סובלנות - שתי פנים

* ד"ר איתמר ורהפטיג[1]

א.

ידידי ד"ר בנימין איש שלום פירסם מאמר ב"דעת" (חורף תשמ"ח), גליון מס' 20 שפורסם גם בעלון הבוגרים מס' 4, שנושאו: הסובלנות במשנת הרב קוק. דבריו עוררוני לתגובה.

מאחר ולצערי אינני בקי במשנת הרב כמוהו, לא אתווכח חזיתית עם האמור בו אלא עם המסר העולה הימנו בדבר יחסינו לציבור החילוני מחד, ולציבור החרדי מאידך.

אפתח בהערה כללית. המחבר עצמו מבחין בין המישור המטאפיזי ובין המישור המעשי, כשגם במישור המטאפיזי אין מדובר בסובלנות במובנה הרגיל והמקובל. הסובלנות החילונית כרוכה בספקנות. "אם לא ניתן לדעת מהי האמת, אין להעדיף גישה פלונית על גישה אלמונית" (איש שלום שם, עמ' 152). שונה לגמרי ה"סובלנות" במשנת הרב. במישור המטאפיזי רואה היא התגלות אלוקית בכל תרבות אנושית. יתר על כן, לדעתו אף בכפירה יש יסוד חיובי, ועם זאת - אין בכך כמובן משום מתן לגיטימזציה לכפירה. גם לרע יש תפקיד בעולם, כשלעיתים תפקידו הוא הערת הטוב מרבצו.

אמנם, הכפירה נובעת גם כריאקציה כלפי התאבנות מסויימת שפשתה בחוגי הדת, ומבחינה זו אין ספק כי "הרב" היה אמיץ בביקורתו כלפי העולם החרדי הישן, וגילה הבנה מעמיקה כלפי הציונות החילונית החותרת לתחיה לאומית. מכל מקום, קשה לכנות עמדה זו בשם "סובלנות". גם אם יש בציונות החילונית ביקורת ומרידה בישן, הרי שהוא מעריך ביותר תרומתה של הציונות לבנינה החמרי של האומה. אך איננו סובלני כלפי התימרותה לבטא את רוח האומה. וז"ל באגרות ח"ג, תתע"א (מכיוון שאיגרת זו לא נזכרה במאמר, אני מצטט):

"הסבלנות מקור החיים היא. בד"א בזמן שהיא באה מתוך הטוהר של הדעת והמוסר... כשאנו מבחינים יפה את הערך העצמי שיש לתורת ישראל לדבר ה' אשר עמו עם רוחו ומהותו... נדע ונכיר מיד, כי הסבלנות הבאה לחסום את הדרך של עז החיים לעמוד על ידו נגד כל מהרס עד היסוד את שמת האומה, ומכניס רוח תוהו במערות חייו, היא דומה לאותה סבלנות של האיש הרואה שעבוד ביתו ומשפחתו נתון הוא למרמס... והיא ברפיונו מעמעם ומחשה... הציונות, בתור תנועה מרקלמת? את היסוד הלאומי של ישראל, היא טובה ונכונה,... אבל בתור משגב של האומה כילה לעולם לא תקום ולא תהיה...

כבר היו לנו תקופות רבות שנושאי המשרה לא היו כלל מרוצים לרוחנו הפנימי, ומ"מ כל זמן... בכללות האומה דבר ה' הוא לקו בהליכות החיים, הרי החיים הכללים הולכים ומתפתחים... זהו סוד החיים של כסא הוד... והרי האירוניא של הורדוס סתור בונה את המקדש היא יותר מרה, ומ"מ לא בשביל כך יאמר... שראוי ללמוד מנה רוח של סבתנות למעשיו של הורדוס...הלבנים של הבנין יכולים לשאת גם אותם שאינם חודרים אל עומק סוד הישרים... ולא רק הלבנים, כי אם רשאים הם להוות הנוצחים על המלאכה, אבל בבוא סוד הישרים להגלות אז יבורר הדבר, 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד א-להים לאשר לא עבדו', ומ"מ אין שכר כל בריה מתקפח...".

מבקר שנון אינו עומד במישור אחד עם יוצר צולע. עיקר המסר מופנה כלפי היוצר: "התיישר!".

המחבר מזכיר (בהערה 4) את הספדו של הרב, הנושא את הכותרת "על במותיך חללים". מן הראוי להדגיש דווקא את אגרתו של הרב (אגרות הראי"ה ה"א, עמ' יט) בה פותח הרב בשבח חופש הדעות, אך במישור המעשי הוא מצמצמו עד למינימום. המחבר (שם עמ' 160) מפנה לנאמר שם, שלפיו על הדעה המעודדת בהפצתה את הרס העולם לא יחול הכלל המחייב את חופש הדעות. משמעותו של משפט זה עוברת שינוי בהתאם לערכי כל חברה וחברה, אך "מכיוון שהגדרתה של הלאומיות היהודית תלויה באמונה מסויימת, לא ייתכן שיחול עליה חופש הדעות" (ועיין עוד בהקדמתו של הרב לשיר השירים).

לאור זה, פשוט בעיניי כי הרב היה שולל כיום לא רק את הפצת מחזותיו של יהושע סובול, אלא גם חלק של גדול מן העיתונות הפוגעת ללא הרף ביסודות האמונה, ובכך - מסכנת את הלאומיות היהודית.

הלזאת סובלנות ייקרא?

וכי ניתן להעמיד את המאמינים והכופרים, אלו בצד אלו, ולהכריז שעל-ידי "ריבוי ההבטים מתקיימת השלימות". אתמהה!

ב.

מכאן נעבור לעיקרו של טיעון. למרות שאינני משוכנע שידידי בנימין איש-שלום אכן סבור כך, הרי שהמסר העולה ממאמרו הוא שעלינו לגלות סובלנות כלפי כל הזרמים שמסביבנו, שהרי דווקא המכלול הוא המעניק תמונה שלימה יותר. מכאן, שיחסנו לחילוניים אינו צריך להיות שונה, באופן עקרוני, מיחסנו לחרדים. עם כל אחת מקבוצות אלו יש לנו ויכוח, שיח-ושיג,אך במקביל תיתכן גם הפרייה הדדית. מכל מקום, דומה עלי, כי חלק מהציבור הדתי-לאומי אכן מרחיק לכת בכיוון זה, ומגלה סובלנות יתירה כלפי החילוניים, ומנגד מקרין עוינות רבה כלפי החרדים.

ג.

אין לכחד, חלק הגון מאתנו, אנשי הציונות הדתית, נתון במשבר "זהות" קשה, חי במעין אישיות מפוצלת, נע ונד בין התורה והציונות, משל היו שני עולמות שונים. לא חונכנו די כיצד לחיות, כפרט וככלל, כבני-תורה לכל דבר, שהציונות מהווה בעולמם מרכיב נוסף במסגרת הכוללת. (אין מקום כאן להעמיק בתיאור המשבר. אני מפנה, בשלב זה, למאמרו של יאיר שלג, ב"ניב המדרשיה" האחרון).

על מנת להדגיש את ביקורתי, אבקש להפריז מעט בתיאור טיפוס המהלך בינותינו. משכיל, דמוקרט, אזרח נאמן למדינה ולמוסדותיה. עם זאת חש מחוייבות לתורה. אך לעיתים חש כי התורה "מכבידה", רובצת כעול, ו"מצוה" לעוקפה. זאת, בעיקר בחלק הנוגע לסדרי שלטון וחברה שאינו מקובל בחברה הדמוקרטית הנאורה. המבנה השלטוני הוא כמעט "קודש" בעיניו, התחום המדיני-בטחוני קרוב להיות סגור בפני פוסקי הלכה. לאמר ברית עם גויים. ואף מכירת נשק, תפקוד הצבא ואופיו, או שאין להלכה מה לומר בהם, או שהמקורות העתיקים אינם הרלוונטיים לימינו. אותו קו מחשבה בתחום הכלכלי. הריבית "הותרה" כבר מזמן, ואף על היתר המכירה בשביעית מסתמכים בקלות מרובה.

במבט כולל, ניתן לכנות זאת "התגברות" החברה הדתית על "הקשיים" שמציבה בפניה התורה, בדרך להשגת היעד של קיום משק חקלאי משגשג.

האם לשם כך ביקש משה רבינו להיכנס לארץ?

"'ויקבור אותו בגיא' דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י. אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי" (סוטה יד, א).

ד.

מכאן - לתחום נוסף. מפלגה, דתית-לאומית, מתעלמת במוצהר ובכוונה תחילה מכל נושא הקשור ל"מקדש". הס מלהזכיר. שופט דתי כי יותקף - יש לעלות על הבריקדות. דיין כי יותקף - שקט כללי. גם במחנינו. אותו מאמץ שראוי היה להפנות כלפי לימוד התורה הולך ומפנה מקומו ללימודים כלליים, חשובים כשלעצמם, והכל "על מנת לתרום". לעצמו, לחברה.

למצוות שאינן "חברתיות" טהורות: כשרות, טהרה במשפחה, המלחמה במיסיון, שמירת השבת ועוד, הדורשות בין היתר גם מעט עסקנות כמעט ולא יימצאו דורשים מקרב מחנינו.

תחום זה - לחרדים הוא. אין להכחיש, חלק גדול של ציבור זה מסור יותר לתורה ומצוותיה למרות הבעייתיות הרבה בפניה הוא ניצב ביחסו למדינה, הרי שנאמנותו לתורה, ללא שיתוף של "תורה ו..." מניב, במידה ידועה, פירות ברוכים יותר. העידית שבו אולי לא מכירה את עגנון ואת שקספיר, אך במקביל אינה מבלה את השבת בקריאת ערימה של עיתונים.

אני מתגורר כעת בשכונה "חרדית", ונדמה לי שרוב הציבור שלנו אינו מכיר מקרוב חברה זו. אסור להתייחס אליה רק דרך העיתונות שלה (שהיא, לדעתי, אינה משקפת דווקא את הצד החזק של חברה זו...). אין להתעלם מאותם בני ישיבה שכל ימי תורה. ללא שיור. יחסם לתלמוד תורה, למצוות לולב ולאכילת מצה, כבוד תלמידים חכמים עמוק ביותר.

מדוע לא נבקש דרך ליצור דיאלוג עימם? ללמוד אחד מן השני? הבה נעלה בפניהם את יחסנו לכלל ישראל, לעולי בריה"מ ולצה"ל, והם בוודאי יקשו על המחיר שאנו משלמים על כך ביחס של "קרירות" לתורה.

לדעתי, דוקא כאן יש מקום לקיום "מיני ומינך יתקלס עילאה". מצדדיה החיוביים של כל גישה. וכי אין לנו מה ללמוד מאמונתם ובטחונם של חסידי ברסלב? מדוע לא נעריץ אותה מסירות-נפש לתורה של בני ישיבות החיים בפשטות? של חב"ד הפועלים בכל ישוב מרוחק?

מאידך, ילמדו הם מאתנו מהו קידוש שם-שמים במסגרת הצבא, כיצד ניתן לגדל רופאים בני תורה, וכיוצא בזה.

ה.

יורשה לי כאן לבקר את היחס לחילוניים. יש לבחון מה ניתן ללמוד מהם, מעבר לחכמה (שיש ללמוד מן הגויים, בכלל)? (עי' אור החיים, ריש פר' יתרו)

דווקא לנו, אנשי הציונות-הדתית, אסור שיהא איזה שהוא רגש של ביטול כלפיהם. את הטוב שעשו - עשינו אנו, ללא מרד בתורה. ר' צבי הירש קלישר הביע את חזון ציון לפני הרצל, ובשעה שיישבו חלוצים חילוניים את נהלל בנו אנשי הקיבוץ הדתי את טירת צבי. לא רחוק מהאוניברסיטה העברית ניצבת אוניברסיטת בר-אילן ואם הציבור החילוני מתימר להקרין הומניזם,הרי כופר אני במונופול שלהם על מוסר. החלק הטוב שבו מצוי גם במחננו. ובחלקו האחר זהו מוסר מזויף הבנוי על רחמנות על אכזרים ואכמ"ל. ואם באגודות ספורט למיניהן עסקינן - הרי שכשלעצמי (אם לא על מנת לקרב נוער "פושר") הייתי מוותר עליהן. לא כל מה שעושה הציבור החילוני מחייב מקבילה "דתית" אצלינו. הייתי מעז לומר, כי מתוך "התבטלות" מסויימת כלפי הכח הדומיננטי, מחיים אנו אותם שלא כדין.

המדינה הקימה מערכת חינוך ממלכתית, והציבור הדתי - לאומית מערכת ממלכתית-דתית. אולם, מה לנו ולחינוכם ללא תורה ואמונה? מדוע צריכין אנו לשלח ילדינו לביתם שלושה חדשים בשנה, ובשאר ימות השנה - בצהרי יום? במערכת החילונית לא קיים מושג של ביטול תורה, אך מי יכפר בעדינו, (ראה רמב"ם פ"ב מהלכות ת"ת) עבור ביטול תורה של עשרות, מאות ואלפי תינוקות של בית רבן?

ו.

הקמנו מדינה על מנת לשוב לחיי תורה ממלכתיים. אם כן הוא, מדוע כה אדישים אנחנו לנוכח מעמדו של משפט התורה? עם יד על הלב: כאשר מתעורר סכסוך כלשהוא, האמנם שואפים אנו לילך ולהתדיין בדין תורה?

ידע הציבור החילוני ויחוש כי שותפים אנו באהבה למדינה, בהגנה עליה ובניהולה, אך רחוקים בהשקפת עולמינו. נגלה סובלנות כלפי החילוני כאדם, אך לא כלפי תורתו. פוסקי הלכה נתאמצו ומצאו שיש להתייחס לציבור החילוני כאל "תינוק שנשבה", שמצווה לקרבו בעבותות אהבה. לא כן הדברים אמורין ביחס לדרכו הנלוזה.

הטוב שבפעולות הציבור החילוני נובע מאותו מקור קדוש שבנפשו, נפש יהודי. השלילי - מאותן השפעות זרות שמצווה להרחיקן.

היהודי החילוני - קודש. החילוניות - שקר ותועבה. על מנת להדגיש זאת, אצהיר ואומר: לא רק שאינני חפץ שהחסידות תיעקר מן העולם, אלא אדרבה תתרחב ותעמיק; חפץ אני ביקרן של הישיבות הותיקות, למרות הביקורת על דרכן. מאידך, אינני חפץ ולו בחילוני אחד לרפואה. תיעלם החילוניות מכל וכל, ונהא בטוחים כי נשכיל לנהל מדינה מודרנית, דמוקרטית ביסודה,לאור ההלכה.