על הסובלנות הדתית במשנת הרב קוק

[1] / ד"ר בנימין איש-שלום[2]

הנחת היסוד אותה חייבים להניח כל אימת שניגשים לכתביו של הרב קוק היא שמדובר בתפיסת עולם מורכבת מאד ודיאלקטית. הנחה זו, כמעט והיתה למליצה נדושה, אך לא תמיד מודעים למידת חשיבותה בשעה שמעיינים בכתבי הרב.

כמעט שאין לב נושא בכתבי הרב, שלא תמצא בו דבר והיפוכו. לפיכך, כל המבקש להתלות ברב ובדבריו כדי לאשש את עמדתו - שלו, יכול למצוא שפע של סימוכין לעמדתו, בין אם מדובר בנושא אקטואלי, פוליטי או אידיאולוגי ובין בנושאים אחרים. כמעט בכל סוגיה ניתן למצוא התבטאויות המשקפות עמדות מנוגדות.

לכאורה, היה מקום לבוא ולטעון: מדובר באדם שאינו עקבי, המתבטא באופן ספונטני ללא מתן דין וחשבון לעצמו על התבטאויותיו. ולא היא, בדיקה קפדנית של הכתבים דוחה הנחה זו. בדיקה קפדנית מגלה שמדובר באדם ביקורתי למדיי כלפי עצמו, כמו גם לגבי אחרים, עקביות בדרך המחשבה, ונתינת דעת לסתירות - לכאורה המתגלות פה ושם. הסיבה הכללית העקרונית לקיומן של הסתירות אינה נעוצה רק בנתונים ספרותיים, דהיינו כתיבת דבר והיפוכו מתוך שכחה, אלא גם מתוך הנחת היסוד של הרב, שהמציאות גדולה, עשירה ורבת ממדים, ומורכבת מכדי הגעה למיצויה מלא בתיאוריה אחת ויחידה. המציאות, לפי תפיסת הרב קוק, הרבה יותר עשירה ורבגונית, וממילא לא ניתן להתיימר למצותה בהצגת שיטה פילוסופית אחת.

לאור זאת, כל שיטה שהיא מבטאת, לכל היותר, רק אספקט אחד של אותה מציאות מורכבת ורבת אנפין.

אותה מורכבות מעניקה גם לגיטימציה לשיטות פילוסופיות שונות, כל עוד הן מודעות למעמדן היחסי והחלקי. יכולות להיות שיטות מנוגדות אמיתיות, המודעות לכך שכל אחת מהן מייצגת אספקט מסויים אחד של המציאות המורכבת. ברגע ששיטה פילוסופית מתיימרת להיות טוטלית, כזו שניתן באמצעותה להסביר את המציאות כולה, מתחילה היא לכזב.

תפיסה זאת מניחה יסוד לפלורליזם קיצוני מחד, אבל מאידך - יש בה גורמים בולמים ומרסנים, הקובעים קנה מידה להערכת שיטות פילוסופיות שונות. הפלורליזם אינו הופך להיות אנרכיזם, אם כי מדובר בפירוש על חופש הדעות.

הדברים אמורים לא רק כלפי השקפות שונות בתחום היהדות, אלא גם כלפי דתות זרות. כעיקרון, יש לגיטימציה לדתות שונות, והרב קוק מתבטא ואומר:

"האלוקות חייבת להתגלות בגוונים שונים ".

זאת, בניגוד לדעת אחד מן הפילוסופים הרומאים שקבע כי "הסוד גדול מדאי מכדי שיכירוהו בדרך אחת". תפיסה, המתאימה גם למיסטיקאים המזרחיים. תפיסה שסוברת כי היסוד המיסטי, סוד ההוויה גדול מכדי שיוכלו להכירו בדרך אחת, ועל כך יש מקום לפלורליזם דתי וכל אחד יכול להאמין במה שירצה.

היסוד לחוסר הסובלנות הדתית, עצם הולדתו וצור מחצבתו, נעוץ בדתות המונותיאיסטיות, בראש ובראשונה - ביהדות. דת המבוססת על התגלות וטוענת לבשורה שנמסרה במסגרת אותה התגלות, טוענת בעצם לאמת מוחלטת שנגלתה רק לה ולא לאחרים. מכאן, אותו מאפיין של גילויים קיצוניים של חוסר סובלנות שהתפתחו דווקא מן הדתות המונותיאסטיות, הנצרות והאיסלם,כשהיהודים הם הראשונים להפגע מהם. אין לשכוח, שבתורה עצמה המהווה אולי, מקור לאותם גילויי חוסר סובלנות מונח גם היסוד לתפיסה דתית סובלנית. בראש ובראשונה - בהגדרת האדם, כל אדם, כ"צלם אלוקים". תפיסה, שגררה עימה פיתוח של יסודות סובלניים אפילו בהלכה.

רעיון הסובלנות, כאידיאל הנישא בראש חוצות הוא פרי התקופה המודרנית, תקופת ההשכלה, עם פתוח התיאולוגיה הגורסת כי הדת היא אוניברסלית, טבעית. דת תבונה, כשכל אדם בעל תבונה אמור להגיע לאמיתות הדתיות. מכאן, שלפי תפיסה זו מהות הדת משותפת לכל בני האדם, וההבדלים הספציפיים בין הדתות השונות הם חסרי ערך או חסרי משמעות, תוצאההכרחית של נסיבות, זמן ומקום. מכל מקום, הם לא מהווים את הדת האמיתית, אלא רק ביטויים היסטוריים וקונקרטיים של הדת האוניברסלית.

תפיסה זו עוררה התנגדות קנאית, חריפה ובוטה של הכנסיה הקתולית כבר במאה ה-18, כיוון שהאפיפיור סבר שסובלנות מעין זו, פירושה: אדישות. אינך יכול להיות סובלני אם איכפת לך, אם אתה באמת מאמין. אם הנך סובלני, אין זה אלא מפני שאינך מכיר בערך ההבדל שבין אמונה אחת לשניה. התפיסה הסובלנית יוצגה על ידי אותם פילוסופים רציונליסטים במאהה-18, שאחד החשובים שבהן היה משה מנדלסון.

כאשר אנו מדברים על הסובלנות במשנת הרב קוק איננו מדברים על סובלנות מהסוג הזה. אדישות ודאי לא היתה מנת חלקו של הרב קוק. מחד - היה סובלני ונוח לבריות, ומאידך - חדור כל-כולו רוח קנאות. סובלנתו לא נבעה מתפיסת עולם ליברלית אלא מתפיסת עולם דתית ועמוקה ביותר. בתיסת עולם דתית - מיסטית, העומדת ביסוד כל תורתו.

קיימת הנחת יסוד נוספת, שהיא עם חברתה, מהוות עמודי - התווך, ה"יכין ובועז" של השקפתו, השקפה שמצאה את ביטוייה המאוחרים בעמדותיו לגבי נושאים קונקרטיים כמו הציונות, מפעל התחייה, היחס ליהודים שאינם שומרי מצוות וכדומה. הנחת - היסוד השניה היא עקרון ההתגלות. הוי אומר: המציאות כולה, על כל רבדיה וממדיה, הפיזיים, ההסטוריים, החברתים והתרבותיים הם גילויים אלוקיים. מכאן, שלכל גילוי יש ערך, לכל תנועה רעיונית, שיטה פילוסופית או חברה יש ערך ותפקיד.

הבעיה מתמקדת בדרך הערכת כל שיטה ותפקיד, אך אין דבר שאין לו מקום, פסילה קטיגורית. יש לבדוק כל תנועה, רעיון או שיטה פילוסופית לגופם. לבחון את מידת תרומתם או הנזק שהם גורמים, לשפוט ולהעריך. ההערכה או השיפוט במישור המעשי, צריכים להיות מושפעים מן התוצאות של אותם תנועות או רעיונות בחיי המעשה. כאן, רואים אנו שוב, שמחד - לכל שיטה ורעיון קיימת לגיטימציה עקרונית, מפני ש"הסוד גדול מדאי מכדי שיכירוהו בדרך אחת", ומצד שני יש גורמים בולמים ומרסנים המונעים ניהיליזם, כשהקו המנחה הוא השיקול הפרגמטי: מה מידת הנזק או התועלת הטמונים ברעיון או שיטה מסויימים. קנה המידה הוא החיים: מה שתורם לחיים - טוב הוא, מה שמזיק להם - הוא רע. זיהוי ה"טוב" עם ה"חיים" נובע שוב,מתוך אותה תפיסה של זיהוי האלוקות כמקור של חיים, כשהבריאה כולה מהווה זרימה של חיים ממקור החיים.

למרות שהרב קוק הוא אדם קיצוני מאד באופיו, במנטליות ובטמפרמנט שלו, אישיות סוערת בעלת השקפות מוצקות, קנאי לעמדותיו, הוא דרש את האיזון.

פעם אמר משפט, שכדאי היה להדפיסו באותיות קידוש לבנה בככרות במדינת ישראל:

"אין לך מידה בעולם שלא תהא הקיצוניות מזיקתה".

קנה מידה זה היה קבוע אצלו גם בתחום הרעיוני, וגם בתחום ההתנסות האישי שלו, בהדרכת אנשים אחרים, ובדרך הציבורית. ניתן, אולי, להמחיש את הדבר במישור האישי, באותה נטייה דיאלקטית של הרב בשני קטבים מנוגדים מבחינת החוויה הדתית: שאיפה מיסטית חזקה מכאן, ומצד שני - מודעות לסכנות האורבות בגישה המיסטית ונטייה לרסן אותה. הרב חרל"פ סיפר פעם, שבאחד הימים ששהה עם הרב בבית ההארחה שבהרי ירושלים, חרג הרב ממנהגו להתפלל שחרית מיד עם הקימה, וביכר לרדת לבוסתן ולשוחח עם בעל האכסניה על טיב הקרקע, גידול העצים וכיו"ב. הרב חרל"פ ביקש לעמוד על פשר התנהגות מוזרה זו, ונענה: "באותו בוקר חששתי לכלות הנפש בתפלה. לכן, צריך הייתי לעסוך בעניינים גשמים, על מנת שלא אגיע לכלות הנפש".

דוגמא נוספת ניתן להביא מן המישור הפוליטי: לאחר הויכוחים החריפים בנוגע להצבת מחיצה בשטח הכותל המערבי, ותקיעת השופר במקום פירסם המופתי גילוי דעת שהאשים את היהודים בנסיון להשיג את גבולם של המוסלמים, ובפרובוקציה מכוונת. הרב קוק הגיב על גילוי הדעת והוזמן להופיע בפני ועדת החקירה שהקימו הבריטים. בין היתר, נשאל הרב על כוונות היהודים ביחס להר הבית, ולבית המקדש.

הרב השיב: בניית בית המקדש הוא עניין לאחרית הימים, ואסור לאף אדם לדחוק את הקץ בנושא זה. לא זו בלבד, אלא שאסור ליהודי לעלות על הר הבית ולהיכנס אליו, ושום מניע של קירוב גאולה לא מצדיק את הכניסה. לאחר מכן נשאל ביחס לכותל המערבי, האם ידוע לו כי הווקף שולט במקום. הרב השיב כי ידוע לו שהוואקף המוסלמי שולט בשטח, אך ניתן להחליפו. לדעתו, הממשלה הבריטית הייתה צריכה לאפשר ליהודים לנהל מו"מ עם הוואקף, שיאפשר את קניית השטח בידי היהודים בכסף מלא.

החוקר המשיך ושאל: ואם הערבים יסרבו למכור לכם את השטח, האם הממשלה הבריטית צריכה לכפות את המכירה? והרב השיב: בשום אופן לא. אין להפעיל את כוח הכפיה בענין זה, אלא רק את כוח השכנוע. יש לקיים את המכירה בכסף מלא, ותוך תשלום פיצויים מלאים.

הדיון המשיך להתנהל בסוגיות נוספות הנושקות ליחסי יהודים - ערבים, כשהרב שב ומדגיש את היחס של הכבוד ודרך - ארץ שיש לתת לערבים, וטוען כי הפרעות בוצעו ע"י קבוצה קטנה של אנשים שהוסתו, בניגוד לרוב הציבור הערבי בארץ שהוא ציבור שוחר שלום המסתייג ממעשים אלו. הרב הוסיף וציין את העובדה, שאפילו אותם ערבים המתגוררים ליד פתח תקוה, שהיו שותפים בעבר לרצח יהודים הסתייגו מהפרעות הנוכחיות. הרב מבקש איפוא, להבחין בין הרוצחים לכלל האוכלוסייה הערבית.

מנגד, כאשר הקצין שואל אותו מה לעשות במרצחים הוא משיב ללא היסוס שצריך לירות בהם. הקצין הבריטי שנבהל לרגע, שאל: אינני יכול לעשות זאת, לא קיבלתי פקודה מלונדון, והרב משיב: אני פוקד עליך!

ניתן לראות, איפוא, כי לרב היתה תחושה של סמכות ועוצמה מוסרית, כשמצד אחד ידע לעשות את האבחנה הדרושה ולהמנע מחריצת משפט על ציבור שלם, ומאידך - להפוך ולהיות קנאי גדול כשדובר ברוצחים שדינם אחד ויחיד: מוות, גם ללא הפקודה מלונדון. צו המוסר מחייב זאת.

עקרון זה, של איזון, בא לידי ביטוי בהרבה התבטאויות של הרב בתחום האתי - מוסרי, בתחום הדתי ובתחום החברתי - ציבורי. כמה מהן, רדיקליות ביותר, כמו זו הנוגעת ליחס שבין האמונה והכפירה, ובין האמונה העליונה האלוקית:

"אין הבדל בין האמונה המצויירת לכפירה כלל. שתיהם אינם נותנות את האמת אלא שהאמונה המתקרבת לגבי דידן אל האמת, והכפירה אל השקר, וממילא נמשך הטוב והרע מאלה ההפכים, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם וכו'".

ובהמשך

"גם הכפירה היא התגלות כוח חיים של אורח חיים שזיו העליון מתלבש בתוכה ומשום כך מקבלים ממנה גיבורים רוחניים ניצוצות טובים מאוד".

במילים אחרות: בכפירה יש גילויים של אמת. הכפירה היא כפירה במשהו שלפחות בחלקו באמת צריך לכפור בו.

מספרים, כי באחת השיחות שערך הרב עם אחד החלוצים בענייני אמונה וכפירה, אמר הרב: "האלוקים שאתה כופר בו - גם אני כופר בו..."

זאת, משום שמושג האמונה, הדת והאלוקים המצטייר בציבור, הן הדתי והן החילוני, דמות היהדות הבאה לידי ביטוי בסגנון המחשבה והדיבור, ובאורחות החיים של יהודים דתיים רבים, מהווה לפעמים דבר שחובה לכפור בו. מצד שני - הכפירה מהווה גילוי של חוסר שביעות-רצון מהמצב הקיים, כנות ואי-נחת הנובעים מחוסר התאמה בין ההשקפה לבין אורח החיים המעשי.במילים אחרות: עזיבת ההלכה בהעדרה של אמונה דתית מהווה ביטוי של כנות, יושר אינטלקטואלי ורוחני שהרב יודע להעריכו. ומנגד, עצם תופעת הכפירה מהווה, לדעת הרב, השחתה מוסרית. זאת, כיוון שאדם הפתוח למציאות על מימדיה המיסטיים, למה שמעבר לקיים, ושואל את עצמו לפשר הקיים, לא יכול שלא להתפעם ולהודות למי שהוא מקור המציאות. כפירה במקורה מציאות מהווה, איפוא, כפיות טובה. כלומר: יש כאן יחס אמביוולנטי לתופעת הכפירה. מחד, אין אפשרות להסכים לכפירה, ומאידך - יש להעריך את מניעיו של הכופר, הנובעים מיושר וכנות.

הרב הבין גם, שבאותן תופעות של כפירה, למרות שהן טעונות תיקון יסודי טמון גם אותו "אור" של ביאליק: "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור". הרב מכיר ומעריך את ה"אור" הזה, ואינו מוכן לקבל את השלילה המוחלטת של הציבור החרדי. הוא מזדהה עם שאיפת החירות של החלוצים, של הכופרים, מפני שגם הוא עצמו שיח לה.

יש התבטאות מעניינת מאד שיצאה מפי הרב, העומד כביכול מחוץ למגרש המשחקים, כצופה המתבונן מבחוץ באופן אובייקטיבי:

"המלחמה עצומה היא, וכל מחנה מגין בצד ולוחם בצד (המחנה הדתי והחילוני). החופשיים לוחמים בעד ניצוצי הטוב של הרצון שלא יסבל עבדות לאין-צורך שהוא אך למחסור, החופשיים לוחמים בעד החירות ונגד השעבוד וכנגדם המשועבדים (דהיינו: שומרי המצוות) מכירי העבר ויודעיו מגינים על השעבוד שלא יהרסו חלקי הרצון המזוהמים את הבנין האצילי של העולם".

כלומר: החופשיים לוחמים בעד החרות, והמשועבדים - בעד השעבוד, כד שחירות מופרזת, פורצת כל-גבול, לא תהרוס את המסורת ואת העבר, ובזה יש ערך. אין מקום לטעות בגישתו של הרב קוק. יש ערך בעבר, אך יחד עם זאת - האנשים המגינים עליו - משועבדים הם. והוא מוסיף ואומר:

"כל שעבוד, שעבוד בשר ודם הוא, גם קבלת עול מלכות שמים (!) וגדולי הנפש צריכים לתווך את השלום בין הלוחמים בהראותם לכל אחד מהם מה הגבול השייך לו באמת".

דהיינו: כפי שנאמר לעיל, לכל שיטה, תנועה או רעיון יש מקום כל עוד מכירים הם את גבולותיהם, ואינם מתיימרים לטוטליות. עוד יגיע יום בו יכירו הדתיים המשועבדים שגם בחופשיים יש ערך ויש מה ללמוד מהם, והחופשיים מצידם יכירו בערך הדת והמסורת, בערך העבר וילמדו ממנו. אין כאן כוונה כי אחד יעבור לצד השני. המציאות היא שתמיד יהיו צדדים שונים, מחנות שונים. גם אם כולם יהיו דתיים יישארו מחנות של חסידים ומתנגדים, ציונים ולא-ציונים, קשת של גוונים. גם אם כל העם היהודי יורכב משומרי מצוות לא ימנעו הפיצול והפילוג, מציאות של גוונים חברתיים ורעיוניים. המציאות המפוצלת לא תיעלם גם אם כולם יחזרו בתשובה, ומכאן חשיבות העיקרון של הכרה בערך הזולת תוך נכונות לעמוד על עמדתך שלך ולהלחם עליה. אין כאן ויתור על העמדה שאתה מייצג, אלא הכרה בערך הזולת, הכרה המאפשרת את אותה הרמוניה עליה מדבר הרב קוק בבואו לפרש את מאמר חז"ל: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". הניגודים אינם מתבטלים, אלא שעובדת הארת והבלטת הצדדים השונים מאפשרת את הצגת המכלול, את הופעת האמת בשלמותה, בגיוון וריבוי הבטיה. איננו צריכין לשאוף למציאות מונוליטית רב גונית בה כולם מסכימים עם כולם, אדרבה, הפלורליזם הוא דבר חיובי ורצוי, והאלוקות חייבת להתגלות "בגוונים משונים", בלשונו של הרב.

היחס לשני המחנות, הדתי והחילוני אומר הרב:

"חסרון שביראה (יראת שמים) מצד החיצוני שלה, שהיא מרככת את הלב יותר מדאי, מחלישה את הלב, ועושקת מן האדם את תכונת גבורתו, ועל כן נשאר הוא מצידה כגבר אין אונים".

החרדיות מדכאת את האדם, את הרצון והגאוה, את האמביציה, ואת הכבוד האנושי. חוויה דתית מסוג זה, של שפלות קומה היא שלילית בעיקרה, ומהווה ביטוי חיצוני של יראת שמים".

והרב ממשיך:

"ובזה מונעת היראה אפילו כשהיא יראה אלוקות, נובעת ממסורת טהורה מעיקרה, מונעת היא את שיכלולו של העולם, ואת שלמות צורתו של האדם. שהדברים באים למידה זו, כשמידת הוראה מתמלאת תמרורים רבים על שהשפעתה מועלת לדכא את הלב יותר מידי. כשנישקה בא הרוח יותר מידי, אז כבר מוכנת היא באנושיות רוח אחרת, רוח ההפקרות הבאה להפיג את ארסה שלהוראה החיצונה. אחרי תקופה ממושכת של דתיות מטיפוס כזה חייבת לבוא ריאקציה, ואז באה רוח של הפקרות, של כפירה שבאה להפיג את "ארסה" את הארס של היראה הקיצונה, ארס - כמובן דבר שלילי."

והרב ממשיך ואומר:

"כששתי הרוחות החיצוניות הללו מתאבקות זו בזו (הם שתיהם חיצוניות גם הכפירה וגם האמונה מהטיפוס הזה) מתמלא העולם שיכרון ואבק עולה על כסא הכבוד. חולשה, קנאות צביעות ורישעות מרובה מעבר מזה, עזות, תחרות, הפקרות וריקנות מעבר מזה. מפילים חללים רבים וההמון הולך ונמוג עד אשר יזרח שמש צדקה והדיעה האלוקית העליונה תופיע ותביא מרפא בכנפיה."

מהם מאפייני שני המחנות? המחנה הדתי "מתברך" בחולשה, קנאות, צביעות ורשעות מרובה... שנאת חינם שכזאת. ומנגד, המחנה החילוני: עזות גסות, תחרותיות - השגיות, הפקרות וריקנות רוח.

אפיונים אלו, הנאמרים כביכול על ידי אדם העומד מן החוץ, המסוגל להעריך את שני המחנות ממרחק, במידה של אובייקטיביות, עם אותה נימה מסוימת של אופטימיות ואמונה כי הפתרון בוא יבוא.

ככל שהמשבר חריף ועמוק יותר, הוא מבטיח את הנסיקה השבה וחוזרת למעלה. שהרי משהנך שוקע במצולה יותר ויותר, ואין לך לאן לרדת עוד, אתה חייב לעלות. ככל שהמשבר גדול יותר - כן גדלה מידת האופטימיות. לא בגלל ההתעלמות מן המציאות של המשבר, אלא דווקא בעטייה. לא מדובר כאן בתמימות אלא בתפיסה הגורסת, כי תחושת חוסר המוצא מאלצת את האנשים לחפש פתרון, לשבת יחד ולהידבר ביניהם.

תפיסה זו, של סובלנות דתית מתפתחת ומתגבשת אצל הרב קוק תוך כדי מודעות לפרובלמטיות של הסובלנות מנקודת ראות דתית. אין זה מובן מאליו כי אפשר להיות סובלני במסגרתה של אמונה דתית. להיפך: ניתן יותר להבין שסובלנות אינה אפשרית כיוון שהאמונה מחייבת לאמת מסויימת, קובעת נורמות התנהגות מסויימות, ומי שאינו נענה להן יש להעריכו באופן שלילי.

מכאן, שהרב קוק מודע לבעייתיות המאפיינת את הסובלנות במסגרת התפיסה הדתית, ואעפ"כ הוא רואה בעמדה הסובלנית שלו תפיסה דתית מובהקת, כביטוי עמוק יותר של דתיות. ובלשונו:

"האמוניות - יש בה תוכן של טבע ותוכן של בקרה והשכלה",

דהיינו: לדת יש אופי טבעי ואופי המעוצב על ידי ההכרה הרציונלית שהיא תוצאה של עיצוב רציונלי:

"...מצד התוכן הטבעי שלה היא מלאה גבורה ואש משלהבת ואינה יכולה לסבול שום דבר המנגדה ולא דוקא דבר המנגד את כל מהותיותה אינה יכולה לסבול, כי אם גם דבר שהוא מנוגד או מנגד, את שכולה הפרטי ואת סגנונה המיוחד".

כלומר האמונה הטבעית היא קנאית מטבעה, אינה מסוגלת לסבול עמדה מנוגדת, לא רק למהותה של האמונה, אלא אפילו כזו המצויה בתחום האמונה - כשיש גישה אמונית אחת - אין לסבול גישות אמוניות אחרות. לכן: לא רק שהיהדות אינה מסוגלת לסבול את הנצרות, אלא גם החסידות אינה מסוגלת לסבול את המתנגדות ולהיפך. ובתוך החסידות עצמה - זרם אחד אינו מסוגל לסבול את השני. כלומר: המאפיין את הטבע האמוני הוא הקנאות, או מה שהרב קוק מכנה: "הגבורה והאש המשלהבת", שאינה מסוגלת לסבול שום דבר:

"...על כן לא יוכלו אמונות מיוחדות (כלומר: מסויימות, ספציפיות) לדור בכפיפה אחת ולהתערב זה בזה אם לא שיצמח מזה הזק טבעי עצמי לכולם וכל מה שהאמונה יותר אדירה, יותר בריאה, יותר חשובה וענקית יגדל כח הטבעי שלה, ותגדל מאד קנאתה וקפידת הטהרה שלה".

ככל שאמונה היא יותר חזקה, יותר אותינטית, כך גדלה קנאותה. זה הצד האחד. והצד האחר:

"...אמנם, מצד תוכן ההכרי שלה (דהיינו: הרציונלי) האמונה מלאה היא רוחב דעת ומעוטרת היא על ידי זה ברוב חסד וסבלנות (סובלנות) גדולה. יודעת היא בהכרתה שהרוח הפנימית של האריגה האלוקית וההשלמה העליונה שהיא שואפת אליה גם כן עשירה בגוונים עד שהיא יכולה להתלבש בלבושים שונים מאד וגם בתיאורים הפכיים והיא מתעלה על ידי זה על כל סתירה ומתרוממת מעל כל".

ההכרה הדתית מאפשרת את הפלורליזם, המהווה למעשה רמה גבוהה יותר של דתיות. לא שהדתיות הקנאית איננה דתית אלא שהיא רמה ראשונית יותר, פרימיטיבית לא במובן שלילי אלא במובן ראשוני, אותנטי. הדברים צומחים מהחוויה הדתית הקנאית, הולכים ומתעלים ומשתכללים עדי כדי הכרה דתית רחבה ופלורליסטית. הרב קוק נלחם באותה חוויה דתית פרימיטיבית,לא בגלל ביטול ערכה, אלא בשל רצונו לרומם אותה. חוויה, שנהג לכנותה ביידיש "פרוסט פרומקייט", דתיות פשוטה, פשטנית.

בהמשך הדברים, מגיע הוא לידי מסקנה מרחיקת לכת, השלכה מעשית אופרטיבית הנגזרת מתוך אותה עמדה סובלנית, הנוגעת ליחס כלפי בני אדם, תרבויות ועמים אחרים;

"...צריך על זה באמת לעסוק בכל החכמות שבעולם, ובכל תורות החיים, ובכל דברי התרבויות השונות ותוכניה מוסר והדת של כל אומה ולשון ובגדולת נפש ידע איך לזכך את כולם למרות שינויי דעות בדתות ואמונות, למרות החילוקים של הגזעים...נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים כמה שאפשר, ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה".

לא דיבור על בני האדם, אלא אהבת אדם. לא דיבור על אהבת ישראל, אלא אהבת ישראל. כלומר: להיות קונקרטי, ולא להסתפק באהבת מושגים מופשטים, הפשטות שאין להן כל יישום.

וצרות עין הגורמת לראות בכל מה שמחוץ לגבול האומר המיוחדת , מסויימת, אפילו אם היא חוץ לישראל, רק כיעור וטומאה - הוא אחת מהחשכים היותר נוראים שגורמים הריסה כללית כל בנין הטוב הרוחני שכל נפש עדינה מצפה לאורו.

לתגובתו של ד"ר איתמר ורהפטיג למאמר זה בגיליון 6