בשוב העלון

דבר העורכים

מסכת כתובות חותמת:

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות, שנאמר: כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם. (קיב:)

›

שלמה המלך המשיל את התורה לעץ (משלי ד', ב). העץ בו בחר שלמה איננו עץ הדעת טוב ורע, כי אם עץ החיים. אכן, חז"ל במדרש (ויקרא רבה ט', ג) זִהוּ בין עץ החיים, השוכן בתוך הגן, ובין עץ החיים, שהוא התורה.

בחירתו של שלמה מפתיעה. לכאורה התורה, שממנה נמצא חן ושכל טוב בעיני א–להים ואדם, מתאימה יותר לתפישתנו את עץ הדעת, אשר על ידו האדם יכול להיות "כאחד ממנו", לדעת טוב ורע. יתרה מזאת, האדם שֻׁלַּח מן הגן כדי להרחיקו מעץ החיים. לעומתו, התורה נִתנה לישראל דוקא לאחר ששֻׁלְּחו מגן ה', מארץ מצרים.

חז"ל נתנו דעתם לקשיים אלו:

תני בשם ר' אלעזר הסייף והספר ניתנו מכורכין מן השמים. אמר להם הקב"ה: אם שמרתם מה שכתוב בספר זה – הרי אתם ניצולים מן הסייף, ואם לאו – סוף שהוא הורג אתכם. והיכן הוא משמען של דברים? שנאמר: "ויגרש את האדם לשמור את דרך עץ החיים" את דרך זו דרך ארץ ואח"כ עץ החיים זו תורה. (ויקרא רבה ל"ה, ו)

נביט בפסוק ככתבו:

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:  (בראשית ג', כד)

בפשטות, הפסוק מתאר רק את הרחקת האדם מהגן ומעץ החיים. בדרשתו, חושף רבי אלעזר רובד נוסף בפסוק.

לדבריו, מלבד הסיף שבידי הכרובים, כתוצאה מגירושו של האדם מגן עדן, ירד מן השמים גם ספר. כלומר, האדם לא גורש מגן עדן חסר־כל ונטול מטרה או משמעות, כלפי לייא. באמצעות ספר זה, יש בכח האדם להתעלם מאיומו של המלאך האוחז בסיף, וכך לקרוא את הפסוק בצורה שונה – " וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם... לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים". האדם גורש מגן עדן במטרה לשמור על דרך עץ החיים.

האדם אינו זכאי לטעום מעץ החיים בעצמו; אך עדַין הוא מצֻוֶּה לשמור עליו, או ליתר דיוק – לשמור את הדרך המובילה אליו.

דומה שדרשתו של רבי אלעזר נובעת מהפסוק הקודם:

וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ–לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: (בראשית ג', כג)

כלומר, עוד בטרם תיאור גירוש האדם מגן עדן בנזיפה (שם כד), התורה מציגה אותה בדרך נוספת: שילוח. כך האֹפי הנִתן לגירוש הוא גירוש של שליחות, של יעוד, של תיקון.

לאחר חטאו, התברר שמקומו של האדם איננו גן עדן; אך אין לך אדם שאין לו מקום. ה' החליט שמקומו, שליחותו ויעודו של האדם הוא לעבוד את האדמה אשר לֻקַּח משם. תפקידו של האדם לעבוד כדי לתקן את העולם שלתוכו נולד, ובו הוא חי – עולמו הארצי והחומרי.

זו משמעות דרשת רבי אלעזר, שהסיף והספר ירדו לעולם כרוכים זה בזה, ואִתם הבחירה – גירוש או שליחות.

›

דורות רבים חלפו, ודרך עץ החיים נותרה שוממה. כֻּלָּהּ עלתה קמשונים, כסו פניה חרולים וגדר אבניה נהרסה. בני האדם, אשר ראו עצמם דחוים ומגורשים מפני המקום, ומאיומו של הסיף, התכחשו לשליחותם למצוא את דרך עץ החיים ולשמור עליה.

בהעדר דרך עץ החיים, על דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם. איתן זה עמד על דרך האמת בעומק דעתו. דומה שכעת מוארת באור חדש סִבת בחירתו:

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה': (בראשית י"ח, יט)

דרך ה' – היא דרך עץ החיים – התורה.

›

אם נרחיב מעט את משלו של שלמה, בפרדס תורתנו עצים רבים. יש עצים עתיקים השתולים על מים, ולצדם הונחו על מים רבים גם נטעים רכים, אשר עיני כל נשואות אליהם, בתקוה ליום שבו זרע השלום יתן את פריו, נטעו נוטעים וחללו.

אולם ישנו סוג נוסף של עצים – עצי סרק. עצים אשר אינם משמחים א–להים ואנשים בפירותיהם, ומתקם איננו כה מובהק. עצים שאין אומרים עליהם שירה, כיון שקיומם פשוט מובן מאליו. גם בהם יש חן מסוים, ועל כן חלילה מלעשותם מִגְרָש, אך ברור שאם נחפש לעצים מלך – הם יהיו האפשרות האחרונה בלבד. תפקידם הטבעי הוא לשמש מעין 'רקע', שיהיה ירוק.

›

מסכת כתובות היא עץ פרי עושה פרי למינו. רבותינו הראשונים והאחרונים ישבו בצלה, ומלאו הגרנות בר והשיקו היקבים תירוש ויצהר. עד היום, עליהם נותר רענן ולא ימיש מעשות פרי: הסוגיות העמוקות והרחבות שעוסקת בהן מסכתנו ממשיכות לעורר, לאתגר, ולהעסיק, את הלומדים. מקץ ימי עיסוק זה בישיבה, הבאנו את פירותיו.

דוקא לכן מוארים באור חדש דברי רב החותמים את מסכתנו. על פי דברינו, דומה שנִתן לראות בהם מעין קריאה לפעולה. גם במסכת כתובות, עשרות רבות של דפים נותרו בבחינת אילנות סרק, אשר לא זכו לעיסוק המסודר והמעמיק, המאפין את פרקי הפתיחה.

באדמתה של ארץ ישראל, היושבת על פתחו של גן עדן, נטיעת אילנות אלו יכולה להניב פירות. מפירות אלה הנחנו לפניכם, ועתה, הנה ראשית פרי האדמה אשר נתן לנו ה'.

›

נסקור בקצרה את המאמרים המתפרסמים בגליון זה.

מאמרו של אריאל אפל (מחזור נ"ב) דן באֹפיה של תוספת הכתובה וביחס בינה לבין עקר הכתובה. לאור דברי הסוגיות השונות המבדילות בין הכתובה לתוספת ופרשנות הראשונים לסוגיות אלו, הוא מגדיר את מטרתה ומעמדה של תוספת הכתובה.

רועי בראון (מחזור מ"ט) עוסק בדין אשת ישראל שנאנסה. הוא מקביל בין מגמות הסוגיות בבבלי ובירושלמי, ובין המסורות הפרשניות בראשונים שהתפתחו במסגרת ביאור הבבלי. לאחר מכן הוא משוה את מחלוקת המסורות בסוגיא זו למחלוקת בסוגית קידוש השם, ועומד על ביטוים ההלכתי של אתוסים שונים להתמודדות עם מקרי אונס וכפיה.

במאמרו, אבי גראף (מחזור נ"א) מחדש בהבנת מהותה של טענת בעל הדין. תוך עיון במחלוקת התנאים הרוחבית (פרקים א-ב) בשאלת נאמנות הבעל והאשה, אבי חוקר במהות העדות ומעמד בעל הדין, ולבסוף מציע שטענת בעל הדין היא למעשה סוג נוסף של עדות.

במאמרו, דוד שמעון גרשוביץ' (מחזור מ"ח) עומד על טיבם של שעבוד הגוף ושעבוד הנכסים. הוא דן במחלוקת הראשונים ביחס לשעבודים אלו, וכן בשאלת שייכות השעבוד בקרקעות ובמטלטלין. לבסוף, הוא מבטא את האפשרויות השונות להבנת השעבודים באמצעות סוגית כתובת שלֹש נשים (צג.).

מאמרו של הרב אוריה דור (מחזור מ"ב) עוסק בחזקה המוצגת בגמרא (י.) כשורש נאמנות הבעל ביחס לכתובת אשתו – "חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה". הרב דן ביחס בין חזקה זו לחזקות אחרות, ולשם כך מציג את הופעותיה השונות של החזקה ומברר את אֹפיה כפי שבא לידי ביטוי בעמדות הראשונים והאחרונים.

מאמרו של אפרים הלפגוט (מחזור נ"ג) מפלפל בהתרו של הרא"ש לאיסור חדש בחוץ לארץ, באמצעות ישום של דין ספק ספיקא ביחס לתבואה. לשם כך הוא בוחן את מרכיבי ההתר: דיני ספק ספיקא, הגדרות רוב וחזקה, ובוחן את היחסים בין המרכיבים השונים, ומצליב את השיטות השונות בכל סוגיא ליצירת אחידות בשיטות השונות, ולביאורן.

אביעד ליפשטט (מחזור נ"א) עוסק גם הוא באֹפיה של הטענה, אך האמירה העולה מדבריו שונה. דיונו נובע מהעיסוק (יב:) ביחס בין טענת ברי לטענת שמא, וכך הוא מציע לחלק בין אֹפי טענת התובע לזו של הנתבע. מתוך מבט זה הוא בוחן את סוגית כתובת שלֹש נשים (צג).

רה"י הרב יעקב מדן (מחזור א') מנתח סוגיא במערכת היחסים שבין איש לאשתו: זכות הבעל בנכסי מלוג של אשתו; חובתו לפדותה אם נשבתה; והיחס בין החובה לזכות. הרב מנתח את שיטות הראשונים בסוגיות אלו, ועומד על תוקף דינים אלו ושרשם במקרא.

מאמרו של איתן צור (מחזור נ"א) מברר את צדדיו השונים של סיפור המשנה על הנאנסת במעין (יד:). הוא דן במִקוּם של המעין בצִפורי ובהשפעתו על הכשרת הנאנסת לכהונה, וכן במשמעות הסמלית של המעין. מכך הוא מסיק על הדרך שבה דין המשנה מהוה לקיחת אחריות חברתית של בני העיר על תוצאות האונס.

ישעיה קליין (מחזור נ"א) מנסה לבאר את מחלוקת התנאים (נד:) בדבר יכולת הבעל לפחות מסכום הכתובה. מתוך עיון בפרשנות הגמרא למחלוקת ובפסיקתה (נו.-:), הוא מציע שהמחלוקת נובעת מתפיסה רוחבית של רבי מאיר. הוא בוחן מספר אפשרויות לזיהוי תפיסה זו, ולבסוף מזהה בדברי האמוראים התיחסות אליה.

בכל המאמרים הפניות סתמיות לגמרא מכוונות למסכת כתובות, ולרמב"ם ונושאי כליו להלכות אישות.

›

לסיום, ננצל את הבמה שהוענקה לנו כדי להודות לצות המגיהים של גליון זה: דוד אורן, שובאל פתחיה גוטמן, יונתן זנילמן, שמואל פוקס ושמואל חיים קנאי, ולנעם פרנקל על עיצוב הכריכה.

בנוסף, נודה לכותבי המאמרים – בין אלו שנכנסו לגליון הנוכחי ובין אלו שאינם לפניכם. רבים מיושבי בית המדרש זִכּוּ אותנו בפרי עטם, ועל כך תודתנו נתונה להם.

רועי, איתן וישעיה