גם ביו"ט, כפי שיש בשבת. אכן, הרמב"ם פוסק כך, אולם הוא נזקק למקור אחר כדי ללמד על מצוות אלה:

כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר (ישעיהו נ"ח) לקדוש ה' מכובד וכל ימים טובים נאמר בהן (ויקרא כ"ג) מקרא קדש, וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת, וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב שבת שדבר זה בכלל הכבוד, וכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לעבודה זרה.[9]

יש לשאול מדוע לגבי קידוש הרמב"ם לא היה צריך מקור עצמאי ליו"ט, ואילו למצוות כבוד ועונג הרמב"ם נזקק למקור עצמאי ליו"ט. נראה להסביר שמצוות כבוד ועונג אינן ממהותו של יום, אלא אלו ניהוגים שהאדם צריך לנהוג ביום השבת, ובימים טובים. ללמד שיש צורך לנהוג ניהוגים יש צורך במקור עצמאי. אולם, מצוות קידוש היא ממהותו של יום, וממילא, כיוון שקדושת השבת וקדושת ימים טובים היא זהה, כפי שטענו ברמב"ם, אין צורך במקור עצמאי למצוות קידוש ביו"ט.

ניתן לטעון שהמחלוקת בין הרמב"ם לבין המגיד משנה, האם קידוש ביו"ט הוא מדאורייתא או מדרבנן, תלויה בשאלת מהותו של הקידוש. לדעת המגיד משנה הקידוש הוא יצירת הקדושה. בימים טובים אין צורך ליצור קדושה, שהרי ב"ד יוצרים את הקדושה. הקדושה של ימים טובים במהותה היא קדושה לאומית, היא קשורה להיסטוריה של עמ"י, וכחלק מהותי מקדושת היום יש צורך לתמוך בעניים ובחלשים. זאת בניגוד לקדושת השבת, שבמהותה היא קדושה פרטית יותר (גם בשבת יש מצווה לעזור לעניים, אך אין זה ממהות קדושת היום), ולכן הקדושה של השבת נוצרת ע"י הקידוש הפרטי. לפי זה, מדאורייתא אין מצוות קידוש בימים טובים, ואולי תקנת חכמים נבעה מכך שהתבטל קידוש הימים הטובים ע"י ב"ד.

לעומת זאת, לדעת הרמב"ם מצוות קידוש בימים טובים היא מדאורייתא, כשם שמצוות קידוש בשבת היא מדאורייתא, כיוון שמהות הקידוש היא לזכור את היום, ולא ליצור את הקדושה שלו. מבחינה זו, אין הבדל בין שבת ליו"ט.

לסיום, יש לציין את שיטת הבה"ג, לפיה נראה שמצוות קידוש בימים טובים היא מדאורייתא, אך רק בשלושת הרגלים ולא בימים נוראים:

הלכות קידוש והבדלה: מיחייבינן לקדושיה ליומא דשבתא וליומא טבא בצלותא ועל כסא דחמרא דכתיב (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו (פסחים קו. ומכילתא יתרו ע"ש) זכריהו על היין בכניסתו מכאן סמכו חכמים לקידוש היום מן התורה, אין לי אלא שבת חג המצות מנין ת"ל (דברים טז, ג) למען תזכר את יום צאתך, חג שבועות מנין, תלמוד לומר (שם טז, יב) וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית, חג הסוכות מנין, תלמוד לומר (שם טו, טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך, ומנלן דבחג הסוכות קאים, מדעילויה דקרא (שם יד) הענק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך וכתב (שם טז, יג) חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים [באספך מגרנך ומיקבך].[10]