תורה וחוכמה

 

היום נעסוק בהקדמת הרמב"ן לפירושו לתורה. בהקדמה זו בוחר הרמב"ן להציג את טבעה של התורה, והבחירה להציג את העקרונות הללו לכל קורא לפני שהוא צולל אל לימוד התורה עצמה מעידה על חשיבותם. אנו נעבור על הרעיונות המרכזיים שבחלק זה, תוך הבנה שחלק מהרעיונות שנלמד יובנו במלוא עומקם רק לאחר שנקבל תמונה מלאה יותר של הגותו של הרמב"ן.

הרמב"ן פותח באמירה "משה רבנו כתב הספר הזה, עם התורה כולה, מפיו של הקב"ה". את כוונתו במילים "מפיו של הקב"ה" הוא מבהיר כמה שורות לאחר מכן:

"והטעם לכתיבת התורה בלשון זה, מפני שקדמה לבריאת העולם, אין צריך לומר ללידתו של משה רבנו, כמו שבא לנו בקבלה, שהייתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. הנה משה כסופר המעתיק מספר קדמון וכותב, ולכן כתב סתם".

הרמב"ן מדגיש שמשה איננו, בשום מובן, המחבר של התורה. הוא משווה זאת במפורש לנביאים אחרים, המתייחסים לעצמם כאל מחברי הספרים שלהם על אף שהם מצטטים דברי נבואה. נבואה היא, כמובן, דבר ה', אך חותמו של הנביא טבוע בדברים במובן כלשהו. התורה, לעומת זאת, איננה נושאת חותמת אישיותית או שכלית של משה – הוא רק מעתיק בנאמנות, מילה במילה, את הטקסט שהקב"ה הכתיב לו.

נקודה זו חשובה, לפי תפיסתו של הרמב"ן, משום שהוא איננו רואה את התורה כספר חכמה שמחברו הוא אלוהים, אלא כיצירה הנובעת ישירות מהקב"ה ומכילה בתוכה כל חכמה אפשרית. התורה נכתבה במקור כ"אש שחורה על גבי אש לבנה" – במהותה היא איננה חומרית, והיא אף קודמת לכל בריאה. כפי שנראה בהמשך, הרמב"ן רואה בנבואה את ההישג האנושי הנעלה ביותר, אך לתורה יש מדרגה אחרת.

הרמב"ן מדגיש שהתורה קודמת לבריאה, ומציין בפירוש שזו הסיבה לכך שמשה אינו מחשיב את עצמו כמחברה – התורה איננה חכמתו של משה עצמו, ואף לא חכמת משה בהשראה אלוהית, אלא דבר ה'.

הרמב"ן מתאר את מסירת התורה מהקב"ה למשה בעזרת שני דימויים:

ראשית, הוא כותב ש"משה רבנו כתב הספר הזה עם התורה כולה מפיו של הקב"ה", ובהמשך הוא מסכם: "שכל התורה, מתחלת ספר בראשית עד 'לעיני כל ישראל', נאמרה מפיו של הקב"ה לאזניו של משה". כאן אנו נחשפים לתמצית המסירה בעל פה – מפיו של הקב"ה, לאוזניו של משה.

שנית, הוא כותב ש"הנה משה כסופר המעתיק מספר קדמון". כאן אנו נחשפים לדימוי ויזואלי, שלפיו משה רואה את התורה במצבה הקדמון ומעתיק אותה אל הכתב. מנקודת מבטו של הרמב"ן, הדימוי השני חזק יותר: הרמב"ן איננו מעוניין לצמצם את דמותו של משה רבנו, אלא להציג את העל-טבעיות, את הנצחיות ואת הערך המטפיזי הנעלה של התורה. הדימוי של ספר נצחי שאפשר להעתיקו אך לא לשנותו מגלם יסודות אלו.

הרמב"ן לוקח את הרעיון הזה כמה צעדים קדימה כשהוא מציין כי כל החכמה כולה כלולה בתורה ונמסרה למשה. הרמב"ן מפרט את הדברים שכוללת התורה, "בפירוש או ברמז":

"ענין בריאת השמים והארץ וכל צבאם, כלומר בריאת כל נברא העליונים והתחתונים, וגם כן כל הנאמר בנבואה ממעשה מרכבה ומעשה בראשית והמקובל בהם לחכמים, עם תולדת ארבע הכוחות שבתחתונים – כח המחצבים, וכח צמחי האדמה, ונפש התנועה, ונפש המדבר, בכולם נאמר למשה רבינו בריאתם ומהותם וכחותם ומעשיהם ואפיסת הנפסדים מהם".

חמישים שערי בינה כלולים בתורה ונמסרו למשה:

"שער בינה אחד בכחו ותולדותיו, ובבריאת צמח האדמה שער בינה אחד, ובבריאת האילנות שער אחד, ובבריאת החיות שער אחד, ובבריאת העופות שער אחד, וכן בבריאת השרצים ובבריאת הדגים. ויעלה אחר זה לבריאת בעלי נפש המדברת, שיתבונן סוד הנפש וידע מהותה וכוחה בהיכלה... ומשם יעלה לגלגלים ולשמים וצבאיהם, כי בכל אחד מהם שער חכמה אחד שלא כחכמתו של חברו".

הרמב"ן אינו טוען רק שכל החכמה כולה נמצאת בתורה ואפשר ללומדה מתוכה. הוא מוסיף טענה נועזת יותר – ניתן למצוא חכמה רק בתורה, שהיא המעין הקדום שממנו נובעת כל החכמה האנושית. טענה זו אינה מופיעה בהקדמתו לתורה, אלא ב"דרשת תורת ה' תמימה", הפותחת באמירה שהתורה תמימה וש"התורה היא יקרה ונכבדת מכל מה שיש בעולם". לאחר מכן הוא שואל מה כל כך מיוחד בתורה, שהרי היא נראית פשוטה וכל אחד יכול לקרוא ולהבין אותה, והדרשה מוקדשת ברובה למתן תשובה לשאלה זו. הנקודה הראשונה שלו היא:

"תחלת הדבר יש לידע שכל מה שהנבראים יודעים ומבינים כולם פירות התורה או פירי פירות שלה, ואלמלא כך אין בין אדם לחמור שהוא רוכב עליו כלום, וכן תראה היום באומות הרחוקות מארץ התורה והנבואה יושבי הקצוות כגון יושבי רומני״א והתתרי"א ואומת הצאב״ה, שאינם מכירים את הבורא וסבורים שהעולם קדמון וגם אינם מחשבין כלל לא בקדמותו ולא בחדושו ואם הגלגל מניע עצמו או זולתו מניעו... כי האדם בתולדתו בלא מלמד כבהמה, שנאמר 'ועיר פרא אדם יולד'. ואם דעתו ושכלו של אדם בלא מלמד נותנת לו לחשוב בחדוש, לפי שאין הגלגל מנהיג אלא זולתו מניעו כמו שהזכרנו, מכל מקום אין אצלו מצוה ולא עבירה ולא דעת ולא חשבון, ואין אצלו שום מעשה טוב ונרצה יותר מאחר, שהימים והשנים כולם שוים אצלו, נמצא הכל שוה אצלו כמו שהוא שוה אצל הבהמות".

כל הידע האנושי, אומר הרמב"ן, הוא "פירות התורה או פירי פירות שלה". אמירה זו נראית בעינינו כמטפורה בעלמא, אך הוא תומך בה בטענה שניתן למדוד את חכמתה של אומה לפי המרחק שלה מארץ ישראל, ארץ התורה והנבואה. טענה זו מוגזמת עד כדי כך שהרמב"ן עצמו מתקשה להחזיק בה, וכפי שהוא ממשיך ואומר, הוא תומך בה רק ביחס לידע מוסרי ודתי. ההבדל בין אדם לבהמה הוא ידיעת האל והיכולת להבדיל בין טוב ורע, ושני הדברים נובעים לשיטתו רק מהתורה, שמקורה בהתגלות אלוהית.

מכיוון שחכמה אמיתית היא ידיעת האל והבנה כיצד הוא רוצה שהאדם יתנהל בעולם, באופן טבעי אנו פונים לתורה כדי להשיג את החכמות האלה. הרמב"ן מוסיף שאם יש אומות שחכמה זו נמצאת בידם, הסיבה לכך היא קרבתם לתורה:

"הם הקרובים לאמצע הישוב, כגון הנוצרים והישמעאלים, לפי שהעתיקו התורה ולמדוה. וכשגברה רומי על קצת הקצוות, למדו ממנה תורה ועשו חוקים ומשפטים דוגמא של תורה. אבל יושבי הקצוות הרחוקות, שלא למדו התורה ולא ראו ישראל או שלא שמעו עליהם מפני הרחוק שבינם – בהמות גמורות הם".

מצירוף שתי האמירות הללו עולה טענה כפולה: ראשית – התורה היא המקור הבלעדי לתבונה וחכמה אמיתית, כלומר ידע האל והדרכה מוסרית כיצד יש להתנהל בעולם, ושנית – באופן סמוי, דרך רמזים וקישורים כדוגמת כתרי האותיות, כל הידע שבעולם נמצא בתוך התורה. התורה, אם כן, היא גם מסר של אלוהים לאדם בנוגע להתנהלות ראויה, וגם התגלמות עצמאית של חכמה. חלק ניכר מהמרכיב השני שהזכרנו נעלם מעינינו, מכיוון שאין לנו יכולת הבנה מספקת לצורך כך. עם זאת, הרמב"ן מדגיש שיכולות אלו ניתנו למשה, ואם כן – גם לנו, ברמה העקרונית, יש יכולות כאלה. כהמשך לנקודה זו מציין הרמב"ן בהקדמה לתורה ששלמה המלך, החכם באדם, השתמש בחכמות הללו כדי להשיג הבנה מלאה בעולם הטבע.

לאחר מכן מציג הרמב"ן טענה שנייה, שאותה הוא מגדיר במפורש כבעלת אופי מיסטי. הוא מציין כי בתורה "המקורית", שנכתבה באש שחורה על גבי אש לבנה, לא היו רווחים בין המילים. הדרך שבה אנו רגילים לקרוא את התורה, המבוססת על מסורת חכמי ישראל עד משה רבנו עצמו, היא רק אחת מדרכים רבות. לדוגמה, אם נקרא את התורה בצורת קריאה אחרת, שנמסרה למשה בעל פה, כל התורה כולה בנויה משמותיו של הקב"ה. על אף שהרמב"ן אינו אומר זאת במפורש, ניתן להסיק מדבריו שיש דרכים רבות לקרוא את התורה, וכך חבויות בה משמעויות נסתרות רבות. אנו רואים את התורה, אוצרה של כל החכמה כולה, בהיבט אחד שלה, אך בפועל התורה עמוקה ורחבה פי כמה ממה שהדמיון שלנו יכול להכיל.

הרמב"ן מציב רק גבול אחד לחכמה שהוענקה למשה: אם יש חמישים שערי בינה, משה קיבל רק ארבעים ותשעה, והשער החמישים, "ידיעת הבורא יתברך", נסתר גם ממנו. נראה שבכך הוא רומז שיש גבולות לידע האנושי. הוא עצמו היה מודע היטב לגבולות הידע שלו: התחושה שאנו אוחזים בקצה החבל ביחס לידע התורה חלחלה עמוקות לחשיבתו של הרמב"ן, יחד עם תחושות חוסר ומוגבלות הנמצאות תמיד מתחת לפני השטח של הפירושים שלו. תחושה זו שונה מאוד ממה שאנו רגילים לחוות בקריאה של הוגים מיסטיים, שבתשתית הגותם מונחת ההבטחה לחשיפת הסודות העמוקים של הקיום. לרמב"ן אכן יש "סודות" שהוא נמנע מלשתף, אך הוא אינו טוען באף מקום שהוא מחזיק באמת שלמה. נהפוך הוא – לדעתו אנו נמצאים בתום תהליך ארוך של אובדן. מכיוון שבפסקת הסיכום מזהיר אותנו הרמב"ן שבעזרת השכל וההיגיון בלבד לא נשיג הבנה בחכמה האבודה, ויש צורך בשמיעה "מפי מקובל חכם לאוזן מקובל מבין", אין דרך לשחזר את הידע האבוד הזה. בכך אנו דומים לאומות הנזכרות ב"דרשת תורת ה' תמימה": בלא מורה שילמד אותך תורה לא תוכל להשיג חכמה, וללא מקובל המוסר לך מסורות בעל פה אין ביכולתך להבין סתרי תורה.

הרמב"ן עצמו נהג על פי עצתו בנושאים אלו. את החיבור הקבלי היחיד שחיבר, פירוש ל"ספר יצירה", הוא מסיים בסוף הפרק השני בטענה שלא קיבל "קבלה" (מסורת בעל פה) מעבר לכך. אם אין בידך שרשרת מסורה ישירה עד משה רבנו – לא תוכל להבין את המשמעויות הפנימיות של התורה.

תוצאה אחת של התפיסה הזו קשורה למעמדה של התבונה האנושית: הרמב"ן רואה את התבונה האנושית כמסייעת לחכמה האמיתית – כבעלת ערך אך עם זאת חיצונית לחכמה האמיתית. לשיטתו, החכמה האנושית היא חלק מהתורה ומהתבונה האלוהית. במציאות אנו מוצאים גרסה חלקית ופגומה של חכמה זו, מכיוון שהמסירה שלה עוּותה במהלך הדורות והמרחקים, אך ברמה העקרונית היא "פירות התורה".

נוסיף נקודה אחרונה: בדוגמה זו לסדר המילים של התורה מראה הרמב"ן שיש כמה דרכים שונות אך אמיתיות להבין את התורה. המקרה הזה אזוטרי מעט, אך הרמב"ן מדגים עיקרון זה פעמים רבות בפירושיו. בניגוד לרמב"ם ובניגוד למיסטיקנים אחרים, הטוענים כי ההבנה הפנימית של התורה היא האמיתית, וההבנה החיצונית שגויה, הרמב"ן מקדיש מאמצים רבים להבנת ה'פשט' גם במקום שיש הבנה מקבילה לפי ה'סוד'. ההבנה הפנימית היא תוספת להבנה הפשוטה, ואינה באה במקומה. יש כמה שכבות לתורה, וממילא גם כמה שכבות של חכמה, ואין לדלג להבנות הפנימיות בלי להבין את שלבי היסוד. דברים אלו הם הצדקה אחת לניסיון שלנו להבין את הרמב"ן על אף שהבנותיו הקבליות כבר אינן גלויות בפנינו. ה'פשט' שהוא מציג חשוב לכל הפחות באותה מידה, ומייצג פילוסופיה נהירה שאנו מסוגלים להתבונן בה.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק.

תרגום: ישראל ציגלר, עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.